• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"אמת", סקירה

18 במרץ 2016 מאת אור סיגולי

אתם עומדים לשמוע הרבה על זוכה האוסקר "ספוטלייט" בהקשרו של הסרט החדש לשמו התכנסנו, "אמת" (Truth). ולא בכדי. בכל זאת, מדובר בשני סרטים מיבול 2015, שניהם אמריקאיים, ושניהם מביאים את סיפורם האמיתי של קבוצת עיתונאים מהעבר המאוד לא רחוק. אבל זה הופך אפילו ליותר מעניין מסתם השוואה, ואולי אומר משהו על לאן הקולנוע שלנו הולך.
המסגרת הכללית של שני הסרטים בהחלט זהה, אבל מדהים איזה שוני מוחלט יש ביניהם. כאילו על כל החלטה שלקח סרט אחד, השני עשה בדיוק ההפך. בזמן ש"ספוטלייט" הוא סרט יבשושי, סיזיפי וחיוור (בכוונה, כן, הבנו), "אמת" הוא כולו פאתוס, רוח וצלצולים, היסטריה כללית וסחיטת רגש. הדמויות הראשיות של "ספוטלייט" שקולות ורגועות, הדמויות הראשיות של "אמת" נוירוטיות כמעט לרמה אהרון-סורקינית. "ספוטלייט" נבנה לאט, לעיתים אפילו שוכח את דרכו, בזמן ש"אמת" דוהר קדימה בלי להפסיק, נתקע במהמורות ומשפשף את כתפיו בפינות חשופות.
איפה זה הופך למעניין? כי "ספוטלייט" היה לאחד הסרטים המהוללים של השנה, וסופו שניצח הפקות ענק בפרס האוסקר האחרון כשמאחוריו 96 אחוז טריות באתר הביקורות "רוטן טומייטוס". "אמת", לעומתו, עומד על רק 62 אחוז באותו אתר, ועונת הפרסים התעלמה ממנו לגמרי. הקונצנזוס אמר את דברו.

גם ביחס שלי אל הסרטים מדובר בתמונת מראה. את "ספוטלייט", כאמור, הערכתי מאוד אבל לרגע לא נפלתי שולל בקסמו ויצאתי ממנו אדיש לחלוטין. ובזמן שראיתי את כל המניפולציות של "אמת", ובתוך תוכי בזתי לחלקן ולנסיונותיו המעט רדודים להציג את דמויותיו כגיבורי-על, באיזשהו שלב לא יכולתי להתנגד לעובדה שהוא מעניין אותי מאוד, שאני מעורב בו לגמרי, ושהוא משפיע על הלך הרוח שלי, מדכא אותי ומותח אותי באותו הזמן. נכנסתי לסרט הזה סקפטי לחלוטין, מתודלק מהיחס הקלוקל שקיבל מעבר לים, והופתעתי ממנו. עם "ספוטלייט" זה היה בדיוק הפוך, אבל כבר הבנתם את הקטע אז אפשר להניח להשוואה הזו ולעבור לסרט עצמו.

"אמת" מביא למסך את מה שקרה לצוות תכנית התחקירים הוותיקה "60 דקות" בשנת 2004, במהלך שנראה כמו הנגטיב של "ספוטלייט" (טוב, די. הבטחתי). הצוות, שמובל על ידי מארי מייפס (קייט באלנשט) והמגיש דן ראת'ר (רוברט רדפורד), עולה על מסמכים צבאיים המטילים כתם על עברו של הנשיא המכהן ג'ורג' וו. בוש, רגע לפני הבחירות. אחרי איסוף המידע בזמן קצר ועריכה בקצב מהיר, יוצא התחקיר לשידור והופך לשיחת היום.
-הערה חשובה: הסיפור האמיתי מפורסם למדי, למרות שכמו לצורך העניין עם "פוקס-קצ'ר", לא כל תושבי מדינת ישראל בהכרח מכירים אותו, והסרט עצמו מתנהל כאילו הוא מספר את הסיפור לאנשים שלא מודעים לכל הפרטים. אפרט עכשיו על מה שקרה לאחר פרסום התחקיר, שהוא עיקרו של הסרט. אם אתם לא מודעים אליו, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא כאן ולדלג לפסקה הבאה-
בזמן שצוות התחקיר קוטף את פירות ההצלחה, צצים לפתע קולות מהרשת המקוונת שטוענים כי המסמכים עליהם נשענה התוכנית מזויפים, ושהתחקיר כולו נטול ביסוס אמיתי ונועד רק להטיל רפש בנשיא. מגג האולימפוס של עולם העיתונות, הופכים אנשי הצוות לנרדפים ולמושא ללעג, בתהליך שיהרוס את הקריירות של רובם.

את הסרט כתב וביים ג'יימס ונדרבילט, על פי ספרה האוטוביוגרפי של מייפס. זהו סרטו הראשון כבמאי לאחר שעבד כתסריטאי לא אחיד בהחלט בסרטים כמו שני "ספיידרמן המופלא" מצד אחד, אבל גם "זודיאק" מצד שני, אותו גם הפיק. ונדרבילט בהחלט שולט בכל הקונספט הזה של "קולנוע אמריקאי", כזה שאנחנו מאוד אוהבים אבל גם לעיתים מרתיע אותנו. זה אומר שהסרט כולו משופע במוזיקת רקע של כלי נשיפה ותופים המנסים ליצור תחושה של סנטימנטליות, אבל גם דרבון של מארש צבאי. לא מפתיע לגלות שהמלחין של "אמת" הוא בריאן טיילר, שעבד בלא מעט מסרטי היקום המשותף של "מארוול", כך שפומפוזיות היא לא דבר זר לו.
הצילום של הסרט (על ידי מנדי ווקר האוסטרלית) מאדיר את גיבוריו ואת העולם בו הם מתנהלים, לעיתים באופן מוגזם. ישנו שלב בסרט בו מייפס מקבצת את צוות החלומות שלה, וכל אחד מהם מוצג לרגע ב"סצנה מאפיינת". כך רוג'ר צ'ארלס, בגילומו של דניס קוויד, מקבל רגע של האדרה בו הוא עומד לבוש מדי קולונל בלוויה צבאית, ומנחם את האלמנה עם דגל האומה. הפריימינג, הארט והמוזיקה מעניקים להצגת הדמות הזו תחושה כמעט פאשיסטית. צ'ארלס, למרבה הצער, לא מקבל הרבה איפיונים בהמשך הסרט, וכל היכרותינו אתו מסתכמת ברגע הכל-אמריקאי הזה.

העשייה המאוד קלאסית/מפארת של הסרט מרגישה כמו משהו שקווין קוסטנר היה עושה בתחילת הניינטיז. קילומטרים מסרטי הפוליטיקה והמדיה של שנות השבעים, "אמת" מרגיש הרבה יותר כמו "בחורים טובים" במקרה הטוב, שלא נאמר "יום ראשון הגדול" של אוליבר סטון, ובעיקר "המועמדת" החלש עם ג'ואן אלן. הוא מתנהל כמו גבר רב ממון ורב חשיבות עצמית שעושים לו כבוד בעיקר על הנוכחות הארכאית שלו, ופחות על תרומתו בהווה. לכן, כשהסרט מנסה לדבר על דברים אקטואליים יותר, כמו למשל חדירת הבלוגים למרחב המדיה והאיום על עולם התחקיר העיתונאי, זה מסורבל כמו מורה מבוגר לספורט שצריך להעביר לתיכוניסטים שיעור בחינוך מיני, בזמן שהם כבר יודעים את החומר טוב ממנו.
השיא הוא בסצנה לא טובה, שהייתה יכולה להישלף מהסרט ללא פגע, בה מארי מייפס מגלה את עולם הטוקבקים, ואת הרפש שמושלך עליה באיזור התגובות. דברים כמו "צריך לשחוט את המכשפה הליברלית הזו". מאיפה שאנחנו עומדים ב-2016, התגובה המזועזעת שלה נראית לנו מיותרת ודרמטית שלא לצורך. כמבקר קיבלתי הערות קשות יותר ב"עכבר העיר", שלא נדבר על מיני פייסבוק-שיימינג שיותר מדי אנשים עוברים יותר מדי פעמים.

אני יכול להמשיך ולמנות את כל חולשותיו של הסרט עוד הרבה זמן, כדי שתבינו שאני לא סתם הולך כעיוור אחרי מוזיקה-מרגשת-בכוח, אבל האמת היא שזה לא ישנה את העובדה שעליי, כאמור, הסרט עבד היטב. מה שבאמת הערכתי הוא שכנגד החזון הויזואלי שמאדיר את גיבוריו, לתסריט עצמו יש אמביוולנטיות מאוד בולטת כלפי הדמויות הראשיות שלו, והוא הצליח לגרום לי לפתח אליהם תחושות מורכבות לחלוטין. מצד אחד, אני רוצה שהאמת תצא לאור ושהאנשים שעובדים קשה על מנת לעשות זו יקבלו את שכרם. מאידך, "אמת" בכל זאת מגניב את התחושה שאולי לא נעשתה פה עבודה ראויה, ולא משנה אליו נאומי מחץ ישחקו בפנינו קייט בלאנשט וטופר גרייס, הם עדיין נתנו לעיוורונם להובילם.

קייט בלאנשט, שזה סרטה השלישי מ-2015 אחרי "סינדרלה" ו"קרול" עליו הייתה מועמדת לאוסקר, עובדת פה עם כל הצילינדרים. בתור מעריץ גדול שלה אני נהנה מכל דקה איתה, אבל היא מתחילה לפסוע בטריטוריות בעייתיות בשלב הזה. לעיתים היא גדולה על הסרט בו היא משתתפת, ומעניקה לו פאתוס ודרמטיות ברמות גבוהות למדי. במקרה של "אמת" המצב קצת אחר, כי היא והסרט די מסונכרנים, אבל במקום לאזן אחד את השנייה, נוצר מצב של היסטריה שלעיתים גובל בצורם. לצדה, רוברט רדפורד מביא את האלגנטיות המרהיבה שלו, כאשר שאר הקאסט הנרחב, חלקם פרצופים מוכרים וחלקם פחות, עושה עבודה מצויינת.

"אמת" סיפק לי הנאה גדולה יותר משחשבתי, אבל יכול להיות שאלו הציפיות הנמוכות איתן הגעתי שתרמו לחוויה הכללית. אני לגמרי אוכל להבין כל צופה שהסרט הרחיק אותו, בגלל כל הסיבות שמניתי, אבל הוא בכל זאת מביא סיפור מעניין בדרכים קולנועיות אפקטיביות, גם אם הוא קצת יותר מדי להכיל לפעמים.

truth second

תגובות

  1. לב הגיב:

    סרט ראוי לצפיית אדם, מוצלח בהרבה מזוכה האוסקר האחרון. אבל בסופו של דבר מדובר בעוד סרט על פי סיפור אמיתי ידוע ו"כה חשוב", עם בימוי גנרי ועלילה דידקטית למדי. מהסרטים שמעניין יותר לקרוא על הסיפור שעומד מאחוריהם מאשר לראות את הסרט עצמו. וזה חתיכת כשלון של היוצרים. לי אישית הוא הזכיר יותר את כל אותם סרטים על פי סיפור אמיתי שמציפים בלי סוף את טקסי הפרסים, מ"משחקי חיקוי" ועד "טרמבו". יצירות שגרתיות, מטיפניות ומיותרות.

השאר תגובה