• סיכום המחצית של 2018
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

״זעם״ + ״דיפלומטיה״, סקירה כפולה

31 באוקטובר 2014 מאת עופר ליברגל

עד שהאנושות תספק זוועה גדולה יותר, מלחמת העולם השנייה תמשיך להיות דומיננטית בתור נושא קולנועי. בימים אלו מוקרנים בארץ שני סרטים השואפים, כל אחד בדרכו, לומר משהו על האנושות באמצעות אותה מלחמה ולספק מבט על צד פחות ידוע בה, או פחות ידוע קולנועית בהקשר אליה. האחד מהם הוא הפקה אמריקאית עתירת תקציב וסצנות קרב, השני הוא סרט של במאי גרמני ותיק המבוסס בעיקר על דיאלוג. מכל בחינה סגנונית הסרטים שונים מאוד, אך הם דומים בכך שבעיניי יש בהם כשל אידיאולוגי מסוים, המונע מן המסר שלהם להיות חד, ובאופן הפוגם ביצירה כולה. לכל אחד מן הסרטים יש גם לא מעט בעיות נוספות. נתחיל עם האמריקאי ונעבור לאירופאי.

זעם
Fury

הפעם הראשונה בה שמעתי על סרטו החדש של הבמאי-תסריטאי דיויד אייר הייתה כשקראתי על כך שהבמאי והכוכב-מפיק של הסרט בראד פיט טענו כי הסרט יחשוף את זוועות המלחמה בצורה קיצונית שאולי תהיה קשה לחלק מן הקהל האמריקאי. זאת משום שהסרט התיימר להציג את גם צבא ארה"ב כמי שביצע פשעי מלחמה בסוף מלחמת העולם השנייה, הרג שבויים ללא סיבה, בזז ואנס אוכלוסיה אזרחית. סוג של שיווק מקדים שמזכיר את המהלך שביצע סטיבן ספילברג לפני "להציל את טוראי ראיין", כאשר ציין כי סצנות המלחמה שביים בראשית הסרט מציגות את זוועות המלחמה באופן שהיה קשה לחלק מן הקהל.

כמו בסרטו של ספילברג, גם סרטו החדש של אייר מרכז את הסצנות הקשות לצפייה סמוך לראשית הסרט, כאשר במקרה שלו החיילים האמריקאים מוצגים כאכזריים בעיקר בחצי הראשון, בעוד החצי השני של הסרט הירואי וסנטימנטלי יותר. גם בכך ״זעם״ מזכיר גם את ההתקדמות העלילתית ב״להציל את טוראי ראיין״. ההבדל הוא שבעוד סרטו של ספילברג שמר על מסר אחיד לכל אורכו, דומה כי סרטו של אייר החליף תסריטאי באמצע. שכן אם החצי הראשון של הסרט מבקר את הצבא האמריקאי (כמו גם את זה הגרמני וטוען כי מלחמה היא מקור לאכזריות גם כשהיא צודקת), החצי השני של הסרט נראה כמו סרט תעמולה לחיל השריון האמריקאי. אם הסרט שאף להיות גרסא ריאליסטית של "ממזרים חסרי כבוד", בסופו של דבר הוא דומה יותר לסרט הנאצי ההירואי המצוי בתוף סרטו של טרנטינו, רק לא בצורה פארודית. ההבדל המהותי לא פחות בין "זעם" לסרטים האחרים שהזכרתי, שהוא שאייר, שכבמאי את "סוף המשמרת" ו"חבלה" הוא במאי פחות טוב.

הסרט עוקב אחר צוות טנק אמריקאי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ימים ספורים לפני כניעת גרמניה, כאשר רוב המדינה היא כבר שטח כבוש בידי בעלות הברית. אך השריון האמריקאי סבל מנחיתות מול אויביו במהלך כל המלחמה. למרות זאת, הצוות של הטנק המכונה "זעם", כשם הסרט, שרד כבר שלוש שנים של קרבות באפריקה, וברחבי אירופה. בראשית הסרט הצוות מצליח לחבור חזרה לכוח השריון האמריקאי לאחר שכל שאר הגדוד שלו הושמד – יחד עם אחד מאנשי הצוות. הצבא מציב בטנק חייל שיועד להיות פקיד (לוגן לרמן), למרות שאין לו כל סוג של הכשרה קרבית.

אנשי צוות הטנק מפגינים כלפי הטירון חוסר אכפתיות, חושפים אותו לזוועות המלחמה ומבקשים ממנו להרוג במקרים הכרחיים וגם במקרים ממש לא הכרחיים. והם עושים זאת כבר מן ההתחלה, על מנת לבנות את אופיו. בראש צוות הטנק ניצב המפקד בגילומו בראד פיט, בתפקיד שנראה בתחילה כאותו תפקיד שגילם ב"ממזרים חסרי כבוד". כאן הייתי צריך לכתוב כי הפעם הדמות היא דרמטית וריאלסטית ולא קומית, אלא שהבדל היחיד בין הדמויות הוא העדר מודעות עצמית. עוד בצוות הטנק נמצא התותחן בגילומו של שעיה להבף. הכתבות שיצאו לקראת הסרט תיארו את ההקרבה של השחקן שפעם היה מפורסם (כך להגדרתו), ששבר לעצמו שן למען הסרט ולא התקלח במשך שלושת חודשי הצילומים בהם שהה בטנק עם שאר הקאסט. מסירות מרשימה, אבל היא לא ממש עוזרת לסרט. בטנק נוכחים גם מייקל פניה וג'ון ברנתאל, אבל אין להם ממש תכונות אופי הדורשות משחק, חוץ מלהשפיל את הצעיר בצבא.

צמד המילים "לא אחיד" הוא המתאים ביותר לתיאור הסרט "זעם". לא אחיד ברמת העשייה שלו, הכוללת אמנם שוטים מרהיבים, אך הם לא מתחברים לסגנון מגובש, כאשר לעיתים הניסיונות לייצר פואטיות או מראה קשוח במיוחד לא עובדים. יש כמה סיקוונסים בעלי עריכה יעילה, אך לצידם יופיעו קטעים שערוכים בצורה אשר אינה מעבירה היטב את הפעולה או יוצרת עניין. התסריט, לעומת זאת, מכיל הרבה מאוד קלישאות וצירופי מקרים לא הגיוניים לכל אורכו, אך כאמור סובל בעיקר מחוסר אחידות אידיאולוגית.

הסרט מתחיל בכך שהוא מראה את אכזריות המלחמה, אבל בכל רגע רציני מראה שהאמריקאים הם בעצם טובים. הדבר מגיע לשיא כשסצנת אונס הופכת להתחלה של סיפור אהבה הדדי בין גבר לאישה שלא מבינים זה את שפתה של זו ולהפך. בסופו של דבר, הסרט לא אומר שפשעי מלחמה הם דבר הכרחי בקרבות (טיעון שסרטים אנטי-מלחמתיים העבירו בעבר בצורה מוחלטת) אלא שבעצם מותר לאנוס ולרצוח את חייילי האויב גם כשהם בשבי, כי הגרמנים יותר אכזריים וכי החיילים והנערות שהם פוגשים הם אנשים צעירים – כאלו שבעצם ישמחו למין שנכפה עליהם על ידי איש עם רובה, שדואג כי רק הגבר היותר יפה ישכב עם הנערה. הדבר התמוה ביותר הוא שהסצנה הזו אמורה להתחיל לחשוף לנו את הפן היותר חיובי של צוות הטנק, אשר יתעצם בצורה דרסטית מידי אחריה. התחושה היא כי יוצרי הסרט חשבו שיש בסיטואציה המוזרה הזו משהו ריאליסטי וראוי להערכה בהתנהגות של המפקד. אבל באורח פלא, סיקוונס הסיום של הסרט מצליח להיות מגוחך אף יותר.

ככל שהסרט מתקדם, הוא הופך לפטריוטי יותר והתסריט שלו לאמין פחות. מהלך זה מגיע לשיאו בסיום, הכולל שילוב של כל קלישאת סרט מלחמה שניתן לדמיין, סגירת מעגלי תסריט בצורה המרגישה מודבקת והתלהבות של ממש מהרג המוני. הסרט יוצר האדרה של המלחמה יותר משהוא מתאר את הזוועות שלה, למרות המאמץ שניכר בחלקו הראשון. אף כי הוא מתאר מלחמה מוצדקת, יש דבר בעייתי בסרט הגורם לקהל לצהול בעקבות הרג המוני, גם אם מדובר בהרג המוני של חיילי היטלר. מבין שחקני הסרט, בראד פיט מספק את הופעת המשחק הטובה ביותר (אם כי, כאמור, הוא גילם בערך את אותה דמות בצורה מוצלחת ביותר בעבר) אבל בסופו של דבר האכזבה העיקרית ממנו היא כמפיק. זאת משום שאייר לא עשה סרטים משמעותיים כבמאי (״חבלה״ הוא דוגמה מייצגת), אבל חברת ההפקות של פיט אחראית לכמה מן הסרטים האמריקאים הטובים ביותר של השנים האחרונות, כאשר רבים מהם הם סרטים שלא מתפשרים על המסר שלהם גם במחיר של מסחריות.

דיפלומטיה
Diplomatie

diplomatie

במהלך "לפני השקיעה" מספר איתן הוק לג'ולי דלפי מעשייה על כך שכאשר הנאצים עמדו לסגת מפאריז, הם קיבלו הוראה לפוצץ את כל הגשרים ואתרי התיירות בה, אך ברגע האמת, אף חייל גרמני לא היה מסוגל להשמיד את כנסיית נוטרדאם או מגדל אייפל. הסיפור האמיתי מורכב יותר והסרט "דיפלומטיה" עוסק בסיבה האמתית לכך שפאריז נותרה פחות או יותר שלמה בסיום המלחמה. אף כי הסרט החדש קרוב יותר למתרחש במציאות, אני סבור כי ההסבר הרומנטי של הוק מכיל הרבה יותר אמת, או לפחות אמת פנימית.

"דיפלומטיה" מתאר את מאמציו של השגריר השבדי ראול נורדינג לשכנע את המושל הצבאי של פאריז לא לפוצץ אותה. ספוילר: פאריז עדיין עומדת. המחזאי קיריל גלי עיבד את הסיפור הזה למחזה והוסיף לו נופך הרבה יותר רומנטי. הבמאי פולקר שלנדורף העביר את המחזה לקולנוע, וב״העביר״ אני מתכוון הוסיף צילומי נוף של פאריז בתחילת הסרט ובסיומו – רוב הסרט מכיל שיחה בין שני אנשים שמצולמת באופן לא מסעיר. הסיפור ההיסטורי אמנם מספק עניין לחלקים מן הסרט, אבל הוא לא מצליח לשמור על עניין לאורך שעה וחצי, למרות תצוגת משחק סבירה של אנדרה דוסולייה ונילס ארסטרופ בתפקידים הראשיים.

שלנדורף היה חלק מרכזי באחת מן התנועות החשובות בתולדות הקולנוע – הקולנוע הגרמני החדש של שנות השבעים, אשר ביטא את הזעם של הצעירים שנולדו לאחר המלחמה כלפי דור ההורים תומכי הנאצים. שלנדורף הוא לא הבמאי הייחודי ביותר שיצא מן התנועה, שהכילה טיפוסים כמו ריינר ורנר פאסבינדר ו-ורנר הרצוג, אבל הוא יצר כמה מן הסרטים המצליחים ביותר שלה. כולל העיבוד זוכה האוסקר לספרו של גינטר גראס "תוף הפח". אבל בסרט הזה התחושה היא שהוא מביים בעייפות, למרות שהנושא דווקא מתאים לו.

כמו באחדים מסרטיו של הבמאי, הסרט ביקורתי מאוד כלפי האידיאולוגיה הנאצית, אבל מציג את הגרמנים, כולל גנרל נאצי במקרה הנ״ל, כקורבנות שלה יותר מאשר כמבצעי הפשעים. כך שבסופו של דבר, הסרט מצליח להיות גם אנטי-נאצי וגם פטריוטי גרמני בדרכו. העולם הדיפלומטי אכן יוצר סתירות מעניינות באידיאולוגיה לעיתים, אבל במקרה הזה הסרט לא רק בעייתי מבחינת האהדה שלו לפושעי מלחמה, אלא גם סרט שלא מצליח לעניין באמת, למרות שיש לו סיפור די מרתק בבסיסו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.