• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק״, סקירה

25 במרץ 2016 מאת עופר ליברגל

אני מניח שרוב הקהל מודע, לפחות ברמה הבסיסית, לגבי זהות הגיבורים בסרט החדש ״באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק״ (Batman v Superman: Dawn of Justice) וסביר להניח כי הוא צפה במספר סרטים עם הדמויות. אם הוא חי בארץ ישראל, הוא כנראה גם יודע שלוונדר-וומן, גיבורת-על קצת פחות מוכרת, יש תפקיד משני חשוב בסרט והיא גונבת את ההצגה. שם הסרט מרמז כי הוא יספק מענה לדיון של הילדים – מי ינצח בקרב? באטמן או סופרמן? קרב בין שני הגיבורים אכן מגיע, אם כי כמובן שיש להם גם אויבים גדולים יותר להתמודד עימם. אבל לא כל הקהל יודע את הדבר הכי חשוב בסרט, הקשור לסיכוי להנות מן היצירה, לבוז לה, או לשלב בין הדברים. ״באטמן נגד סופרמן״ אמנם נוצר על ידי אולפנים שהינדסו היטב כל בחירה מתוך מחשבה על כמות די גדולה של סרטים עתידיים אשר יצאו ממנו, אבל מורגש בו מגע ידו של הבמאי בכל היבט. זהו קודם כל סרט של זאק סניידר, מי שביים את הסרט הקודם של סופרמן, ״איש הפלדה״, ולפני כן חתום בין היתר את ״300״ ו״השומרים״. יש לו לא מעט מעריצים ושונאים, וסביר להניח כי אלו וגם אלו יתבצרו בעמדות שלהם אחרי הצפייה בסרט.

סניידר הוא במאי שקודם כל חשובה לו האסתטיקה, בעיקר האסתטיקה של עימותים אלימים והרס פוטוגני. הוא מחלק את הפריים לאנשים שאנחנו בעדם ונגדם, אבל מטיח אותם זה בזה ברגעי השיא לתצוגה אשר מנסה ללכת על הספקטקולרי בכל האמצעים העומדים לרשותו. סניידר גם מודע לצורך לרגש בסרטים שלו על גיבורי-על, והוא גם מנסה להעלות דילמות מוסריות שהן מעבר להערצה שלו כלפי כל דבר כוחני, גם אם דומה שהוא פחות מצטיין בכך. בסרטי סופרמן שלו הוא מנסה גם לצלול לתוך התודעה של גיבורי-העל באופן שהוא יוצא דופן, דבר אשר הרתיע רבים בסרט הקודם וקיים במידה מצומצמת יותר גם בסרט הנוכחי, אם כי דומני שבאופן אשר פחות ירתיע את הקהל. כמו ״איש הפלדה״, ייתכן כי גם ״באטמן נגד סופרמן״ יראה מעט פסיכולוגי וכבד מדי עבור חלק מן הצופים ששואפים רק להתבדר. אבל במקרה זה אני מניח כי הדבר פחות יפריע לקהל, בעיקר בגלל שהסרט הנוכחי מתקדם בקצב הרבה יותר מהיר.

למעשה, הסרט הזה מתקדם בקצב שהוא מהיר יותר מכדור אקדח. לכן, מבין סרטיו הקודמים של סניידר הסרט מזכיר יותר מכל את ״השומרים״ (Watchmen) בכך שהבמאי מנסה לדחוס לתוף פחות משלוש שעות סרט אנסמבל עתיר אקשן ותפניות בעלילה, וגם לפתח עומק ביחסים בין הדמויות. במקרה של הסרט הזה, הוא גם נדרש לשתול רמזים לסרטים הבאים בסדרת ״ליגת הצדק״ שהסרט הזה מבקש לפתוח (כולל הכנסה של שלוש דמויות חשובות בעתיד לרגע קט, שיהיו כאלה שיפספסו אותו כי בדיוק יצאו לשירותים). הוא אף מבקש לסיים את השאלות שנותרו פתוחות בסיום ״איש הפלדה״ וגם לספר מחדש את הסיפור של באטמן מראשיתו ועד לשלב מתקדם מאוד בחיים של הדמות הקאנונית. הזמן קצר, המלאכה מרובה וצריך גם למתוח את רגעי הפעולה עד לשיא.

סניידר מביים מיתוסים. גיבורי-העל הם המקבילה של ימינו לאלים, באופן אשר נאמר בסרט בצורה ישירה. לכן, חלקים רבים בסרט נראים יותר כמו שירה אפית מאשר ניסיון לקדם את הסיפור (למרות שיש לו מעט סיפור). הוא מניח כי רוב הקהל כבר שמע פעם או עשרות פעמים את הסיפור בו הוריו של ברוס ויין נרצחו, הילד נפל למערת עטלפים ויצא ממנה גיבור-על אפל מיוסר. אבל הוא מספר שוב את האגדה הזו לאורך כתוביות הפתיחה, תוך שימוש אמנותי מוצלח בתלת-מימד ובהילוך איטי, ומקנה לסרט את הקצב הנוגה שהבמאי מבקש לייצר לפרקים.

אחרי הפתיחה הזו, אנו חוזרים לאירועים אשר נראו בסוף הסרט הקודם – סופרמן וגנרל זוד נלחמים ובדרך הורסים חלקים נרחבים מן העיר מטרופוליס, שבסרט זה שוכנת מרחק נהר אחד מגותהאם, עירו של באטמן. אלא שהפעם, האירועים נראים מבעד לעיניים של האדם הקטן. או לפחות מבעד לעיניי ברוס וויין, שצופה מן הקרקע כיצד הבניין של החברה בראשה הוא עומד נהרס על רוב יושביו. בשולי המאבק ההירואי של סופרמן (שנראה בפתיחה רק כעוד עצם מעופף), נכתב על כך שברוס ויין מציל את אחד מעובדיו. משם, הסרט פונה למדבר בו ראיון של העיתונאית לוייס ליין עם מנהיג של מחתרת אפריקאית הופך למבצע הצלה של סופרמן, הגורר מלחמת אזרחים עקובה מדם.

האירועים הללו מובילים לדיון לגבי מקומו של סופרמן בעולם, והאם יש לו זכות להפעיל כוח בלתי מוגבל בלי אישור המשטרה. כל זאת בזמן שמעשי גבורה נוספים של האיש בחליפה נראים מדי פעם. בכך, הסרט עוסק בדילמה אתית של הפעלת כוח בידי הריבון, וגם ברצון לבצע מעשים טובים מול התוצאה. סופרמן ולוייס ליין מיצגים תפיסה לפיה ניתן להציל את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר. ברוס וויין פסימי יותר, והוא מנסה להציל את מה שיש אבל סבור כי כל כוח, בוודאי כוח של גיבור-על, מוביל בסופו של דבר ללא מעט הרס, וכי הסכנה של כוח גדול חמורה מן היתרונות שלו.

לעימות האידיאולוגי הזה נכנס גם לקס לותר, אשר מונע בעיקר בידי תאוות כוח ונראה כסוג של חיקוי לדמות הג'וקר בסרט ״האביר האפל״, ולא ממש כדמות הקשורה לסגנון של הסרט הנוכחי. לותר מנסה לשכנע את הממשל להעניק לתאגיד שבראשו הוא עומד גישה להרבה משאבי מחקר, בעיקר למחצב קריפטונייט שהוא מבין כי יכול לפגוע בחייזרים שמקורם בכוכב קריפטון, כולל סופרמן. הסרט גם מציג את דמותה של דיאנה פרינס/וונדר-וומן, שבשלב זה לא מונעת מאידיאולגיה אודות כוח ובעיקר רוצה לבדל את עצמה מן העולם.

המיקום של העיתונאים של הדיילי פלאנט (לוייס ליין וקלארק קנט/סופרמן) בצד האופטימי, אשר מאמין בכוח של הטוב לגבור על יצר הרע, גורם לסרט לעסוק גם במיקום של העיתונות בימינו. זה נכון גם לגבי חתירה אחר האמת בסיפור והערכים שהעיתון מנסה לייצג, למי שפספס את ״ספוטלייט״ או ״אמת״ וזקוק לעוד קצת דיון על שקיעת הפרינט. מכיוון שהשחקן הנרי קאביל, המגלם את סופרמן, מוצלח הרבה פחות כאשר הוא מרכיב משקפיים ומעמיד פני קלארק קנט, רוב הסצנות על העיתונות מתרחשות עם נוכחות קטנה ככל הניתן שלו.

למרות חשיבות הדיונים, בסופו של דבר הסרט הזה יישפט בעיקר על פי סצנות האקשן שלו. ביניהן, דווקא הסצנה בה סופרמן ובאטמן ניצבים לקרב פנים מול פנים היא החלשה ביותר בסרט, והיא נראתה לי בעיקר כמו קרב WWE בו זהות המוביל משתנה כל שנייה, והכל נראה מכור מראש ובעוד רגע הם יסירו את המסיכות ויהפכו להיות חברים. אני חשוב שזה לא תהיה הפתעה גדולה מדי אם אציין כי בסופו של דבר הם עוברים לשתף פעולה, אם כי הרגע בו הדבר אכן קורה מצטיין בחוסר אמינות בולטת גם עבור סרט קומיקס. שאר קטעי האקשן – ובכן, סניידר איננו איש של עידון. הסרט בהחלט מספק הרבה מאוד רגעים גדולים וגדולים-אף-יותר.

מאידך, הניסיון של הסרט להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות כושל פעם אחר פעם, ולא בגלל היעדר ניסיון. יש משהו מאוד רדוד בעיצוב מערכות היחסים בין הדמויות. כאמור, סניידר מביים מיתוסים, וקשה לו כשהוא צריך להעניק לענקים והמודלים אותם הוא מציג ניואנסים. לכן, סוג המשחק הנדרש מן השחקנים בסרט הוא בעיקר הפגנת סקס-אפיל וכוח, דבר אשר הופך את גל גדות בתפקיד דיאנה פרינס/וונדר-וומן לשחקנית המתאימה כמו כפפה ליד לסגנון של סניידר. היא אכן גונבת את ההצגה ומספקת את תצוגת המשחק הכי טובה בסרט. לעומתה, איימי אדמס, שחקנית מגוונת שאני לרוב מאוד אוהב, די הולכת לאיבוד בסרט. ממש כמו כמעט כל מי שמנסה לשחק ביותר מהבעת פנים אחת. אגב, זהו מיעוט בקרב שחקני הסרט, שכוללים גם שמות כמו דיאן ליין, לורנס פישבורן והולי הנטר.

עוד בגזרת המשחק, בן אפלק לא ממש עובר בתור באטמן/ברוס וויין, אבל בסופו של דבר לא מביך יותר מדי. לעומתו, ג'רמי איירונס בתפקיד אלפרד הרגיש כמו חיקוי מדוכא של מישהו שלא ממש רצה להיות על הסט, ביצוע שמוכיח עד כמה אדיר היה מייקל קיין בתפקיד זה בסרטים של כריסטופר נולאן. לגבי הדמות של לקס לותר, היא בנויה כאמור בסגנון קצת זר לסרט. המשחק האקסצנטרי של ג'סי אייזנברג לא מתקשר לשום דבר אחר ביצירה, אבל לדעתי משהו בטירוף שלו דווקא טרם לחווית הצפייה בסרט, בעיקר בגלל המינון הנמוך של הומור מוצלח (יש בסרט רק בדיחה אחת שממש הפילה אותי, והיא מגיעה כשורת מחץ בסיום אחת מסצנות האקשן).

לטוב ולרע, ״באטמן נגד סופרמן – שחר הצדק״ הוא סרט של זאק סניידר. הוא גדול יותר ובומבסטי יותר ממה שסרטי הקומיקס של חברת DC סיפקו עד כה. יש בכך לא מעט רגעים שילהיבו חלקים מן הקהל ויכעיסו אחרים. השימוש המוקצן של סניידר במוזיקה קלישאתית, בין אם שירים קלאסיים או פסקול מהונדס מדי שכתב האנס זימר, די הפריע לי והדגיש לא רק את האפיות של התסריט, אלא גם את הבנאליות והיעדר ההגיון של ההצדקה הפסיכלוגית שהסרט מתעקש אליה. כולל הרבה דיונים על הורים וילדים עד לדרגה שאין זו פלא כי הדמות המוצלחת ביותר היא דמותה של דיאנה פרינס, שעל הרקע שלה נלמד רק בסרט הבא. השורה התחתונה? סרט כל כך עמוס שיש בו הרבה דברים מרשימים שיכולים בקלות להפוך לעונג גדול או לסבל קשה מנשוא. אני באמצע.

batman-v-superman second

השאר תגובה