• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"יחידת המתאבדים", סקירה

6 באוגוסט 2016 מאת לירון סיני

לפני הכול אני חייבת להתייחס רגע לשם המעוברת של הסרט. אני מעריכה את העובדה שרצו פשוט לשמר את השם המקורי ולא לקרוא לו "חבורה קטלנית" או משהו כזה, אבל במקרה הנ"ל, השם "יחידת המתאבדים" (Suicide Squad), מצלצל בעברית כל כך רע עם קונוטציות כל כך מטרידות, שאולי היה עדיף לחשוב על תרגום אחר. אפילו ללכת עם הסלוגן "הגיבורים הכי גרועים בעולם" היה יכול להיות יותר טוב, למרות שבהתחשב בביקורות הגרועות שהסרט מקבל גם הניסוח הזה כבר טעון באירוניה.

לא כולם שונאים את הגרסה הקולנועית שכתב וביים דיוויד אייר ("זעם" ו"חבלה") לנבלים האפלים (לכאורה) של די.סי. קומיקס שחוברו להם יחדיו. לראייה, מעריץ אחד הגדיל לעשות והריץ עצומה בה הוא קורא לסגור את rotten tomatoes, כי "הם כותבים ביקורות נגד די.סי.". חבל שהוא לא בדק קודם שמדובר באתר שפחות כותבים בו ביקורות, אלא מייצר ממוצע מביקורות שונות שנכתבות במקומות אחרים. נכון לכתיבת שורות אלו, אגב, הסרט עומד שם על 27% ביקורות חיוביות בלבד מצד המבקרים, בזמן שהקהל חיבב אותו ברמה של 74%. אז המבקרים שונאים אותו (ואפשר להבין למה, מייד ארחיב) והמעריצים בסדר גמור איתו, לפחות חלקית.

גם במהלך הצפייה באולם שמעתי לפחות שתי צופות שלא היו מסוגלות להפסיק להגיב בצחקוקים ובהתפעלות בכל פעם שהארלי קווין (מרגו רובי, שהיא גם ג'יין ב"האגדה של טרזן" וגם שחקנית שעושה את המיטב מהדמות והתסריט שנתנו לה) אומרת משהו, או מחייכת. הדמות של הארלי אכן מעוררת חיבה, בצורה פלרטטנית, קינקית ושטחית שכזו. ניסו להעניק לה קצת מורכבות ואיזשהו קונפליקט פנימי בין מי שהיא הייתה למי שהיא היום, אבל הוא, כמו הכתיבה של רוב הדמויות בסרט, עמוק כמו הערת שוליים ששרבטו בצד התסריט בעט ירוק ואז ציירו עליה סמיילי.

לא באתי עם ציפיות גבוהות לסרט, אבל עם אופטימיות זהירה. יש לי חיבה מובנית לסיפורים על "רעים" שכיף לחבב, והרי זה בדיוק אמור להיות הסיפור כאן: חבורה של דחויים וכלואים בצדק, שמישהי מניפולטיבית בדיוק כמותם, אם לא יותר – אמנדה וולר (ויולה דיוויס שגם היא עושה הרבה עם דמות דלוחה ושטוחה) – מקבצת אותם לכדי יחידה מתפקדת שתצא להילחם בכל איום, אנושי ועל אנושי, בגלל ההבטחה (וכמה איומים ליתר ביטחון) להטבה בתנאי הענישה שלהם.
גם התחרות הנצחית בין די.סי. למארוול משחקת תפקיד שלא ניתן להתעלם ממנו. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" היה ניסיון להיות הפוכים מהאוונג'רז בטון ובסגנון. לאחר שהוא נקטל, בגדול, "יחידת המתאבדים" עבר עריכה מאסיבית מחדש (על ידי ג'ון גילרוי, שערך גם את "פסיפיק רים" ו"חיית לילה") כדי שלא יהיה רציני ואומלל כמותו. הוא כנראה אמור היה להיות יותר כמו "שומרי הגלקסיה", אולי אפילו עם נגיעות של "דדפול". לכן קיוויתי, ולו במעט, שהוא יהווה חווית צפייה סבירה.
ואני מודה, הצבעים הזוהרים בגרפיקה הקצת פסיכוטית שהוסיפו לדמויות בטיזרים ובלוגו, מבחינתי טמנה בחובה הבטחה שכל הסרט יהיה בצבעוניות הזו, או לפחות באווירה שלה. אלו גרמו לו להיראות כסרט שמכוון לקהל בני העשרה וחובבי הקומיקס כאחד מבחינת הצבעוניות והטון הכאוטי.

התוצאה, לא כזו איומה בעיניי, אבל אני נאלצת להודות בהכנעה: לא, זה לא סרט טוב, בשום צורה שהיא, וכל העריכה שבעולם וכל שירי הגלגל"צ שבעולם לא יכולים להציל אותו. הטון שלו מתאמץ ולא אחיד – הוא מתחיל כמו מה שהוא מנסה להיות, סרט קליל, מופרך להפליא עם דמויות משוגעות לגמרי, ואז הולך ונמתח בצורה די משעממת.
יש בו יותר מדי דמויות, כשהיחידים שמקבלים מספיק פוקוס הם דדשוט (כי זה וויל סמית') והארלי (כי היא לא לובשת מכנסיים). הבעיה היא ששניהם, וכמותם כל חברי היחידה, לא באמת מייצרים את הבלבול הזה של "רגע, הם רעים אבל אני מחבבת אותם קצת, אבל וואו הם רעים!" כי ההתנהלות שלהם כחבורה חמודה מדי. הם אומרים על עצמם שהם פסיכופטים, אבל בפועל אין לכך שום הוכחה.

יש סצנה אחת בלבד שבה הקונפליקט עובד כמו שצריך, וגם היא נמשכת רק חמש דקות. החביב ביותר בחבורה, דיאבלו (ג'יי הרננדז) מתוודה ומסביר למה הוא לא מוכן להשתמש בכוח שלו לשרוף דברים יותר. כשהוא מתאר מה הוא עשה ופתאום הסרט כולו מקבל רגע אחד של חסד נוראי, של תחושה של קרקע שנשמטת מתחת לחזות הכיפית והקומיקסית. פתאום הוא באמת מישהו שצריך להיות בכלא, פתאום נזכרנו שהם "הרעים" כמו שהסלוגן מנסה בכוח לומר. אבל הרגע הזה שם רק לרגע, ואחר כך כולם חוזרים להיות חמודים ומשעממים.

ושתי פסקאות זעם על הארלי והג'וקר (ג'רד לטו): שינויים בדמויות קומיקס וטלוויזיה אהובות, דרסטיים ככל שיהיו, הם לגיטימיים כל עוד התוצאה מצדיקה אותם. מה שקורה עם הארלי והג'וקר פה לא מוצדק, וקצת בלתי נסלח. הם מתוארים כבוני וקלייד על קריסטל מת', כשהג'וקר הוא פשוט פימפ קצת דוחה עם פוטנציאל מבוזבז והארלי היא רקדנית העמוד הפרטית שלו, שלפעמים מוצעת בהשאלה לחברים שלו. ההתאהבות שלה בו מגיעה עם אלימות פיזית מצידו לפחות בהתחלה, אולי בניסיון להדגיש את הצד הקצת מזוכיסטי ביחסים שלהם בקומיקס. מצד שני, גם עם זה לא הולכים כאן עד הסוף. הארלי מוכנה לקפוץ בשבילו לתוך בריכה של מה שנראה כמו חומצה, אבל כל מה שקורה לשניהם הוא שנוזלים קצת צבעים שמצטלמים יפה. הארלי והג'וקר הם זוג מאוהב, אלים, ומשעמם.
הקהל של הסרט נחלק למי שקוראים וקראו את הקומיקס, ולמי שהמקור המאויר לא מעניין אותם, וזה לגיטימי. בכל זאת, כדאי שגם אלו ידעו שבמקור הארלי מתאהבת בג'וקר כפסיכיאטרית שלו (כמו בסרט) אבל עושה רושם של אישה עם קצת יותר שכל ממה שנתנו לה כאן. היא ממציאה את עצמה מחדש למענו בלי שהוא מבקש או מעביר אותה תהליך פיזי של מכות חשמל, והוא מצדו לא בטוח בכלל שמסוגל לחוש אהבה אבל נותן לה להישאר בסביבה. בשלב מסוים הדמות שלה מתפתחת, מתפכחת והופכת למישהי בזכות עצמה, עוזבת אותו שוב ושוב ויוצאת להרפתקאות משלה עם פויזן אייבי, והיא לא דמות שמיניות מתפרצת היא הכוח שלה. היא מהממת, היא מושכת, כן, אבל היא לא שמה את זה בפרונט. והיא הרבה יותר מעניינת מה"סואיסייד גירל" שהמכנסונים שלה קוצרו לתחתונים בעריכה שיש לנו כאן, שמפנטזת על להיות עקרת בית בסגנון שנות ה-50.

גם ה"רעים האמיתיים" בסרט לא מפחידים, ותסלח לי קארה דלווין שאני בדרך כלל אוהבת מאוד אבל מה שהיא עושה גם בתור ג'ון וגם בתור "המכשפת" גרוע ברמה שזה אפילו לא מצחיק, אלא רק מביך. היא אמורה להיות ישות עתיקה בעלת כוח רב, כמו אפוקליפס מה"אקס מן", וכל מה שאנחנו מקבלים הוא מישהי עם בעיית ראייה (היא כל הזמן מסתכלת למעלה ולא אל האנשים שהיא מדברת אליהם) ובעיות אגן – היא מנענעת אותו ללא הרף כדי ליצור "מכונה" מסוכנת, שנראית כמו החור הקבוע בשמיים שיש בכל סרט עתיר תקציב בשנים האחרונות. הרומן שלה עם ריק פלאג (ג'ואל קינמן) כשהיא לא רדופה על ידי המכשפת נראה מודבק בתוך העלילה ולא משכנע בעליל, ורק מוסיף עוד גוון לא אמין לדמות הלא משכנעת של פלאג גם ככה.
אמנדה וולר (דיויס, כאמור) אמורה לייצג כל מיני דברים על כוח וארצות הברית, ואולי על נשים שמנסות להצליח בעולם גברי למדי, אבל גם היא, כמו כולם כמעט, נשארת חד ממדית ומדי פעם יורה באנשים סתם, כדי שנזכור שגם היא לא נחמדה.

האם אפשר להתנחם באקשן? דדשוט יורה מעולה, זה ידוע, הארלי מכסחת לא רע, לבומרנג יש בומרנג שלא עוזר הרבה וריק פלאג הוא עלם במצוקה. רוב הסרט מתרחש בתוך סצנה אינסופית שמזכירה את "הפשיטה" בסגנון שלה – רק שהוסיפו למדרגות בבניין השורץ יורים מעלית, הורידו את סצנות המכות המעולות, והכניסו מלא אקדחים והילוך איטי לייצור דרמה בכוח. כל אלו היו נסלחים קצת אם הסיפורים האישיים של כל דמות היו מרתקים יותר, אבל כמו שכבר אפשר להבין… הם לא.

ולקינוח, נקודות חסד של מה שכן אהבתי:

הגרפיקה – זה קצת עצוב, אבל הגרפיקה הצעקנית שמתחילה עוד בספירה לאחור באולמות התלת ממד שהותאמה במיוחד לסרט, ממשיכה בתיאור הדמויות בפתיח (שהוא אקספוזיציה מאוד ארוכה ולא מקובלת בכלל מבחינת מבנה ותסריט), וחוזרת בכתוביות הסיום היא אחד הדברים שהכי נהניתי מהם. הצבעים של ורוד-ירוק-צהוב וכו', הסגנון שהוא קצת גרפיטי וקצת קיא רדיואקטיבי, השרבוטים הילדותיים – למה כל הסרט לא מעוטר ככה? אם כבר עיצבו את הארלי והג'וקר כמו דמויות מסרט פורנו לילדי אימו, יכלו לפחות להישאר נאמנים לטון הזה ולהמשיך איתו לכל אורך הדרך.

הפתיח של האקספוזיציה – חמש הדקות הראשונות של הסרט מציגות שניים מהאנטי גיבורים בכלא שבו השומרים עושים בהם כרצונם – דד שוט והארלי. הם אמורים להיות מאיימים אך גם מעוררי אמפתיה פשוט כי הסוהרים איומים כמעט כמו נבלים בפני עצמם, רעיון מוכר. הסרט בשלב הזה רווי במוזיקה (לעוסה ומלאת קלישאות, אבל מוזיקה), והעובדה שהסוהרים מעבירים בעקיפין כמה נזק שני הטיפוסים האלו מסוגלים לגרום – מעצבת את הדמויות שלהם בשלב זה כמו חיות מסוכנות בכלוב, שאתה רק מחכה שיוציאו לחופשי כדי להבין כמה נזק הן עלולות לעשות.

שיר הנושא – אני שוב בורחת למחוזות שלא קשורים לסרט ישירות. השיר של מהטריילר "21 פיילוטס" מגיח בסוף הסרט על הרכות והמתח שבו, ומזכיר איזה פוטנציאל היה כאן, ולכו תדעו, אולי הוא עוד ימומש בסרט ההמשך. אולי.

לפעמים זה ספקטקל – בינוני למדי, אבל בכל זאת, צפייה בסרט על מסך ענק בתלת ממד כן מייצרת חוויה סבירה, לפחות בחלקים מסוימים שלו. לפעמים הוא ממש מרגיש כמו סרט קומיקס באופן שבו הדמויות משוגעות בצורה גדולה מהחיים והדינמיקה בין הארלי לדד שוט חביבה (היא לא אמורה להיות, אבל זה מה שהיא). ולו רק היו מוסיפים יותר מוזיקה עדכנית ופחות מוזיקה לעוסה, אולי היה אפשר לדבר כאן על מסיבת אימו עם אקדחים.

חבל שמה שהתקבל בסופו של דבר הוא רגעים קטנים של קליפ יפה, הארלי שלא קשורה להארלי, ותרגיל על גבולות הכוח של העריכה. אבל היי, לפחות סצנת המיד-קרדיטס גרמה לי ממש לשמוח לראות לרגע את בן אפלק ולקוות שהסרט של "ליגת הצדק" יעשה איתנו חסד.

suicide-squad-second

השאר תגובה