• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"צבי הנינג'ה", סקירה

8 באוגוסט 2014 מאת אור סיגולי

אתם עומדים לקרוא עכשיו סקירה חיובית, באופן יחסי, על "צבי הנינג'ה" (Teengae Mutant Ninja Turtles) החדש. אני אומר את זה מראש גם כי אני לא יכול להתאפק, אבל גם כדי שכל מי שרוצה לפרוש בשלב הזה, בליווי צחקוקי בוז וגלגולי עיניים, יוכל. לא אחזיק אתכם במתח לשורה תחתונה הפעם.
אני לא אומר שזה סרט טוב באופן אובייקטיבי, אני לא אומר עזבו הכל ורוצו לבתי הקולנוע. אני פשוט מכין אתכם, כדי שתדעו באיזה ראש להכנס לסקירה הזו. ממש כמו שצריך עם הסרט הזה.

לפני הכל, אולי יש משהו שצריך לזכור, כי אנחנו, ילדי השמונים-תשעים, לפעמים נוטים לשכוח. "צבי הנינג'ה" היא סדרת קומיקס, שאז הפכה לסדרת אנימציה נהדרת, שבמרכזה צבים. צבים שעוברים תהליך מוטנטי. ואז מאומנים כנינג'ות. על ידי עכברוש ענק. זה בשביל הפרופורציות – מדובר בפרנצ'ייז לילדים שבמהותו לא אמור להיות מנת חלקו של מי שקורא בלי ניקוד.
זה, כמובן, לא מצדיק עיבוד לסרט רע. אם יש משהו שגילינו מאז הופעתם של פיל לורד וכריסטופר מילר ("גשם של פלאפל", רחוב ג'אמפ 21/22", סרט לגו") בחיינו, הוא שאפשר לקחת חומר מטומטם ולהפוך אותו לזהב.

"צבי הנינג'ה" החדש איננו זהב. הוא גם לא כסף. הוא יותר הפלסטיק הזה שממנו עושים צעצועים במקדונלדס. אבל זה מה שהכי אהבתי בו, וזה מה שהסב לי הנאה גדולה בזמן הצפייה: "צבי הנינג'ה" מודל 2014 הוא לגמרי סרט לילדים. הוא לא רפלקסיבי, הוא לא קורץ להורים שגדלו על הסדרה, הוא לא נותן בהפוכה או מתחכם. הוא סרט לילדים בני 7-14, פחות או יותר, ואם לשפוט לפי הצחוקים הרמים שנשמעו מהזאטוטים בהקרנה, הוא עושה עבודה טובה. האמת שאם לשפוט לפי הצחקוקים והחיוכים שלי במהלך ההקרנה, הוא גם עשה עבודה טובה בלהחזיר אותי לגילאים האלו.

הרבה עבר מאז שנות השמונים בו נכנסו ארבעת צבי הנינג'ה המתבגרים המוטנטים לעולם הפופ. אחרי הקומיקס הגיעה סדרת האנימציה, בובות נמכרו כמו לחמניות, והדרך לקולנוע הייתה קצרה. בשנת 1990 יצא הסרט הראשון, עם שחקנים בתוך בובות גדולות, והיה כמובן להצלחה. תוך ארבע דקות כבר יצא הסרט השני (ואם אתם נזכרים בו בערגה, עשו טובה תעבירו עליו מבט נוסף. זה די רע), וב-1993 יצא הסרט השלישי, ששלח את הצבים אחרוה בזמן אל יפן, ואז העולם אמר די כבר.
הסרט הראשון עשה מעל 200 מיליון דולר ברחבי העולם (מתקציב של 13 וחצי מיליון), השני עשה פחות מחצי, והשלישי עשה בקושי 42 מיליון. זה סגר את העניין הזה.
אחרי 14 שנים, בשנת 2007, יצא סרט חדש בעלילות הצבים, הפעם כולו אנימציית מחשב, TMNT היה שמו. הוא נחשב לאחת הזוועות, אבל למעשה הצליח לא רע, על אף ההשמצות.

ב-2014 החליט מייקל ביי לצ'פר אותנו בסרט חדש, איתחול של הסדרה, עם חברת ההפקה שלו "פלטינום דיונס", שבימים כתיקונים אוהבת לקחת פרנצ'ייזים מוכרים (בעיקר של סרטי אימה) ולהתחיל אותם מחדש תוך כדי ניסיון מעורר השתאות לחסל ולרמוס כל דבר טוב שהיה בהם.
ביי נותר רק כמפיק ב"צבי הנינג'ה" והאינדיקציה הכי בולטת היא שהסרט הוא – שימו לב! – נמשך על פני שעה וחצי בלבד. שעה וחצי! בימים כמו אלו, כשיוצרי הקולנוע שכחו איך לספר סיפור בפחות מ-140 דקות, עובדת היותו של הסרט באורך סביר מעידה הרבה דברים טובים על עשייתו.

סרט האקשן לילדים הזה מספר על אפריל אוניל (מייגן פוקס), עיתונאית צעירה ושאפתנית במיוחד שמגלה שמישהו – או משהו – מנסה למגר את שלטון הרשע של "כנופיית כף הרגל" שעושה טרור ברחובות ניו יורק. כאשר היא מחליטה לחקור לעומק, היא מגלה שהויג'לינטים הם למעשה ארבעה צבי ענק. לגמרי במקרה, אפריל נזכרת שאביה, מדען שמת באופן מסתורי, עשה ניסויים מוטאנטים בצבים בשביל למצוא איזו תרופה, ובמקרה אלו אותם הצבים, לפני שהחומר המוטאנטי השתלט עליהם. כן, זה הכי לא הגיוני, אבל כשזה קרה בדיוק אותו דבר ב"ספיידרמן" אף אחד לא אמר שום דבר.

התסריט של "צבי הנינג'ה" כל כך עצלני שלפעמים נדמה שהדמויות יכולות פשוט לעצור ולהגיד "עזבו את זה. אתם זוכרים את הסצנה בסרט באטמן ההוא כשגילו שהטוב הוא בעצם הרע? אז כבר הבנתם את הכיוון הזה בלי שנצטרך להתאמץ, אפשר פשוט לקפוץ כמה סצנות, נכון?".
אבל, כמה שהוא עצלני, לפחות הוא קיים. מה שאי אפשר להגיד על "רובוטריקים 4: בבקשה תסבירו לבמאי מהי עריכה" או "גודזילה". ג'וש אפלבאום, אנדרה נמק ואיוון דוהרטי אולי לא נתנו את כל מה שיש להם (ואולי כן, ואז באמת יש שם בעיה), אבל הם ממש ישבו וכתבו דמויות, והתפתחות, ומוסר השכל, וטוויסטים עלילתיים. זה ניכר בסרט, על אף שהוא התצוגה הכי מובהקת של תסריט, כמו שאומרים, שהוא paint by the numbers.
אמנם כל מי שצפה בסרט מימיו ידע בדיוק מה הולך לקרות בכל רגע נתון, אבל ילדים בני 10 כנראה שלא. והסרט הזה הוא בשבילם.

מייגן פוקס כאפריל אוניל

הצבים עצמם מעוצבים בסדר גמור, אם כי רק שניים מהם – מיכאלנג'לו ורפאל – קיבלו איפיונים, בזמן שדונטלו ולאונרדו הוזנחו.
מיכאלנג'לו (נואל פישר, "דמדומים: שחר מפציע – חלק 2") הוא ההפוגה הקומית למשך כל הסרט ואפילו רקדן, כדברי שיר הפתיחה לסדרה שנדע לזמזם גם בעוד שבעים שנה; רפאל (אלן ריצ'סון, "משחקי הרעב: התלקחות") הוא הבריון, זה שרוצה להנהיג את החבורה אבל לא עושה עבודה טובה בזה, ומחפה על הפחד שלו על ידי כח. למרבה האכזבה, הוא איננו מדליק או חוצפן; לאונרדו (ג'וני נוקסוויל, "ג'קאס") הוא המנהיג האמיתי; ודונטלו (ג'רמי הווארד, "שגעון של קולג'") הוא החנון שממציא דברים.
כל הדברים האלו, חשוב לציין, לא קורים בסרט אלא פשוט נאמרים שוב ושוב עד שאין ברירה אלא להסכים. טוב, מיכאלנג'לו באמת רוקד מדי פעם.
יש גם קצת שימוש יתר ב-CGI, שלעיתים משווה לסרט הרגשה של פרוייקט אנימציה מפוקפק, אבל זה לא חלק משמעותי מהסרט, אז אני יכול להניח את זה בצד. ולא שזה אומר משהו, אבל זה כנראה הסרט הכי טוב עד כה של הבמאי ג'ונתן ליבסמן ("המנסרים מטקסס: ההתחלה", "זעם הטיטאנים" הסביר), למרות שאין בו היגיון, סיבתיות או סבירות. באמת, הדמות של אפריל אוניל הייתה אמורה למות משהו כמו 15 פעם במהלך הסרט והיא שורדת יותר מכות ונפילות מרובוקופ, והשריון של הצבים הופך מדי פעם, כשזה נוח, לחסין כדורים – ועוד.

אז למה בעצם אהבתי את הסרט הזה? קודם כל, הוא נורא חמוד. רגע אחד של הצבים עושים ראפ ספונטני במעלית בדרך לקרב הגדול הוא אולי לא משהו שאני ארשום בצד לסיכומי השנה, אבל הוא היה פשוט מטופש ומשמח.
בנוסף, על אף שהצבים הם ירוקים והמדובבים שלהם הם לבנים-בני-לבנבנים, הם לגמרי קיבלו אפיונים של נערי שכונות אפרו-אמריקניים. הג'ייב, ההומור, השרשראות, הכל מרגיש כמו החבר'ה מהשכונה. זה נחמד ומרענן לראות סרט לקהל הרחב שהגברים הלבנים היחידים בו הם הסייד-קיק והאיש הרע.
הדיבוב של הצבים מקסים, יש כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל (שוב, אנחנו מדברים על חווית צפייה של צעירים, לא אנשים שעדיין מדברים בהתלהבות על "שקרים אמיתיים" ו"הפריצה לאלקטרז"), בדיחות ששזורות לאורך כל הסרט, אווירה נורא חיובית, ומייגן פוקס.
בואו נדבר רגע על מייגן פוקס.

אמנם הכוכבת היפה-באופן-מרתיע לא עומדת לזכות באוסקר על גילום מרגרט ת'אצר בגלגול הזה, אבל בעיני את מה שהיא עושה, היא עושה היטב. זה נכון שהיא הייתה חלשה בשני סרטי "הרובוטריקים", אבל לזכותה יאמר שגם פרנסס מקדורמנד, ג'ון מלקוביץ' וג'ון טורטורו – אסופה של מרשימה של שחקנים – יצאו רע מהסיפור הזה. פוקס עצמה עשתה תפקיד נחמד מאוד בקומדיית האימה "הגוף של ג'ניפר" והראתה שיש לה תזמון קומי לא רע ב"הכל יחסים" (This is 40), במיוחד בסצנה ברכב בה היא מנסה להסביר כמה פעמים "חטאה" בזנות.
בהתחשב בכך שרוב הדמויות בסרט הם יצורי CGI, זה מניח לא מעט על כתפיה של השחקנית בת ה-28, והיא מצליחה לא רע.

לסיכום – לכו ל"שומרי הגלקסיה".
אבל אם עכשיו כשהקייטנות הסתיימו נתקעתם במקרה עם איזה ילדון (או ילדה. אני לא שופט) כדוגמת אחיין, שכן, או אפילו צאצאכם שלכם, האופציה ללכת ל"צבי הנינג'ה" היא סבירה לחלוטין, ואפילו יותר מזה. הם, אם לשפוט לפי הילדים האחרים בהקרנה, יהנו למדי.

Michaelangelo in TEENAGE MUTANT NINJA TURTLES, from Paramount Pictures.

תגובות

  1. cbx הגיב:

    צבי הנינג'ה 3 הוא אחד הדברים הנוראיים שאי פעם נוצרו אבל חבל שכשלת בתיאור העלילה. הם לא נלחמים בשרדר "הצעיר" מכיוון שהם חוזרים בזמן ליפן הפאודלית…למעשה זהו הסרט היחידי שלהם שהם לא פוגשים בו את שרדר בכלל

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.