• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"דדפול", סקירה

12 בפברואר 2016 מאת אור סיגולי

יש אין ספור סוגי צחוקים בעולם. הנפלא והאהוב מכולם הוא זה הרגיל, תגובתו של אדם למשהו שבאמת הצחיק ושימח אותו. זה הצחוק האמיתי והנכסף מכל. עוד צחוק שאני מחבב הוא דווקא זה שמגיע בתגובה למראות זוועה, כשהמוח לא יודע איך להתמודד עם מה שהוא רואה, והוא כל כך מבולבל שהוא בוחר בתגובה הכי פחות סבירה. גם צחוקים של מבוכה יש בהם מין ההנאה.
מהצד השני של הסקאלה, יש צחוקים של נימוס, שהם אף פעם לא עובדים, ויש צחוקים סרקסטיים מבאסים. אבל מכל אלה, מכל הצחוקים בעולם, הסוג השנוא עלי ביותר הוא צחוק נפוץ בבתי הקולנוע בעל השם הקליט – "הבנתי את הרפרנס ואני צריך שתדעו את זה". ואני שונא אותו בעיקר בגלל שאני חוטא בו לא מעט.
זה הרגע בו אתה מגדיל ומעצים את עוצמת הצחוק שלך, כדי שכולם ידעו שהבנת את הבדיחה הפנימית, גם אם זה הכי ברור. ב"מכונת הכסף", למשל, צחקתי הכי חזק שאפשר כשהראו חצי פריים מסרטון הרשת שבו הבת הקטנטנה של וויל פארל מתחזה לבעלת הבית המרושעת שלו. כי אדם מקיי, הבמאי, הוא הקים את האתר בו הסרט מוצג, Funny or Die, והייתי ממש חייב שכולם ידעו שהבנתי את זה. לא תמיד אני גאה בעצמי.
בכל מקרה, אנחנו עוד נחזור לדבר על צחוק "הבנתי את הרפרנס" הבזוי. אבל לפני זה, אנחנו נדבר על ריאן ריינולדס, כי שם יותר כיף.

ריינולדס נמצא בתהליך לידה מחדש, מסוג נדיר בעולם הקולנוע. עד לפני שנתיים הוא נחשב לבחור החתיך הזה שכל הנתונים היו לו בידיים ואיכשהו זה לא תפס. הוא התחיל להופיע בגיל צעיר יחסית, עבד בקולנוע ובטלוויזיה, ובתחילת האלף החל לקבל תפקידים ראשיים בקומדיות, סרטי אימה וסרטי פעולה. קשה לומר שאוסקרים עפו לכיוון שלו, אבל השם שלו על הפוסטר היה מספיק בשביל להביא קהל. בתחילת העשור משהו השתבש. ריינולדס אמר כן לפרויקטים שעל פניו היו אמורים להכניס אותו לרשימה העליונה, אבל הם כשלו בקופות וגרמו לאבד בו בעניין. השיא הוא, כמובן, העיבוד לקומיקס "גרין לנטרן" שנחשב לאחת התחתיות של עולם גיבורי העל, וגם "שוטרים מעולם אחר" שחטף מכות מכל כיוון. אתוודה שפסחתי על צפייה בשניהם.
נדמה היה שריינולדס בדרך לדשדש במים עכורים של קריירה שהייתה מבטיחה פעם מזמן, אבל לפתע הוא התחיל לבחור תסריטים אחרים ואפילו גם ממש לשחק בהם, בשונה מאך ורק להיות יפה.
קומדיית האימה המפתיעה "הקולות", אליה התייחסתי באימת החודש, הראתה שריינולדס יכול ללכת די רחוק. ממש עכשיו בבתי הקולנוע בארץ מוקרנת דרמת אינדי קטנה ומוצלחת בשם "מה שקורה במיסיסיפי" בה ריינולדס חולק מסך עם אחד מהשחקנים הטובים שפועלים כיום, בן מנדלסון, ועדיין יוצא לא רע מכל הסיפור. עכשיו מגיע בקול תרועה רמה ניסיונו השלישי כגיבור-על (אחרי "גרין לנטרן" ו"אקס-מן: המקור – וולברין") עם עיבוד של אחת מהדמויות המוכרות של "מארוול", העונה לשם דדפול. זה סרט שהוא כמעט מופע יחיד של ריינולדס, ובזמן שלא מדובר במשהו ברמה של כריס פראט, ריינולדס נותן עבודה, וזה ניכר ונהדר.

"דדפול" פוצץ את הרשת עם כמה טריילרים מעולים ופוסטרים מעולים לא פחות, שהבטיחו לנו משהו שכבר שכחנו שיכול להיות קיים: סרט גיבורי על שהוא כל כך אלים וחצוף, שהוא מסווג R, כלומר לבני 17 ומעלה, ולא PG-13 כמו כל היקום של דיסני-מארוול. וכמה שזה ריגש אותנו. סוף סוף סרט אקשן אמיתי שלא מפחד לאבד קהל בגלל קללות ורמיזות מיניות.
את הסרט ראיתי בהקרנה שכמעט התפקעה מרוב ציפייה, ואז האולם החשיך, "איינג'ל אוף ד'ה מורנינג" של ג'וס ניוטון התחיל להתנגן, וסיקוונס הקרדיטים הכי אדיר שאני זוכר מזה שנים התחיל לרוץ. כמה אדיר? הוא גרם לי לפרוץ במחיאות כפיים ספונטניות בסופו, ולחשוב שזהו, אני בידיים טובות.
כשזה הסתיים הסרט לא הפסיק ללחוץ על הקומדיה, עברו כמה דקות ואז… אתם יודעים מה? יש לי עוד דימוי.

מכירים את הבחור הזה במסיבה שפתאום משום מקום נתן רצף מטורף של בדיחות, כאלה שקלעו בדיוק לסיטואציה, שהפתיעו את כולם, ושהצחיקו אפילו את כל הבחורים שלא רצו לפרגן לו? ואז בעקבות ההצלחה החד פעמית הזו הוא המשיך לנסות ולנסות, תקף כל דבר שבסביבה כדי להוציא איזושהי הלצה, חזר על אותה בדיחה שלוש פעמים למקרה שהיא תתפוס יותר טוב בצד השני של החדר, באיזשהו שלב הפנה ביאושו את חיצי ההומור המפוקפקים אל עצמו כמוצא אחרון, ואז כשראה שכל זה לא הולך ניסה שוב את אלו שהביאו לו תהילה בפעם הראשונה?
אז "דדפול".

הבעיה המרכזית שלי עם הבמאי טים מילר ואנשי "דדפול" היא זו: ידעתם שאתם עושים סרט לגילאי 17 ומעלה, הוצאתם מהמשוואה צופים צעירים מדי וכיוונתם גבוה. אז למה, בשם כל הטום שדייאקים שבעולם, למה ההומור של הסרט מתחילתו ועד סופו נראה כמו שאריות שהותיר מאחוריו ג'ים קארי?
אני לא אומר שאי אפשר ליהנות משטויות והשתטויות גם אחרי גיל העשרה, להפך. אני פשוט מנסה להבין למה. זה לא "צבי הנינג'ה" פה. ואגב, הומור קצת יותר מגוון יכולנו למצוא בסרטים שכן יועדו לכל המשפחה. "שומרי הגלקסיה" נותר אחד הסרטים היותר קיצוניים בז'אנר, ואפילו "לגו – הסרט" נראה יותר משופשף מזה לשמו התכנסנו.
זה כיף נורא בהתחלה, אבל אחרי כמה דקות אתה מרגיש שכולם נורא מתאמצים להצחיק, שהבדיחות על חשבון עולם הקומיקס לא הורווחו כראוי, ושאולי הסרט הזה מיועד בעצם לילדים בין 14 שגרים בניינטיז. שתי בדיחות על שינייד אוקונור בהפרש של שעה זו מזו זה מבאס. ארבע בדיחות לפחות על "גרין לנטרן" בסרט אחד זה סתם מראה על חוסר יצירתיות.

וזה מביא אותי לפתיחה ולצחוקו המתגלגל של "זה שהבין את הרפרנס". "דדפול" כולו הוא בדיחות פארודיה כאילו חצופות ומדליקות לכביכול מביני עניין, ולא יכולתי שלא להרגיש שאלו שצוחקים הכי חזק באולם עושים את זה כדי שידעו שהם יודעים. ושוב, אני מזהה אותם כי אני כזה. ואז כשריינולדס נותן בדיחה שראית מגיעה כבר לפני חצי שעה על כמות האקס-מנים בסרט, וכולם גועים מצחוק, זה לא מוציא אף אחד טוב. להגיד "איזה סרט מצ'וקמק אני" שוב ושוב לא הופך סרט לחכם יותר. רק לעצלני.
אסייג כהרגלי – הומור זה אחד הדברים הסובייקטיבים בעולם, וזה שלי נגמר ממה לצחוק באמצע לא אומר שאחרים ירגישו כמוני. אבל אם כל השאר נראה מחופף, אז זה בעצם "טד 2" רק בלי הקטע של הזכויות מיעוטים.

אני שוב פעם אזכיר את ריינולדס כי הוא עושה את מיטב יכולתו, וגם מצליח רוב הזמן (למרות שמסתבר שכשפניו חרוכות הוא נראה בדיוק כמו טד דנסון), ובאמת נראה שהוא ליהוק מעולה לדמות. העניין הוא שלא רק ששום דבר אחר לא מתקרב לרמה שלו, הבעיות רק מחריפות.
קחו לדוגמא את האנטגוניסט של הסרט, פרנסיס. אז נניח שנוותר על כך שכדמות הוא לא מעניין ולא ייחודי, אבל מי שמגלם אותו, אד סקריין ("נימוסים רעים"), נותן הופעה כל כך איומה, שהוא במו ידיו – וחתיכיותו שאין לה סוף – מפיל את הסצנות ולא מצליח לייצר שום מתח או התנגשות ראויה בינו ובין הגיבור, שהביף היחיד ביניהם קשור לזה שדדפול יודע את השם שלו. מי ישמע מדובר בעוץ לי גוץ לי.
אז מה שנשאר לנו בעיקר זה דמות ראשית שקשה לדאוג לה כי היא למעשה ערמת רפרנסים מציקה שלא יכולה למות, רע גנרי שלא מרגיש כאב, וכמה דמויות מהעולם של אקס-מן שמובאות באפקטים ויזואלים שלא עומדים בסטנדרט שאנחנו רגילים אליו.

אבל אחרי כל זה, אני אבקש מכם ללכת לרכוש כרטיסים ל"דדפול", בעיקר כי מגיע לנו שבהוליווד לא יפחדו לעשות סרט גיבורי-על עם ראשים מתגלגלים ועירום פרונטלי, כי לריאן ריינולדס מגיע להצליח בקופות, וכי לכו תדעו, אולי בעצם פספסתי את הגאונות שהיא פיי-אוף לבדיחת חסה בשיניים.

deadpool second

תגובות

  1. The Landlord הגיב:

    לא בא לבאס (או שבעצם כן…) את הרפרנס מ"מכונת הכסף", אבל זאת לא הבת של וויל פארל אלא הבת של מקיי עצמו. גם אני צחקתי בקול רם ובזוי, אגב. ככה שאני יוצא פה סנוב כפול

  2. איתמר הגיב:

    אחלה ביקורת והמשפט "מי ישמע מדובר בעוץ לי גוץ לי" כבר בגדר הברקה.

השאר תגובה