• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"סטארטרק: אל האינסוף", סקירה

27 באוגוסט 2016 מאת לירון סיני

החלוקה המסורתית של אוהבי המד"ב למחנה של "מלחמת הכוכבים" לבין מחנה "מסע בין כוכבים" נמצאת בתקופה משונה בשנים האחרונות. בזמן שאפשר בהחלט לדון בהבדלים מובהקים של סגנון וטון בין שני הפרנצ'ייזים (וגם על שוני בין סדרות "מסע בין כוכבים" השונות, אבל עוד אגיע לזה), אחד האנשים המרכזיים שעומדים מאחוריהם הוא אותו בן אדם. ג'יי. ג'יי. אברהמס, שהראה איך אפשר לאמלל קהל שלם אם רק תדאג שהוא יתמכר לסדרה שלך לפני שהיא יורדת מהפסים, ביים ביד של מעריץ רגיש את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" וגם את שני סרטי "מסע בין כוכבים" האחרונים ("סטארטרק" ו"האויב בתוכנו – סטארטרק"). אברהמס השכיל לשמר בכל פרנצ'ייז את הסגנון שלו, ויחד עם מחוות לסרטים הישנים, נתן למעריצים את מה שהם ציפו לו.

בסרט החדש על צוות האנטרפרייז, "סטארטרק: אל האינסוף" (Star Trek Beyond), אברהמס נשאר כמפיק, ועל הבימוי הופקד ג'סטין לין שביים ארבעה מסרטי "מהיר ועצבני". את התסריט כתבו סיימון פג – גיבור טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, ודאג יונג שכתב את הסדרה "באנשי". רייט הוא אחד השחקנים הקומיים היותר מוצלחים (לטעמי כמובן) היום, והיות והוא גם משחק בסרט את סקוטי (ומשחק בתפקיד גם ב"הכוח מתעורר" אבל מי משווה), היה מסקרן במיוחד לראות איך הוא יכתוב את עצמו ואת כולם. עלתה גם השאלה האם הוא יכתוב את התסריט כמו סרט של "מסע בין כוכבים", או כמו סרט של אדגר רייט בחלל עם חליפות של הצי.
גם עבודת הבימוי של לין העלתה תהיות דומות, מז'אנר אחר. הטריילר לסרט הבטיח שילוב של סיטואציה מאיימת ברצינות, וגם הרבה אקשן, כולל שימוש באופנוע. זה קצת נראה כמו "מהיר ועצבני: בחלל! ויש לקירק אופנוע".

מעל הציפייה לסרט קיץ מבדר, שגם יהיה ראוי לשכון תחת מנועי האנטרפרייז, מרחפת הפרידה בטרם עת מאנטון ילצ'ין ז"ל, שנהרג בתאונה מחרידה כחודש לפני שהסרט יצא. אם כבר הזכרתי את "מהיר ועצבני", הפרידה הקולנועית שערכו שם בסרט האחרון לפול ווקר היא אחת המחוות היותר שוברות לב שיצא לי לראות. היא מנותקת כמעט לגמרי מהסרט עצמו מבחינת הצדקה נרטיבית, מגיעה ממש בסופו אבל כה מוצדקת מבחינה רגשית, שהיא פשוט עומדת לרגע בפני עצמה וגורמת לך לבכות גם אם הסרטים עצמם לא מעניינים אותך.
ב"סטארטרק: אל האינסוף" (וסליחה אבל סטאר טרק הן שתי מילים, לא אחת) קצת בדומה ל"מהיר ועצבני" האחרון, עצם הנוכחות הבולטת של ילצ'ין על המסך כצ'כוב, כבר מייצרת תגובה רגשית. עם ההודעה הרשמית שלא ילוהק לו מחליף בסרט הבא, המשחק שלו כאן הוא פרידה מכבדת ונוגעת ללב מהשחקן, שמייצר דמות מבדרת ומלאת חיות, גם אם מעט ילדותית פה ושם. צ'כוב נמצא רוב הסרט לצד קירק (כריס פיין תכול העיניים ויפה הבלורית), כאשר הם והצוות כולו מתרסקים על כוכב שבו אורב להם אויב עם כוונות זדון עבורם ועבור הצי בכלל.

בנוסף למחווה ברורה ומרגשת לילצ'ין בסוף הסרט, יש רגע עדין ומקסים למדי בתחילתו בו הוא מודגש דווקא בהיעדרו. קצת אחרי מונולוג אקספוזיציה טרחני במיוחד של קירק שמספר איך קשה לו למצוא משמעות וייעוד ולזכור מי הוא ומה הוא במסע הארוך בחלל, ואיך זה מתיש לפעמים, על רקע מונטאז' של חיי החברה בספינה, הוא זוכה לביקור ידידותי בחדר שלו מדוקטור "בונס" מ'קקוי (קארל אורבן). בונס מזועזע מהאלכוהול הלא משהו שקירק שותה, ובשיחה על מהות החיים ועל יום הולדתו המתקרב, מציע לו כוסית מבקבוק וויסקי שהרים מהסטאש הפרטי של צ'כוב. הבדיחה על כך שרוסי מחביא וויסקי ולא וודקה חולפת חיש מהר, וכשהם משיקים כוסות נראה לגמרי שהם משיקים כוסות לזכרו של ילצ'ין, רגע לפני שאנחנו מקבלים מזכרת של סרט באורך מלא ממנו.

יש בסרט פרידה נוספת, אותה היה לצוות יותר זמן לעכל, כי לאונרד נימוי (ספוק המקורי) נפטר לפני יותר משנה. די זמן כדי לשלב את מותו במציאות בנרטיב, ולהפוך אותו להתרחשות שמפעילה את דמותו של ספוק (זכארי קווינטו) וגורמת לו להרהר לא רק במוות, אלא בייעודו שלו בחיים.
עם כל הדיבור הזה על תמותה נשמע שהסרט עלול להיות מורבידי ומדכא, אבל ההפך הוא הנכון. לצד הרגעים האלו, משמעותיים ככל שיהיו, הכתיבה של פג באה לידי ביטוי ומוסיפה כמה שיותר הומור, איפה שאפשר, גם רגע אחרי או תוך כדי סכנת מוות. ולא חסרות סכנות מוות בעלילה: היא מלווה את הצוות המרכזי של האנטרפרייז דווקא כשהם לא על הספינה, אחרי שזו מותקפת על ידי צבא של מעין דבורים – המון חלליות קטנות שפועלות כגוף אחד. אלו לא ה"בורג" בשום צורה, אבל הכוונות של היצורים שמאיישים את החלליות ושל קראל (אידריס אלבה) שמוביל אותם לא חביבות יותר. בנחיתה, או יותר נכון התרסקות, על הכוכב שלהם הוא מתגלה כיישוב פרא שבו יש את מי שקראל כולא ומנצל וגם הורג, וגם מי שהצליחו להתחמק, לברוח, לשרוד איכשהו וחיים בשוליים. הצוות מתפזר בהתרסקות, חלקם נשבים, חלקם מסתובבים לבד או בזוגות, בתקווה להתאחד, לחלץ את כולם, להצליח לצאת מהכוכב ולסכל את התוכניות של קראל שעשויות להיות קטלניות לכל הצי בכלל. על הדרך יש לקירק זמן להרהר בכך שהוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה להיות קפטן בחלל יותר, ולהבין אם השירות שלו הוא המשאלה שלו, או המשאלה שלו להיות מוצלח כמו אביו. ספוק מצידו מתמודד בדרכו הוולקנית עם פרידה מאוהורה (זואי סלדנה) שקשורה לפערי תרבות כרגיל, ולתהיות משלו לגבי עתידו וייעודו.
לטעמי הרגעים הכי מבדרים והכי מוצלחים קורים בברומאנס הקטן שמתפתח בין ספוק לבונס אחרי ששניהם מתרסקים יחד ומסתובבים חלק ניכר מהסרט לבד. עם כל הכבוד לזוגיות המסתבכת של ספוק עם אוהורה וליחסים שלו עם קירק – אלו משמשים בעיקר כחומר רק לבדיחות, הקנטות ושיחות עומק בינו לבין בונס.

אפרופו שיחות עומק, אחד הדברים שהסרט נופל בהם בצורה קשה לדעתי הוא הרגעים שאמורים להיות רבי משמעות. כשהדמויות נהיות מלודרמטיות הן פשוט מדברות בקלישאות, עיינו ערך "הפחד מהמוות הוא מה שמשאיר אותנו בחיים!" ושאר ירקות. דווקא כשדברים מתרחשים בסרט בנונשלנטיות, כמו הרמת הכוסית בתחילתו, הם מקבלים אפקט של רצינות והשפעה. למשל ההוצאה מהארון של סולו (ג'ון צ'ו, שאגב ג'ורג' טיקיי – גיי אייקון וסולו המקורי – יצא נגדה בטענה שצריך לא לשנות את הדמות, אלא להביא דמות גאה חדשה) מתרחשת כלאחר יד, והיא בעצם לא יציאה מהארון בכלל, כי כל מה שרואים הוא קצין ששמח לפגוש את בן זוגו והבת שלהם, בלי דיונים על זה, בלי הצהרות ובלי הרמות גבה. לו רק יותר סרטים וסדרות היו מספקים ייצוג כזה לקהילה הגאה.

ומה קורה בגזרת האקשן? הוא אפקטיבי במיוחד במאבק על האנטרפרייז לפני ההתרסקות על הכוכב, ובסצנות לקראת סוף הסרט. יש שם גם הברקה נהדרת בבחירה מוזיקלית. אני לא רוצה לקלקל אותה למי שטרם צפה, אבל אפשר להגיד שהפעם הבחירה בשיר ישן ולעוס מוצדקת, מצחיקה, מוסיפה עוד גוון של כיף לאקשן בומבסטי וגם מתכתבת עם סצנות מהסרטים הקודמים.

גזרת הסיפור הגדול קצת פחות עובדת לטעמי. משיחות עם אוהבי הסדרה אני מרשה לעצמי לבצע השערה שמידת ההנאה שלכם מהסרט תלויה באיזה סוג חובב "מסע בין כוכבים" אתם. מי שאוהב את הסדרה המקורית והסרטים – כמעט בטוח שייהנה. מי שאוהב יותר את הטון הפיקארדי בעל הפאסון של "מסע בין כוכבים: הדור הבא" (כמוני) – עשוי מעט להתעייף במהלך 122 הדקות. העלילה כאן פשטנית מחד, אך מרוצפת בכמה סצנות אקשן מייגעות ומסובכות על הכוכב עצמו באמצע הסרט. אלו והעובדה שפג כתב את הדמות של סקוטי באופן חד ממדי הופכות את אמצע הסרט לדי משמים. סקוטי מתחבר לג'יילה (סופיה בוטלה), מעין תואמת ריי מ"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", אבל רוב הקשר ביניהם מתמצה בכך שהוא קורא לה "לאסי" כל הזמן, וחוץ מהתבדחות פה ושם הם לא מעניינים יחד כפי שיכלו להיות. גם דמותו של קראל האנטגוניסט מבוזבזת למדי. חדי העין יעלו על הסיפור שלו די מהר, ואז יחכו כמעט סרט שלם כדי להבין מה הבעיות של הנבל המרושע שרוצה לנצל ולהשמיד את אנשי האנטרפרייז. הרקע שלו כדמות מלא פוטנציאל, ברמה של אנטי גיבור טראגי ממש, אבל אנחנו מקבלים רק תקציר שלו, לא את הדבר האמיתי.

אני עדיין לא חסידה גדולה גם של הגילום של פיין את קירק. משהו בו עדיין קצת חד גוני, למרות שבאמת שיש שיפור ניכר בסרט הזה. הוא מצליח להיות קצת יותר מעניין.

בשורה התחתונה מדובר בסרט "מסע בין כוכבים" מהנה ברובו. לי אישית הרגיש שניתן היה לחתוך ממנו חצי שעה בקלות כדי להדק אותו, ושטביעת האצבע של הכותב והבמאי הפעם מורגשת יתר על המידה. פעלולי האופנוע היו חמודים אבל לא קשורים לשום דבר בכלל, וחלק מהבדיחות מרגישות לפעמים כאילו שקיבלנו באמת קומדיית סיימון פג עם מיזנסצנה של "מסע בין כוכבים". ובכל זאת, בספוק ובונס ננוחם, ונקווה שבסרט הבא הבמאי והכותבים יביאו פחות את עצמם לתוך סיפור שכבר עומד עם חיים משלו הרבה שנים לפני שהם התחילו לעשות סרטים.

startrekbeyond second

תגובות

  1. טל הגיב:

    הו, הרמת הכוסית הזו היא מחווה ברורה – הרי סטאש הוויסקי המשובח היה שייך לסקוטי בסדרה המקורית!

השאר תגובה