״חברי הדרקון אליוט״ (גרסת 2016), סקירה

כיוון שרק שני סרטים חדשים עלו השבוע לאקרנים, וגם עליהם כבר כתבתי, אין ברירה אלא להמשיך להביט לאחור אל חודש אוגוסט המפתיע. בדרך כלל יולי הוא ההזדמנות האחרונה של האולפנים ההוליוודיים להציג לראווה את סרטי הקיץ שהם מאמינים בהם, ואוגוסט הוא מעין חודש בונוס עבור מי שרוצה לנסות את מזלו, אבל כנראה לא מספיק חזק להתמודד עם הכותרים שבהם נתלו ציפיות גבוהות. אבל אוגוסט של 2016 בולט לטובה לא רק בהשוואה לתאומיו משנים עברו, אלא יוצא מנצח גם מול אחיו לעונה החמה. ״מסיבת נקניקיות״ עוד יוזכר ברשימת סרטי השנה של הבלוג להערכתי (גם אם אני אישית פחות נלהב ממנו), וכך גם ״קובו: אגדה של סמוראי״ ואולי אפילו ״באש ובמים״. סרטים כמו ״סטארטרק: אל האינסוף״, ״כלבי מלחמה״, ו״אמהות רעות״ היו מפתיעים לטובה בדרכם, מה שקשה לומר על רוב סרטי הקיץ הנוכחי שקדמו להם. הוסיפו לכך הפצות משמחות של סרטי ארטהאוס כמו ״איילים״ ו״מרחוק״ ואת אחד הסרטים המחופשים השנה בבלוג, ״זר דופק בדלת״, ואולי תסכימו איתי שמלבד טמפרטורות בלתי אנושיות, אוגוסט גם העניק לנו כמה רגעי חסד. השלמת צפייה ב״חברי הדרקון אליוט״ (Pete's Dragon), שמציג כבר שלושה שבועות על המסכים ועלול להתפנות עם סיום החופש הגדול, נראתה לי כמו רעיון הגיוני.

מי שנולד וגדל בשנות ה-80, או אולי אפילו ה-90, ודאי יחייך למשמע שם הסרט. זאת משום שמדובר ברימייק (לכאורה) לסרט משנת 1977, בו יתום בן 9 בשם פיט בורח מהוריו המאמצים והמאמללים, כשלצידו דרקון מצוייר בשם אליוט, ומוצא מקלט בחברת שומר מגדלור ובתו. חבל לי ששמרו את השם המקורי בעברית, שיש בו מעין היפוך מוזר, במיוחד כשכל קשר עלילתי בין הסרט החדש לקלאסיקה הוא מקרי למדי. מצד אחר, זוהי לא ההחלטה היחידה שאפשר להתווכח עליה בנוגע להפצה הישראלית של הסרט.

״חברי הדרקון אליוט״ של שנת 2016 מופץ בישראל בדיבוב לעברית בלבד. זאת למרות שיש בו רק דמות מונפשת אחת, אליוט הדרקון, והוא בכלל לא מדבר. למזלי יצא לי לצפות בסרט בגרסתו המקורית בשפה האנגלית, אבל אני יכול רק לדמיין כמה משונה זה לחזות בשחקנים כמו רוברט רדפורד, ברייס דאלאס האוורד וקארל אורבן משוחחים בעברית צחה. בעיניי, החלטה מעין זו מסמנת את הסרט באופן שאין לטעות בו בתור סרט לילדים בלבד, כזה שלהורים אין מה לחפש בו. ואני כותב זאת מבלי לגרוע או לפגוע בחשיבות מקצוע הדיבוב, המנגיש לזאטוטים שלא קוראים כתוביות מהר מספיק (או בכלל) את קסם ואמנות הקולנוע. כבר קבלתי בעבר על החלטות הפצת סרט בגרסה עברית בלבד, במיוחד כשלסרטי אנימציה היום יש יותר מרובד אחד ולרוב הם מודעים לנוכחות מבוגרת בקהל ויודעים איך לבדר גם אותה. אבל הפעם נדמה לי שכל הקצף שלי מיותר – ״חברי הדרקון אליוט״ הוא סרט לילדים בלבד, בלי שום רובד נוסף שהצלחתי לפענח. אבל אין זה אומר שהוא לא מתוק, מקסים ועשוי באופן שמזכיר סרטי ילדים של פעם, במובן הכי חיובי של הביטוי.

מבלי לבזבז זמן מיותר, מיד בסצנת הפתיחה נבראת הסיטואציה הפנטסטית המרכזית. ילדון בן 5 בשם פיט נוסע עם הוריו במכונית במה שנראה כמו תמונה משפחתית מושלמת, אך ברגע של חוסר ריכוז והרכב מתהפך. פיט הקטן נותר לבדו מול יער עבות, בלי אב ואם ורק עם ספרון ילדים בו ניסה לקרוא, המספר על כלבלב בשם אליוט המחפש את הדרך הביתה. באותה סצנה הוא גם פוגש בסוד הקמוס של היער – דרקון צמרירי וירקרק, לו מצמיד הזאטוט את השם אליוט. השנים חולפות ופיט (המגולם בידי אוקס פייגלי בשלב זה והלאה) הופך למוגלי של היערות. הילד ארוך השיער והפראי למראה משתובב יחד עם דרקונו הנוהם באיזור המרוחק מכל אדם. כלומר, כמעט מכל אדם. יערנית הממפה את האיזור (דאלאס האוורד) ושני אחים העובדים למחייתם בכריתת עצים (ווס בנטלי וקארל אורבן), מתקרבים אל איזור המחייה של פיט ואליוט. מפגש עימם, וגם עם ילדה בת גילו של פיט (אונה לורנס) וסבא חביב שתמיד משוויץ שראה פעם דרקון (רדפורד), ישנה את מסלול חייהם של כל המעורבים.

כאמור, זהו ממש לא עיבוד אחד לאחד מהעלילה של הסרט המקורי. מי שחתום על הבימוי הוא דייויד לואורי, שנעזר בכתיבת התסריט בטובי הולברוקס. מבט בקרדיטים של השניים לא מגלה מהיכן שאבו את ההשראה לסרט ילדים קלאסי במהותו, משום שמה שמשותף לפרוייקטים שלהם הוא רוח נסיונית, או לכל הפחות הילה של סרטים אמריקאיים עצמאיים ואמנותיים. לואורי ביים את דרמות הפשע המהורהרות ״Ain't Them Bodies Saints״ ו-״St. Nick״, והולברוקס בעיקר על הפקה של סרטים עם אדג׳, דוגמת ״אפסטרים קולור״. השניים ימשיכו לשתף זה עם זה בתסריט-בימוי-כתיבה של ״פיטר פן״ חדש (כן, עוד אחד), המיועד לצאת בעוד שנתיים כחלק ממגמת העיבודים המצולמים של אולפני וולט דיסני לקלאסיקות המצויירות שלהם. דיסני אחראים כמובן גם ל״חברי הדרקון אליוט״, והם כנראה לא אולפן שמסרבים לו, גם אם אתה אמן בנשמה כמו לואורי והולברוקס. אם מתעקשים ללכת לפי תיאוריית האוטר, אפשר לומר כי הבמאי הביא לסרט משהו מסגנונו ועוסק בחומרים המזוהים עימו – גם שני סרטיו שהזכרתי לעיל מתמקדים בצמד גיבורים במנוסה, החיים ביער ונאחזים בקשר המיוחד ביניהם כמגננה משאר העולם. אבל אם להיות לגמרי כנים, כתוב בענק ״דיסני״ על כל הפרוייקט הזה, מה שיכול להסביר את קסמו.

באופן אישי, לקח לי קצת זמן לקבל את הטון המתקתק ולהפסיק לחפש משמעויות נסתרות בנעשה, במקום להישאב פנימה להרפתקה הקסומה. זה קרה בסצנה מכריעה אחת, שסובבה על צירה את נקודת המבט שלי על הסרט לפוזיציה הנכונה, ובה הדיאלוג אינו משמעותי אלא הפעולות של הדמויות והאופן בו אחרות מפרשות אותן. כיוון שהיא מגיעה רק באמצע הסרט לא אסגיר יותר מדי, אבל כן אומר שבזכותה יכולתי להנות מן המערכה האחרונה ועתירת הרגש. רמז מסויים לגבי גילו המנטלי של הסרט, אם אפשר לנסח זאת כך, קיבלתי כבר מהרגע הראשון בו ברייס דאלאס האוורד מופיעה על המסך. אני לא בטוח אם קיבלה הוראה להתנהג כאילו כולם סביבה בגיל חד-ספרתי או שזה פשוט המצב הרגיל שלה, אבל זה מתאים לסרט עד כדי כך שהכתה בי ההבנה כי מדובר בשחקנית שיחמיא לה להמשיך ולהשתתף בעיקר בסרטי ילדים.

בכל הקשור לשאר הקאסט, אפשר לציין שסבא רדפורד קצת מגזים כהרגלו בשנים האחרונות (האמת היא שאני כבר לא זוכר איך הוא שיחק פעם), בזמן שאורבן, בנטלי, ושאר הדמויות המשניות מתנהגות כמו מבוגרים בסרט ילדים – באופן מטופש. לכן, מי שבולטים לטובה הם הילדים, ובמקרה של שניהם זה לא מפתיע. לורנס, ילדה-כוכבת שגילמה את מתילדה בגרסת ברודוויי המחודשת לסיפור על הילדה בעלת הכוחות, מתחזקת גם קריירה קולנועית לתפארת (אפשר לראות אותה גם ב״אמהות רעות״ המציג כעת על המסכים, או בסרט האגרוף ״ללא כפפות״ מהשנה שעברה). פייגלי לא משתרך הרחק מאחור שותפתו למסך מבחינת רזומה (״חובשת קרבית״, ״מכאן אני ממשיך״ ועוד), אם כי יותר קשה לנחש זאת מכיוון שהופעתו היא הטבעית ביותר בסרט והכי פחות ״עשויה״.

אבל מי שבאמת גונב את הלב וההצגה כאחד הוא כמובן הדרקון אליוט, וקל מאוד להסביר מדוע – זה לא באמת דרקון, אלא כלבלב. הוא אמנם ירוק, מכונף ובגודל של חיה פרה-היסטורית, אבל בשל הפרוותיות וההתנהגות השובבה כאחד קשה לסווג אותו בתור משהו אחר. בנוסף, ההקבלה שנעשית שוב ושוב בינו ובין גיבור הספר הכלבי ״אליוט הולך לאיבוד״, החל משמו וכלה בעלילת ספר הילדים האהוב על פיט, לא משאירה מקום לספק שמדובר בחיית מחמד וחבר אמת, שרק במקרה חי לבדו ביער מבודד עד שהגורל הפגיש אותו עם פיט. בנקודה זו שווה לסיים עם מוסר ההשכל ממנו יצאתי מן האולם (סרט ילדים של פעם כבר אמרתי?), לפיו חברות אמיתית בהחלט חוצה כל דת, גזע ומגדר – אבל גם חשוב לזכור מאין באת ולאן אתה שייך. או לפחות כך אני הבנתי זאת, שכן בשלב הסופי של הסרט המחשבות שלי היו יותר בכיוון של ״איזה מגניב זה חבר דרקון-כלב!״ או ״מעניין ליד מי אשב בכיתה בשנה הבאה…״ – וזה לחלוטין ייאמר לזכותו.