• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אימת החודש – מאי 2015: "קריסטי", "ממזרים מוצצי דם", "הקולות"

25 במאי 2015 מאת אור סיגולי

הנה הגיע החודש האחרון של האביב, העונה שעליה נאמר שהיא באה לסמן התחדשות, ואנו נכנסים אל הקיץ האכזרי. אין לזה שום קשר לסרטי פינת החודש, אבל ממש לא היה לי משפט פתיחה הפעם.

אחרי ההצלחה היחסית של סרטי האימה בחודש הקודם, העניינים הפכו ליחסית ממוצעים החודש. ולא בגלל שהתעצלתי, להפך, החודש ראיתי עשרות סרטי אימה מטעם הלקטורה של פסטיבל אוטופיה, אבל אינני יכול לכתוב עליהם עד שנסגור את התכנייה. הו, התסכול.
אך אל תטעו ותחשבו ששלושת סרטי החודש אינם ראויים לדיון. שלושתם אמריקאים אמנם, אך הם מגיעים מדרכי עשייה שונים לחלוטין וז'אנרים נפרדים, ואחד מהם אפילו בוים על ידי גברת ממוצא אירני (דבר מה שלמרבה ההפתעה איננו חדש ב"אימת החודש").

"קריסטי" – Kristy

kristy

בערב חג ההודיה נשארת ג'סטין לבדה בקולג' בו היא לומדת. חברתה הטובה הייתה אמורה להשאר איתה אבל ברגע האחרון נטשה, וג'סטין מוצאת את עצמה עם קולג' שלם לנוחיותה, בו נמצאים רק המאבטח ואיש התחזוקה הצעיר. כמו כן, באיזור מסתובבת כת סאדיסטית ומיומנת למדי של רוצחי נערות.

"קריסטי" הוא סרט סלאשרים קלאסי לחלוטין במהותו, שהשוני היחיד בו הוא שהפעם יש קורבן אחד וצוות של רוצחים, ולא להפך כמו בדרך כלל ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "יום שישי ה-13" והשאר). הוא נקי לחלוטין בעלילתו, וכל-כולו בחורה אחת שבורחת ממסדרון חשוך למשנהו בזמן שמפתיעים אותה מכל מיני פינות, עד הרגע בו היא תופסת יוזמה ומתהפכת על דורשי מותה.
ככזה, הסרט מאוד לא מוצלח. ראינו רבבות כאלה, ואפילו הפיכתה של "הנערה האחרונה" לגיבורה אמיתית כבר נעשה טוב יותר, אפילו לאחרונה ב"אתה הבא בתור", למשל. היילי בנט בתפקיד הראשי נחמדה מאוד, אבל לא יוצקת שום דבר לדמות המוכרת מדי שכתבו לה ("כתבו" זו הגזמה פראית) ובעקבות כך לוקח יותר מדי זמן עד שהצופה הממוצע ממש מתחיל לדאוג לשלומה.

יותר מהכל, הדבר הכי מרגיז בסרט שביים אוליבר בלקבורן, הוא עיצוב פס-הקול הבלתי נסבל. כל הסרט הוא חריקות והבהלות קוליות רמות מהסוג המתיש ביותר, כזה שעושה כאב ראש. אינני מתמם, חלילה, ויודע שפס-הקול הוא אחד מהדברים הכי מהותיים בעיצוב סרט אימה, אבל פה נדמה שנשענו עליו הרבה יותר מדי והתוצאה צורמת במיוחד.
נקודה אחת רצינית לטובת הסרט מגיעה לקראת סופו, בסצנה פשוט מעולה שמתרחשת בבריכת השחייה של הקולג'. בריכות שחייה הם אחד מהלוקיישנים האהובים, מסתבר, על במאי אימה בימים שאחרי "הכניסו את האדם הנכון" ובזמני "משהו עוקב אחרי", ובסצנה הזו בלקבורן והצלם השבדי קריל פורסברג, בונים כמה שוטים יוצאים מן הכלל, שיוצאים ונכנסים מהמים וגורמים לך לתהות איפה כל היכולת המיזנסצנית הזו הייתה עד כה. הסרט בהחלט משתפר מהרגע הזה, אבל מדובר בדקות ספורות לפני סיומו. לפחות נשאר זכרון טוב ממנו.

"ממזרים מוצצי דם" – Bloodsucking Bastards

bloodsucking bastards

קומדית האימה של בריאן ג'יימס או'קונל היא מסוג הסרטים שנורא גורמים לי לרצות לפרגן להם. זו ללא ספק עשייה שבאה ממקום מלא רצון טוב, עם לא מעט יכולות, ונדמה שכולם נורא נהנו להיות חלק ממנה. ועדיין, זה מביא עד לגבול מסויים. בסופו של דבר מדובר בקומדית אימה שנורא רוצה, אבל מצליחה רק באופן חלקי. שזה גם לא משהו לזלזל בו.

הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך קומת משרדים (שמרגישה כל הזמן כמו אולפן שהתחפש), המורכב בעיקר מעובדים שבוזים ומנהלים חסרי יכולות. קצת כמו בסדרה "המשרד". וכשאני כותב "קצת" אני למעשה מתכוון ל"ממש".
בתוך העולם המדכא של הקיוביקלס ומכונת כרטיס השעות, נמצא איוון, בחור מקסים וטוב לב שנורא רוצה להתקדם בעבודתו, ומעבר לזה שהוא בחור חביב מדי ושכולם די מנצלים את זה, נראה שיש לו סיכוי טוב לקבל העלאה. בינתיים הוא צריך להתמודד עם אחראית כוח האדם, עימה יש לו רומן שנתקע, ועם הבוס שלו שמחליט להביא תגבורת ניהולית מבחוץ, כזו שממש לא באה לאיוון טוב.
אחרי יותר מדי תקריות מוזרות וכתמי דם שמופיעים ונעלמים, איוון מבין שמשהו בהנהלה החדשה לא לגמרי, איך נאמר זאת, אנושי. אבל לך תשכנע את החברים הסטלנים שלך שיש ערפדים בבניין.

יש הרבה דברים נחמדים ב"ממזרים מוצצי דם", בראש ובראשונה הקאסט. את איוון מגלם השחקן הקבוע של ג'וס ווידון, פראן קרנץ החמוד (שגנב את ההצגה גם ב"מהומה רבה על לא דבר" וגם ב"בקתת הפחד") והוא מחזיק את הסרט לא רע בכלל. לצדו אמה פיצפטריק המוצלחת שאני מקווה שעוד נשמע ממנה, ג'ואי קרן על תקן גונב הסצנות, ג'ואל מוראי ("מד מן") ואולי האטרקציה הגדולה ביותר – הנבל של הסרט מגולם על ידי פדרו פסקאל, אותו אוברין מארטל שגורלו האומלל ב"משחקי הכס" עדיין מעציב לבבות רבים.
יש גם כמה בדיחות לא רעות, אבל בעיקר ישנה הרגשה קצת חפיפקניקית לאורך כל האופרציה. יש סרטים שבהם זה דווקא עלול להוסיף אווירה נחמדה, אבל פה זה מרגיש זול מדי. האיפור לא עובד, והצניעות של הלוקיישן, שלפעמים מרגיש כמו אולפן של החינוכית, מונעים הנאה שלמה.

גם צריך להודות באמת, התסריט שכתבו ריאן מיטס וקבוצת הקומיקאים "דוקטור אלוהים" לא מבריק כמו שהוא חושב שהוא, רוב העניינים צפויים למדי, ואת הדינמיקה בין הדמויות ראינו כבר עשרות פעמים לפני. בטח שהאנאלוגיה בין תאגיד לבין ערפדים היא חביבה אבל לא שיא המתוחכמת. זה בעיקר מזכיר לנו כמה אדגר רייט תסריטאי גאון וכמה קשה ללכת בעקבותיו.
זה בטח לא פשוט לכתוב ולביים סרט שמתרחש כולו בלוקיישן אחד עם אפס תקציב, אז אני כן חושב שמגיע לחבר'ה האלה לא מעט קרדיט, ולקוות שסרטם הבא כבר בשלבי עבודה ושהוא יהיה טוב בהרבה.

"הקולות" – The Voices

the voices

הבמאית האירנית-צרפתייה מרג'אן סאטרפי הייתה מועמדת לאוסקר על סרט האנימציה "פרספוליס" בשנת 2007. היה זה סרטה הראשון. מאז כבר ביימה שלושה סרטים כולל "עוף בשזיפים" שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי ובסינמטקים, ואת זה לשמו התכנסנו "הקולות", שאפילו הציץ לאיזו גיחה קטנה בהקרנות מסחריות.
מסרט אנימציה על ילדותה באירן, דרך אגדה פרסית על מוזיקה, היה ברור שסרטה הרביעי יהיה על בחור פסיכופט שחיות הבית שלו מניעות אותו לרצוח את הנשים שנקרות בדרכו. זה התהליך הכי טבעי לכל יוצר.

"הקולות", שנפתח בפסטיבל סאנדנס 2014, הוא יותר קומדיה שחורה משחור מאשר סרט אימה, אבל כל האלמנטים הז'אנריסטים נמצאים שם. מדובר בסיפורו של ג'רי, בחור צעיר וחביב למדי שעובד במפעל לאמבטיות בעיירה אמריקאית קטנה, שהכל די בסדר לו חוץ מהיסטוריה של אלימות בעברו והקטע הזה שבו הוא נשלט על ידי החתול שלו. כאשר חיזוריו אחרי הבחורה הלוהטת במשרד לא הולכים משהו, ג'רי נותן דרור לצד הרצחני שלו ומשם מאוד קשה לחזור אחורה.

סאטרפי, בשיתוף עם הצלם הבלגי מקסים אלכסנדרה (שעבד עם אלכסנדרה אז'ה בסרטיו הראשונים) והמעצב האומנותי אודו קריימר, בנתה עולם ויזואלי שהולך נגד הצדדים האפלים של ג'רי, והכל טבול בצבעי פסטל בוהקים שמזכירים פרק של טלטאביז יותר מסרטי פסיכופטים, וזה עובד נפלא. במיוחד שלבחירה הזו יש סיבה מעוגנת היטב בסרט, וכאשר זה נשבר, זה מצמרר ואפקטיבי.
בתחום הכתיבה הנסיעה פחות מרהיבה. מייקל ר. פרי, מפיק ותסריטאי טלוויזיה ותיק ורב זכויות, נתן לג'רי סיפור רקע ממש מאכזב ופשטני, ונדמה שהיה אפשר לעשות דברים מרתקים הרבה יותר עם החומרים הגולמיים שיש בסיפור.

אבל יותר מהכל, זה הסרט ששינה את התפיסה שלי לגבי ריאן ריינולדס, מעתה ועד עולם. ריינולדס היה אמור להיות כוכב הוליוודי בסדר גודל ענק, וכל הנתונים שם (מראה חיצוני מרהיב, יכולות משחק סבירות) אבל כל מיני בחירות שהתבררו כבעייתיות – בראשן "גרין לאנטרן" שצילק את אוהבי סרטי הקומיקס בכל העולם, ו"שוטרים מעולם אחר" – מנעו ממנו להגיע לפסגה. עם זאת, ריינולדס לא מוותר ומנסה למצוא שוב את דרכו. לאחרונה יכולנו לראות אותו בדרמה 'הרצינית' "האישה בזהב", ויש לו עוד מספר פרוייקטים מסקרנים בעתיד, ואני רוצה בהזדמנות זו להזכיר גם את הופעת האורח האדירה שלו ב"טד".
בסרט הזה ריינולדס עושה תפקיד כל כך טוב, שהוא גרם לי לתהות למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן כדי להפגין את הכשרון שלו (הוא משחק בלי הפסקה מאז גיל 15). הוא נע בין הנורמליות לטירוף בקלות, מעביר את הכאב של הדמות שלו בצורה מעוררת הזדהות, הוא מפחיד, הוא מצחיק, ובעיקר מאוד אמין. זה באמת אחד התפקידים האהובים עלי מהזמן האחרון. ולא רק זה, הוא גם מדובב את החתול והכלב בשלל מבטאים. חבל לי שלא התייחסו מספיק להופעה שלו בסרט הזה במהלך שנה שעברה.

מעבר לריינולדס יש קאסט נחמד מאוד, שכולל את אנה קנדריק (לא, ברצינות רגע, מתי היא ישנה הבחורה הזו?), ג'קי וויבר האוסטרלית וג'מה ארטרטון הבריטית. וכל זה יחד מצטבר בסוף לסיקוונס כותרות סיום מפתיע וחמוד נורא.
כי הרי זו הדרך לסיים סרט על רוצח פסיכופט – בשיר ובריקוד.

the voices extra

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    ספויילרים ל-Spring

    ממליץ על סרט בשם SPRING
    מתחיל כדרמה רומנטית והופך
    למשהו נוסח ALIEN
    אבל Love wins

    1. אור סיגולי הגיב:

      סרט מצוין. מהבמאים של Resolution.

השאר תגובה