• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

״כלבי מלחמה״, סקירה

19 באוגוסט 2016 מאת עופר ליברגל

הסרט ״כלבי מלחמה״ (War Dogs) מתבסס על חומר גלם נהדר – סיפור אמיתי שהוא מגוחך ואבסורדי, אך בו זמנית גם מייצג היטב דברים רבים אשר פגומים בתקופה בה אנו חיים. סיפור החושף מגרעות בשיטה הקפיטליסטית, בעודף הפרטה, ובהתערבות הצבאית של ארה"ב וצבאות מערביים נוספים בארצות ובתרבויות שאין להם מושג לגביהן. זהו סיפורם של שני חברים מפלורידה, שגילו שצבא ארה"ב מוציא מכרזים לכמעט כל הצרכים שלו, כולל כלי נשק. גיבור הסרט הוא דייויד (מיילס טלר), שנכנס לעסקי הסחר בנשק לאחר שחבר הילדות הפרוע שלו, אפרים (ג'ונה היל), חוזר לעיר ומשכנע אותו כי יש שם כסף רב. אפרים תמיד שומר לעצמו נתח יותר גדול, אבל הוא נראה בטוח בעצנו ומבין בעניין. בעקבות זאת, דייויד נוטש קריירה כושלת בתור מעסה ועובר להיות ספק לצבא, תוך שהוא משקר לבת-זוגו (אנה דה ארמס) לגבי הטבע האמיתי של עבודתו החדשה. לאחר כל וידוי שלו, מגיע שקר לא פחות גדול. ולאחר כמה הזדמנות בקנה מידה קטן, השניים ניגשים למכרזים גדולים יותר ויותר, עד שהם זוכים במכרז לחימוש אפגניסטן אחרי העזיבה הצפויה של הצבא האמריקאי. כלומר, עליהם לחמש מדינה גדולה במזרח התיכון למשך פרק זמן של שנים רבות.

הדיון באנשים אשר התעשרו מן המלחמה פירנס לא מעט יצירות קאנונוית במאה השנים האחרונות. למשל המחזה ״כולם היו בני״ אשר הפך את ארתור מילר למחזאי המצליח בארה"ב, מכיוון שהוא תקף לא את הדרג הפוליטי, אלא גם את המשפחה שנותרת בעורף, תומכת במטרה הצודקת ועושה לביתה באופן פרטי. הסיפור שבסיס ״כלבי מלחמה״ יכול היה לספק ביקורת חברתית דומה. הסרט אכן מפנה כמה חיצי ביקורת אל עבר אנשים ששוכרים בציוד שהורג אנשים אחרים, אבל הוא משלב את המסר בלעג על הדמיות ובסגנון קומי פרוע. אולם, אלה אכן מתאימים לסיפור אשר התאפשר נוכח עיגול פינות קיצוני של גורמי כבדי משקל ושאפתנות גדולה של צעירים בלי יותר מדי ניסיון, אשר לפרקים נדמה כי נכנסו לעסקי המלחמה על מנת שיכולו לרכוש סמים קלים בכמות הדרושה להם. הסיפור הזה יכול היה להפוך לדרמה רצינית, אבל הוא עוסק באנשים לא מאוד רציניים, לכן היה דרוש לו יוצר עם יכולות קומיות מוכחות.

טוד פיליפס, הבמאי של סדרת סרטי "בדרך לחתונה עוצרים איפשהו" ומספר קומדיות נוספות, נראה כמו האיש המתאים למשימה. הוא כתב את התסריט (ביחד עם ג׳ייסון סמילוביץ׳ וסטיבן צ'ין, שלפחות לפי הקרדיטים שלו ב-IMDB לא כתב אף סרט מאז ״Another Day in Paradise״ של לארי קלארק, לפני כמעט שני עשורים) וביים את הסרט תוך ניסיון לשלב בין הקומדיות הוולגריות והפרועות שיצר בעבר, לבין תכנים מעט יותר רצינים וביקורת חברתית של ממש. ניתן להשוות זאת לאדם מקיי, שעבר בשנה שעברה מבימוי הקומדיות של וויל פארל ליצירת ״מכונת הכסף״, אשר ניסה לתקוף את הממסד הכלכלי בצורה ישירה לא פחות משניסה להצחיק. אבל כמו שבקומדיות מטורפות מקיי הוא במאי הרבה יותר מקורי ושלם מפיליפס, כך גם הדבר כאשר הם מנסים לייבא את הסגנון שלהם לסרטים אשר מבקשים להיות חשובים. אלא שכאן, הפערים בין היוצרים נראים בצורה ברורה יותר.

כמו מקיי, גם פיליפס מנסה בסרט זה לשבור כמה מחוקי העריכה המקובלים בקולנוע, ובניגוד למקיי, הוא לא ממש השתמש בעריכה דומה בקומדיות המטורפות שביים. הוא עושה זאת על ידי הקפאת התמונה מספר פעמים, הוא מחלק את הסרט לפרקים על ידי כתיבת חלקים מן הדיאלוג על המסך כמה דקות לפני שהם נאמרים על ידי הדמויות, קופץ מעט בזמנים, ומשלב קטעי מונטאז' מדי פעם. לרוב לא ממש ברור למה הוא עושה את כל זה. המשפטים אשר נבחרים להיות מודגשים לצופה אינם בהכרח המשפטים הכי מייצגים בסרט, ולפעמים הם מוצגים במסך בנקודה אשר נראית אקראית למדי, כמו גם הרגעים בהם התמונה נעצרת לטובת מונולוג פנימי. לפרקים חשתי כאילו הבמאי מנסה בכוח להיות יצירתי ומגניב, אבל מבלי לדעת מה הוא באמת מנסה להביע – והדבר הכי חשוב בשימוש במבע קולנועי הוא לדעת מה אתה רוצה להביע. ״כלבי מלחמה״ הוא סרט שיודע מה המסר הכללי שלו, אבל לא פעם קורס בסצנות ספציפיות.

בכלל, כל ניסיון של הסרט להיות מקורי רק ממחיש עד כמה הוא באנלי במהותו – ההפתעות שלו צפויות מאוד, כמו גם הבחירות המוזיקליות או נקודת המפנה ביחסים בן הדמויות. איני יודע עד כמה הסרט נאמן לסיפור האמיתי, אך גם כאשר מעבדים מציאות לסרט צריך לתת לדמויות סוג של נימוקים הגיוניים לפעולות שלהם. במקרה של כל דמויות המשנה בסרט הזה, הגיון הוא לא דבר שקיים. הן פשוט פונקציות המצביעות על הקשיים של שני הגיבורים. מערכת היחסים בין דייויד וזוגתו מוצגת בסרט ברישול וקשה למשל להבין מה בני הזוג מוצאים זה בזה, גם בלי קשר לכך שהגבר כל הזמן משקר. כל דבר בבניית הזוגיות נראה לא אמין, גם הנקודות בהן האישה אומרת כי היא רוצה להיפרד נראים אקראים למדי.

אולם, ועל אף כל הפגמים הללו (ועוד מספר פגמים בהם לא נגעתי), יש ב״כלבי מלחמה״ לא מעט רגעים מבדרים. הסיקוונס אשר מתרחש בין ירדן לעיראק מכיל פוטנציאל של מערבון מודרני משובח, ולפרקים אף מנצל את הפוטנציאל הזה. ג'ונה היל מתגלה גם כאן כשחקן מחונן בעיקר מן הבחינה הקומית – הוא נראה מאיים ועלוב בו זמנית כמעט בכל רגע שהוא על המסך. הוא הנבל של הסרט, אבל גם הדמות שהכי מרחמים עליה, מסיבות שונות. מלבדו, קשה לי לדבר על הופעות משחק משובחת בסרט, מלבד זו של בראדלי קופר שמגיח למשהו שהוא קצת יותר מהופעת אורח, ומדגים שהוא אכן נהפך לכוכב קולנוע בכל מובן של המילה. מיילס טלר, שחקן מוכשר, נראה לפרקים קצת אבוד בסרט התזזיתי מדי. בנוסף, התסריט לא בדיוק החליט האם הדמות הראשית שהוא מגלם היא סוג של אדם רגיל ותמים, או מטורף ילדותי כמו השותף שלו. נדמה לי שיש ניסיון שזה יהיה גם וגם, זה לא ממש עובד.

״כלבי מלחמה״ מוכיח שאם הסיפור נהדר, גם ביצוע בינוני לא יכול לפספס אותו לגמרי. והביצוע בסרט הזה הוא בעיקר בינוני ובנאלי. יש מעט מקומות בהם הוא גרוע ממש, או רגעים בהם העשייה שלו טובה ויעילה. רוב הזמן הוא פשוט בינוני, אבל בינוני עם חומר גלם משובח. לכן אני מניח כי צופים רבים יהנו מן הסרט, דבר אשר רק מגביר את התסכול שלי מן הדלות היחסית של התוצאה – הסרט הזה יכול היה להיות מבריק ממש. הוליווד כמעט ולא מייצרת סרטים אשר אינם מתבססים על מותגים שכבר הוכיחו את עצמם, וכאן היה פונטציאל ליצירה מקורית ומלהיבה באמת. למרות זאת, בסופו של דבר, מדובר בסרט שבעיקר מזכיר דברים שכבר ראינו בסרטים אחרים.

war-dogs

השאר תגובה