"אמהות רעות", סקירה

אתחיל בחדשות הטובות: "אמהות רעות" (Bad Moms) אומר הרבה דברים שצריכים להיאמר על מה זה להיות אמא היום, דברים שבתמימותי (אני עוד לא אמא בעצמי) הייתי בטוחה שהם מובנים מאליהם אבל מחשיפה לדיונים בפייסבוק לאחרונה הבנתי כמה חשוב שמישהי, נניח דמות שמגולמת על ידי מילה קוניס, תצעק אותם בקולי קולות בקומדיה לקהל הרחב. האמירה שלה בגדול היא שברגע שאת נעשית אמא, זה ממש בסדר לרצות עוד דברים בשביל עצמך חוץ מהאמהות. זה בסדר שיהיו לך חיים, זה בסדר לפשל, זה אחלה לדבר בקול ובאופן שנתפס וולגרי כשאת אישה על סקס, על אלכוהול ועל צריכת סמים קלים. להיות אמא רעה, לפי "אמהות רעות" זה בעצם להיות אנושית.

החדשות הפחות טובות הן שמדובר בסרט שפועל מתוך המסגרת, מתוך הקופסה של הנורמה ומבקש להרחיב אותה קצת, אבל לא מנסה לשבור אותה. כמה פעמים מצאתי את עצמי חושבת "אה, היא לקחה לעצמה אחר צהריים חופשי כדי לצאת עם חברות לסרט… זה הופך אותה לאמא רעה? ברצינות?". בכלל, האמהות הראשיות שבסרט מייצגות מנעד רחב יחסית של הורות, אבל הן ממש על התפר בין לגלם סטראוטיפים לבין לנתץ אותם.
הסרט סובל מפיצול אישיות קל בכל מה שקשור לדמויות – לפרקים הן אמינות ונטועות בעולם ריאליסטי עד כאב וצחוק, ולפרקים הן הופכות לגרסה המבוגרת של "ילדות רעות". זה לא דבר רע בפני עצמו, אבל הבלבול בין נקודות מפנה והתנהלות שטחית של קריקטורות, לבין סצנות רציניות פוגם בסרט. דוגמה משנית לכך אפשר לראות בכל מה שקשור לילדים עצמם. לכאורה אלו אמהות שאין להן דקה לנשום. אבל ברגע שהן מחליטות לפנות זמן, הילדים נעלמים במחי יד, תמיד יש בייביסיטר בעולם הזה. קסם.
חוסר האחידות מקשה להבין אם אני אמורה לקחת את הדמויות ברצינות, או להתייחס לסרט כאל בדיחה כמו "בדרך לחתונה עוצרים בכל מיני מקומות", בכל זאת, מדובר באותם יוצרים.

ג'ון לוקאס וסקוט מור ביימו וגם כתבו, ואם הסרט משקף במשהו את נקודת מבטם, מעניין לראות איך הם תופסים אמהות, ועוד יותר את הייצוג המעליב שהם מעניקים לאבות וגברים בכלל. האם הראשית איימי (קוניס) מלווה אותנו לכל אורך הסיפור, כשהיא פותחת את הסרט במונולוג על איך מאז שהפכה לאמא בגיל צעיר (20 ככה) היא מאחרת כל הזמן. בסיקוונס זריז רואים אותה כצפוי מאחרת לכל הפעילויות של הילדים ושלה, ואז היא מספרת איך פעם ביום היא בוכה במכונית, משוכנעת שהיא האמא האיומה בעולם.
ואז היא מגיעה הביתה. בן הזוג שלה, כך היא אומרת וכך גם מראים לנו, הוא פחות שותף, ויותר עוד ילד מגודל שרק מעמיס על רשימת המטלות האינסופיות שלה. ומייק (דיוויד וולטן) אכן עומד בניגוד מוגזם לדמות של אשתו. איימי היא אולי דמות צפויה, אבל יש לה מנעד של תכונות והיא עוברת כבן אדם אמיתי. מייק הוא פלקט של אבא שהוא בעצם טינאייג'ר אטום וחסר רגישות, לא מתעניין בילדים שלו ומתבטא באופן עוד יותר ילדותי מהם – "זה לא קול!" הוא הביטוי הקבוע שלו לכל דבר שלא מוצא חן בעיניו. זה כולל עניינים הרי גורל כמו עתיד הנישואים שלו ושל איימי.
איימי עייפה גם מהציפייה ממנה להגיע ולהתעניין בכל פגישה של ועד ההורים. הוועד מנוהל ביד רמה על ידי גוונדלין (כריסטינה אפלגייט) – סטריאוטיפ של אמא שחיה מחדש את ימיה כמלכת כיתה סדיסטית בתיכון בתור ראש הוועד. למעט רגע קטן של חסד לקראת סוף הסרט, הדמות שלה נראית כמו נבל מסרטים מצוירים. היא פשוט מרושעת. אחד האלמנטים שמניעים את העלילה הוא המאבק בינה לבין איימי, ברגע שזו מעזה לומר שלא מתאים לה להתעסק במכירת מאפים השבוע, או לדון ברגולציות שונות ומשונות. האמא המושלמת לכאורה יוצאת נגד האמא המופרעת לכאורה, וכל האמצעים, מבחינת גוונדלין, כשרים.
כיאה לסרט שמשחזר סרטי תיכון עם נשים בוגרות, גוונדלין ואיימי מסתובבות בשלשות. לגוונדלין יש את סטייסי (ג'דה פינקט סמית', האישה השחורה היחידה בסרט על תיכון מלא במאות אמהות) ו-ויקי (אנני ממולו). הן הדים משעממים שלה, ולא תורמות לסרט שום דבר. לעומתן, החברות שאיימי רוכשת ברגע שהיא אומרת שהוועד הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים שלה, יותר מעניינות, ואפילו מעט חתרניות.

היא חוברת לשתיית אלכוהול זול, דיונים על כמה זמן לא עשו סקס והשתטות בסופרמרקט עם קרלה (קתרין האן) המוחצנת, אם חד הורית שכל יתר האמהות חוששות שתשכב עם בני הזוג שלהן, וקיקי (קריסטן בל, כן, ורוניקה מארס) אמא-עקרת בית, מטופלת בארבעה ילדים (או חמישה, איבדתי ספירה) ובן זוג על גבול המתעלל. קיקי מתפעלת מהיכולת של איימי לומר את מה שכולן חושבות ולא מעזות, וקרלה שמחה למצוא עוד מישהי ששמה את עצמה במקום הראשון מדי פעם, או לפחות לא במקום האחרון.

יחד מדובר בשלישייה לא טיפוסית ל"סרטי בנות". זה נכון ששלושתן נראות מדהים, ובהתחלה קצת קשה לחשוב על מילה קוניס הלוהטת בתור "אמא", על אף שהיא כבר אמא במציאות. הסיבה היא שאנחנו רגילים לקבל נשים בקולנוע מיינסטרים כסמלי סקס לוהטים כשהן צעירות, וכאמהות ומנטוריות א-מיניות כשהן יותר מבוגרות, בדיוק כמו שאיימי שומר הראתה במערכון מצוין על הנושא. לראות דמות של אישה בת 30 וקצת שהיא גם פעילה מינית ובעלת תשוקות וגם אמא מתפקדת – זו עדיין אנומליה קולנועית, גם היום. לראות דמות כמו קרלה שמשפריצה מיניות בצורה בלתי מתנצלת (ואפילו בי לכמה רגעים) זה מרענן. גם קיקי, שהיא בעיקר עוף מוזר, ונרמסת תדיר על ידי דרישותיו של בעלה, היא דמות שמעניין לראות. היא מציגה את החולשות שלה לראווה, ומתקבלת באהבה ולא בשיפוטיות. גוונדלין מחזיקה בכל השיפוטיות שבעולם וכך מפנה את המקום לדמויות הראשיות לקבל זו את זו כמו שהן.

היה יכול להיות יותר מסעיר לו היו מכניסים בסרט גם דיון קטן או ייצוג לאישה שהיא לא אמא, או שלפחות לא תופסת את האמהות כשאיפה/הכרח. גם כשקשה להן, שלוש הנשים בסרט כל הזמן חוזרות על כמה הן אוהבות את הילדים שלהן, ואיך הן יעשו הכול בשבילם. זה מובן, אבל אני תוהה למה יש צורך להחדיר את המנטרה כשהיא ברורה דיה בלי שיצעקו אותה כל רבע שעה. אולי ההיעדר של קול שלא לוקח את האמהות כמשהו שחייב לקרות לכל אישה נובע מחשיבה על כך שקהל היעד הוא אמהות, והן צריכות לראות רק את עצמן על המסך. עד כדי כך שיש בונוס בדמות האמהות של השחקניות בקרדיטים. כמה מעניין היה לו הייתה לאיימי חברה נוספת, או קרובת משפחה נטולת ילדים מבחירה שטוב לה, ושגם היא הייתה מתקבלת ללא שיפוטיות.
אבל אי אפשר לקבל הכול. גם העלילה מתבלגנת לפעמים, כשמנסים בכוח להבהיר לנו שאיימי מרגישה שהיא הלכה רחוק מדי עם השינויים בגישה שלה. כשהעניינים מסתבכים התגובות של הדמויות מרגישות מוגזמות, כאילו הן מגיבות בגלל שכתבו להן להתעצבן ולהישבר, ולא כי משהו חשוב מספיק באמת קרה.

עוד נקודה עגומה היא הנחת היסוד שאמהות הן ההורה העיקרי והמעורב, וגברים הם נספחים במקרה הטוב ופלקטים חד ממדיים במקרה הרע. בן הזוג של איימי הוא, ובכן, אפס. גם הבוס שלה הוא נצלן שלא מתפקד בלעדיה אך לא משלם לה מספיק. בן הזוג של קיקי צועק עליה שתשוב הביתה כי זה התפקיד שלה לטפל בילדים (ממש ככה!) ובן הזוג של קרלה לא קיים, והיא מהווה איום על כל הנשים האחרות כאילו ברור שהגברים שלהן פשוט יבגדו בהן, כי אין להם רצון משל עצמם או מוח.

גם בני הזוג של כל יתר האמהות בבית הספר לא מופיעים, ומעולם לא נמצאים בישיבות הוועד (למעט גבר אחד שנמצא שם לשם בדיחה על לסביות). ההורה המצטיין היחיד הוא ג'סי (ג'יי הרננדז שאולי ראיתם ממש עכשיו ב"יחידת המתאבדים" בתור דיאבלו, כאן נטול קעקועים). הוא האבא שכל הנשים מפנטזות עליו (גם הוא לא מגיע לישיבות הוועד, אגב), הוא הורה למופת ועושה עם הבת שלו הכול. הסיבה: הוא אלמן. המחשבה שגם היום חלוקת התפקידים הזו נראית הגיונית דיה כדי לככב בסרט שפונה לקהל הרחב, עשתה אותי עצובה מאוד במהלך הצפייה.

עם הנקודות לרעת הסרט, אני עדיין חושבת ש"אמהות רעות" עושה משהו טוב. הוא מבדר, האמהות מעוררות הזדהות ומדברות בכנות על מה שמפריע להן ורחוק מלהיות מושלם, על הישגיות יתר, על תחרותיות חסרת פרופורציות ועל עזרה הדדית ופרגון. הן דורשות חזרה את המקום שלהן בעולם, וזה, גם אם נאמר בתוך מסגרת שמרנית, לא מעט.
וכוכבית חיובית: פס הקול רווי בשירים מחמש השנים האחרונות. כשהאמהות הרעות משתכרות יחד, עושות מסיבה בבית או בלגן בסופרמרקט ומרשות לעצמן להשתחרר קצת, שומעים ברקע את איקונה פופ ועוד שירים בסגנון, ולא את אותם חמישה שירים חרושים מהסבנטיז והאייטיז שמככבים בכל הסרטים בקולנוע כרגע. אלו מאפשרים לראות את הדמויות כעדכניות, וכמי שבאמת נהנות, כאן ועכשיו.