• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״העיתון״ של סטיבן ספילברג
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 60
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018
  • ״על גוף ונפש״, סקירה
  • ״כל הכסף שבעולם״, סקירה

"ספוטלייט", סקירה

21 בינואר 2016 מאת אור סיגולי

כפי שאפשר לצפות מסרט שנעשה על ידי אנשים כשרוניים, יש לא מעט מה להעריך בדרמה החדשה "ספוטלייט" (Spotlight), המביאה את סיפורה האמיתי של קבוצת עיתונאים מה"בוסטון גלוב"'. בראש ובראשונה אפשר להתייחס לגישה יוצאת הדופן שבה נקטו הצ'יפים של הסרט, בראשם הבמאי טום מקארתי, אבל גם שותפו לכתיבה ג'וש סינגר, הצלם מסנובו טקיאנגי והעורך תום מקארדל. על פיהם, מסתבר שבשונה ממה שהרגיל אותנו עולם הקולנוע, עיתונאים אינם גיבורי על ועבודתם איננה מסעירה כמו זו של טייסי קרב.
עיתונות ריאליסטית, כפי שאפשר לחוות בסרט, היא עבודת נמלים סיזיפית, מלאה בתחקורים יבשים, הליכה מבית לבית, תחנונים מול בירוקרטים עצלים, ציפייה לאישורים ועמידה נבוכה מול מוסדות אטומים.

מהבחינה הזו יש משהו מרשים ב"ספוטלייט", כזה שמתעקש ללכת נגד הציפיות של הצופה והקלישאות הברורות של ז'אנר סרטי העיתונות. משהו, שכאמור, מאוד קל להעריך. אבל "הערכה" היא דבר מה שמגיע מהראש ולא מהלב או מהבטן. משהו קר ואנליטי באופן יחסי. ובזמן שלא נורא קשה להסביר מה עומד מאחורי הבחירות של "ספוטלייט" ומה פועל לטובתו, עדיין הרגשתי תחושה לא נעימה ניבטת בי וצומחת במהלך הצפייה, איך אני נשאר אדיש ומרוחק מהסרט, ואיך השאיפות שלי להיסחף אחריו ולצלול לעולמו ולסיפור הבאמת מרתק שבמרכזו, מתפוגגות ומתירות אותי בעננה מאוכזבת של שעמום.
הרצון המבורך של הסרט להפשיט את עצמו מכל סנסציוניות, היסטריה או מלודרמטיות, עקרה מתוכו גם את הדבר החשוב ביותר לסרט מסוג זה, שמשתייך לקולנוע קלאסיציסטי, וזו הדרמה. בהקשר הזה, אני ממש לא מבין את ההשוואה שעושים לו עם "כל אנשי הנשיא", שמנגן על ביטים אחרים לגמרי.

הסרט מתחיל (לאחר פרולוג מסקרן אך מיותר בדיעבד) בשנות התשעים, כאשר מערכת "בוסטון גלוב" מקבלת לשורותיה עורך ראשי חדש, מרטי בארון (לייב שרייבר), איש שקט ויבשושי שמעורר חרדה אצל עובדי העיתון לגבי עתידם. כאשר בארון נתקל בטור שמסקרן אותו על כומר שהתעלל מינית בילדים, הוא מבקש מצוות ספוטלייט, הכולל שלושה כתבים ושני עורכים, לחקור את הנושא הזה. כצוות העשוי ללא חת שהם, הקבוצה מתחילה להפוך כמה אבנים וכל דבר שהיא מגלה מעורר תדהמה וחלחלה יותר מקודמו, עד שזה מגיע למצב שבו התחקיר הזה עלול להשפיע לא רק על מוסד הכנסייה, אלא גם על כל העיר בוסטון עצמה.
לא נראה שמישהו בעולם הזה יוכל לטעון שהסיפור הזה לא מעניין, אבל בידיו של מקארתי ("אנשי התחנה", "האורח") הוא הפך לקרקר יבשושי שנלחם בעצמו, ולא מביא לידי השלמה שום אלמנט עלילתי שנשתל במהלכו. וזה כנראה לא הוגן לומר, אבל לא יכולתי שלא לשקוע בפנטזיות כמה עדיף היה אם עלילת הסרט הזה הייתה נופלת לידיה של שרה קניג, המגישה והעורכת של הפודקאסט המעולה "Serial". על אף שגם היא נוקטת באותה גישה של חקירה סיזיפית ויבשה, אני בטוח שקצב הלב שלי לא היה יורד מתחת למאה מההתחלה ועד הסוף.

אבל גם אם יוצאים מנקודת הנחה שאולי הלכתי באופן לא רצוני נגד מה שהסרט רצה להיות (למרות שאני לא מאמין בכך בלב שלם), עדיין ישנם כמה דברים שהכשילו את הסרט בעיני מעבר לאופן הבימוי הספציפי של מקארתי. וזה אולי נשמע קטנוני, אבל אני חושב שהדבר שהכי גורם ל"ספוטלייט" להרגיש כמו סרט תיעודי של PBS, הוא המוזיקה. אני לא זוכר מתי לאחרונה ליווי מוזיקלי כל כך הפריע לי, השליך אותי מהמתרחש בסצנה ואפילו גרם לי לפנות לזה שיושב לידי ולומר לו "אני חייב שהמוזיקה הזאת תפסק כבר" (אגב, סליחה על זה, אורון).
הווארד שור, מלחין מחונן שזכה באוסקר על "שר הטבעות" ויכל בקלות לזכות גם על "כנופיות ניו יורק", "תא קטלני", "שבעה חטאים" ו"אד ווד", בין היתר, מציג פה את אחת מעבודותיו החלשות ביותר. זה מרגיש כאילו השתמשו בטיוטה שנוגנה עם הנשמה והיכולת של תכנת מחשב, במקום לקחת אותה להקלטה חיה בתזמורת.

כשזה מגיע לצוות השחקנים, העניינים הופכים למפותלים קצת יותר. הקאסט שנקרא לדגל הוא בהחלט אחד המרשימים שבסביבה, והוא מלא בפרצופים שכיף לפגוש. מארק רופאלו, למשל. שחקן אדיר שמפורסם גם ככזה שהצליח להעניק אנושיות לדמות בעייתית כמו זה של הענק הירוק בשני סרטי "הנוקמים", אך בד בבד יכול לתת הופעות רגישות ורבות ניואנסים, כמו ב"מישהו לסמוך עליו", "הילדים בסדר", "זודיאק", "שמש נצחית בראש צלול" וכמובן הסרט שהקנה לו מועמדות לאוסקר בשנה שעברה, "פוקס-קצ'ר". בסרט ההוא, אחד האהובים עלי, הוא מתעלה על ההופעות המוחצנות של סטיב קארל וצ'נינג טייטום, ומנצח בעיקר בזכות המבטים שלו.

בעיני הופעתו ב"ספוטלייט" היא הגרועה ביותר שלו שאני זוכר.
רופאלו אימץ לעצמו ג'סטות פיזיות של מין גיבנת וחצי פה רדום, כי כנראה באופן הזה התנהל האדם עליו מבוססת דמותו, מייק רזנדס. אבל לא רק שזה לא רלוונטי לסרט, כי הרי מי יודע איך נראה והתנהג מייק רזנדס, ההופעה של רופאלו מנייריסטית מדי והוא היחיד מכל הקאסט שבכל רגע כאילו צועק לצופים "ראו! אני עושה דמות! נכון שקשה לזהות אותי כי אני כזה מוכשר?". הייתי אומר שזה נורא תמוה שרופאלו הוא הגבר היחיד משחקני הסרט שמועמד לאוסקר, אבל זה לא תמוה כלל וכלל. הרי בכל זאת, הוא השחקן היחיד שקיבל סצנה בה הוא יכול לצעוק, והוא גם עושה את הדבר הזה עם הפה שלו. וואו.
לא שמישהו שואל אותי, אבל אני הייתי מעביר את המועמדות הנכספת הזו לסטנלי טוצ'י או ללייב שרייבר, שאמנם זמן המסך שלהם קטן בהרבה מזה של רופאלו, אבל בשביל זה הרי המציאו את קטגוריות המשנה.

דווקא בהקשר זה, אני מאלו ששמחים מאוד במועמדות של האישה (היחידה. כמובן) של הצוות, רייצ'ל מקאדמס. זה נכון שהתפקיד שניתן לה לא נראה שדורש יותר מדי סלטות באוויר, אבל כאן בדיוק היא מנצחת. מקאדמס, בתפקיד סשה פייפר, היא הרכות והעדינות של צוות העיתונאים. היא קיבלה על עצמה את מה שמכונה בדרך כלל "הופעה כפוית טובה", זו שמצריכה המון אבל על המסך עוברת כאגבית. אחד הדברים הכי קשים לשחק זה הקשבה, ומקאדמס עושה את זה מצוין, מנתבת את תשומת הלב למה שצריך, אבל כשהיא מקבלת רגעים משלה, היא עומדת בהם נהדר. הסצנה שבה היא מגיעה לפתח ביתו של כומר הנחשד באונס בעבר, היא אחת הסצנות הטובות של הסרט לא רק בגלל התוכן שלה, אלא בגלל התגובות המדויקות והנכונות של השחקנית.

שאר הצוות כולל את ג'ון סלאטרי שייבא לסרט את סטרלינג של "מד מן" (אני עוד לא מיציתי את הזמן שאני יכול לבלות עם הדמות הזו כך שהכל בסדר מבחינתי), בילי קרודופ שהוא תוספת מעולה לכל דבר, שרייבר וטוצ'י שהוזכרו כבר, בריאן דארסי ג'יימס, וכמובן מייקל קיטון. איזה שחקן ענק מייקל קיטון. הבו לי עוד ממנו בכל אינסטלציה שעולה על דעתכם, אני אקנה את זה בלי לחשוב פעמיים.

"ספוטלייט" איננו סרט רע. ואם אתם מבולבלים אחרי שקראתם את המשפט הזה כפסקת הסיום של כל הטקסט הזה, נסו לחשוב מה עובר עלי. יכול להיות שזה קשור לכך שראיתי את "מכונת הכסף" יום לפני, ואחרי האנרכיה והכאוטיות של סרט המשבר הכלכלי המעולה של אדם מקיי, "ספוטלייט" הרגיש כאילו הוא מתנהל בהילוך איטי. או שאולי אני סתם מחפש תירוצים. אבל איכשהו על אף סיפור חזק, חופן שחקנים משובחים, אמירה אומנותית שראוי לדון בה וכמה בחירות אמיצות, הוא נשאר סרט נטול גרם של כריזמה, וחווית צפייה מרוחקת ומבוזבזת.

spotlight main

תגובות

  1. royan הגיב:

    סקירה מצוינת, ולמרות שאני מסכים עם כמה נקודות שהעלית, אני חושב שזה סרט מעולה. הסיפור תפס אותי מההתחלה ודווקא ההחלטה של מקארת׳י לביים את הסרט הזה מרחוק, לתת לסיפור לנהל את הסרט ולא לבימוי היה משהו שהערכתי עד מאוד. אני יכול להבין איך הסרט יכול להרגיש לפעמים כמו Afternoon special, אבל הסיפור מרתק והשחקנים פשוט מעולים (קיטון ומקאדמס בעיקר), ועליי זה עבד.
    מה שכן, גם אני העדפתי את ״מכונת הכסף״ והלוואי ש״האיש שנולד מחדש״ יזכה באוסקר.

    1. רון הגיב:

      אני מקווה יותר שמקס הזועם או חדר יזכו.

  2. לב הגיב:

    בתפיסת העולם שלי, סרט ללא דרמה שחווית הצפייה בו מבוזבזת הוא בדרך כלל סרט רע… "ספוטלייט" לא החליט אם הוא סרט על המעשה העיתונאי או על הבגידה של הכנסייה במאמיניה. התוצאה היא כישלון בשתי החזיתות. בעקבות הצפייה נזכרתי שהיו לא מעט סרטים מעולים מהשנים האחרונות שעסקו ביחסי כנסיה-קהילה על רקע של פרשיות פדופיליה. ספק, הכומר, המועדון- לדעתי כולם נוגעים בנושא בצורה הרבה יותר עזה, מטלטלת ומעוררת עניין.

  3. חיים צ' הגיב:

    לא מעצבן קצת שהעיתונאים אמנם כולם נאים, אבל העיתונאית היחידה היא יפהפיה מהממת, משהו בליגה של בר רפאלי? לא עדיף שתהיה אנושית יותר? אם כי מקאדמס היתה טובה.

השאר תגובה