• ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

"טד", סקירה

11 באוגוסט 2012 מאת אור סיגולי

יכול להיות שזה בגלל שאנחנו בעידן של פרומואים לטלוויזיה, שם בכל פעם שמישהו משתעל זה "הגמר הכי דרמטי" או "הספיישל הכי מותח", אבל נדמה לאחרונה שזכות הקיום של כל סרט היא בכך שאפשר להגיד עליו איזשהו "הכי". ואם לסרט אין את היכולת לעשות את זה לבד, תמיד ימצא המבקר שיעשה את זה בשבילו.
סרטים צריכים איזשהו "הכי" כדי להסביר למה כדאי לנו לבחור בסרט הזה מכל דבר אחר. גם מבקרים (או עורכי ביקורות) צריכים איזשהו "הכי" כדי לשכנע אתכם לקרוא את הביקורת שלהם על הסרט ההוא שנורא כדאי שתשימו לב אליו. הרי למה צריך לקרוא ביקורת משועממת על סרט משעמם? זה חייב להיות "הסרט הכי מופרע של הקיץ" או "הקומדיה הכי קורעת של השנה" או "הסרט הכי מרגש של העשור", או, לחילופין "הסרט הכי מבאס בכל הזמנים".
גם אני נהנה לפעמים לעשות את זה. אולי לא בביקורת עצמן, אבל היי – כתבתי פוסט שלם שהוא הלל לתפיסת ה"הכי".

הבעיה מתחילה כשמגיע סרט שאין שום "הכי" להעניק לו. סרט שללא ספק נהניתי בו, סרט שללא ספק הייתי ממליץ עליו. אבל אין לו את ה… נו… את ה"הכי" הזה. הוא לא הכי מצחיק, ולא  הכי פרוע, ולא הכי מדהים ולא הכי הורס. הוא גם ממש לא הכי גרוע או הכי מבאס או הכי משעמם.
"טד" (Ted), סרט הברומאנס (ועל זה בהמשך) החדש מבית היוצר של הסדרה "פאמילי גאי" לשמו התכנסו, הוא סתם סבבה סרט. אז אתם יודעים מה? הנה לכם – קבלו את "ההכי סתם סבבה סרט שמוקרן בשנייה זו בקולנוע".

בשנות השמונים, כשהגברים היו גברים, היה לנו את תת-הז'אנר "באדי מוביס" (buddie-movies). אלו היו בדרך כלל סרטי פעולה שבמרכזם שני גברים שלומדים לשתף פעולה זה עם זה. התסריטאי שיין בלאק היה המלך של הסרטים האלו בזכות התסריטים ל"נשק קטלני" ו"בכוננות מתמדת" (The Last Boy Scout) הנפלאים. גם "הבלתי משוחדים" של דה-פאלמה הוא סוג משוכלל ומפואר של ה"באדי מוביס". בלאק כתב וביים את הצעד הבא באבולוציה של תת-הז'אנר בשנת 2005 עם הסרט האדיר "קיס קיס בנג בנג". שם אחד מהגברים כבר היה אשכרה גיי. באותן שנים, כאשר ההגדרה של "גבר" הפכה להיות יותר אמורפית, ג'אד אפאטו היה אחראי לגלגול הבא שלהם – ה"ברומאנס" (bromance). סרט על ידידות אפלטונית בין שני גברים שההבדל בינו לבין קומדיה רומנטית הוא בעובדה היחידה שהם לא מתנשקים בסוף. "סופרבאד", "אחי, אני אוהב אותך" ו"פיינאפל אקספרס" הם הבולטים בהם (גם ל"החבובות" לא חסר).
גם הבאדי-מוביס וגם הברומאנס הם מהתת-ז'אנרים החביבים עלי. "טד" הוא איפשהו בין שניהם. והוא מצטרף לאחד משלושת הדברים שבגינם ידעתי שאני והסרט הזה הולכים להסתדר – אל השיוך הז'אנרי מצטרפים מארק וואלברג שאני מאוד אוהב, וסת' מקפרליין שלסדרה שלו "פאמילי גאי" אני חייב דקות רבות של צחוק נטול מעצורים.

מקפרליין כתב, ביים ודי מככב ב"טד" – סרט שהוא כולו סיפור התבגרות של בחור בן 35 בצל הדובי שלו. אין לי שום דרך אחרת לנסח את זה.
הדבר הראשון שקלטתי שאני מאוד מעריך בסרט הזה הוא העובדה שמקפרליין יצר עולם כל כך מופרך ומרענן שהוא מבטל לחלוטין את כל הניטפיקינג. בימים אלו בהם אנשים יכולים לבטל אופרת אקשן מפוארת כמו "עלייתו של האביר האפל" רק בגלל שנורא הציק להם איך ברוס ויין נכנס חזרה לגותהאם המבוצרת – ב"טד" הדברים האלה לא חלים, וזה מאפשר לו להתפרע בלי להביט לצדדים.
למה דווקא טד מקבל חיים משלו עצמו? ככה. למה יש בחורות שנורא רוצות לצאת עם דובי בגובה חצי מטר בלי איבר מין? ככה. איך הוא אוכל ושותה? למי אכפת.
הסרט מתחיל כמו אגדת כריסטמס טובת לב (אם כי הוא מאבד את הזכות להקרא "טוב לב" בערך שלוש דקות מהרגע שהסרט נפתח) ולכן אני יכולתי לקבל את כל מה שיקרה בזרועות פתוחות ולחיים כואבות מרוב צחוק.

צחקתי המון ב"טד". המון ובקול רם. הסרט הזה הוא כמו מופע סטנדאפ: שעה וארבעים שמתוכן בערך שעה ועשרים הם בדיחות נונסנס נטולות קונטקסט, משמעות או סיבה. זה עובד חלק משמעותי מהזמן אבל ממש לא תמיד. למעשה, החוסר במידתיות הוא אחת הצרות הגדולות של הסרט.
העומס הגדול של בדיחות, פאנץ'-ליינים, סלאפסטיק וקללות בסרט לא רק שפוגם באיזשהו שלב בחוויה, הוא גרם לי להתחיל לשאול את עצמי אם אף אחד לא הציע למקפרליין עורך תסריט באיזשהו שלב, שיכל לפחות לסנן החוצה מעט מהבדיחות שפחות עובדות.
עכשיו תראו, כמובן שיש פה מקום של טעם אישי. מה שמצחיק אותי לא מצחיק אחרים וכו'. אבל ב"טד" יש מספר פעמים שבהם ההומור הבלתי נגמר באמת מאיט את הסרט. קודם כל, קונספט "הדובי הקטן והמקלל" קצת נשחק ויכלו להשתמש בו מעט יותר בתבונה. דבר שני, וזה באמת היה מוזר, ישנן בסרט אין ספור בדיחות רפרנסים לתרבות פופולרית שלא רק שחלקן עומד להתיישן בעוד שבוע, לא מעט מהם התיישנו עוד בשלב שבין כתיבת התסריט להקרנת הבכורה שלו. בדיחה על סוזן בויל? באמת? כבר עכשיו היה קשה לי להזכר מי זו. שלא נדבר על הבדיחה האחרונה בסרט שהיא ממש ברמת המבאסת.
יש גם לא מעט בדיחות וגאגים שחוזרים על עצמם, ולא בקטע של התנייה (כמו שהאחים כהן אוהבים לעשות ומקפרליין שכלל עד כדי אומנות ב"פאמילי גאי"). מישהו רץ ורגע לפני שהוא תוקף הוא מקבל מכה לפנים ונופל. זה נורא מצחיק בפעם הראשונה. בפעם השנייה שזה קורה כעבור עשר דקות זה נראה כאילו מישהו סתם התעצל.
זה נראה לפעמים כאילו היכולת של מקפרליין לכתוב קומדיה מעולה של 20 דקות לא לגמרי עמדה לו כאשר הצטרך לכתוב פיצ'ר של 100 דקות. בגלל זה הרפטטיביות לא עושה טוב לסרט, והגאגים שעליהם נבנות סדרות האנימציה שלו מרגישות חלשות על המסך הגדול.
ועדיין, הסרט מצחיק. מצחיק ממש. סצנת ריב אחת בין וואלברג והדובי גורמת לקרב של ביין ובאטמן ברחובות גותהאם להיראות כמו סרטון יו-טיוב על חתולים שמשחקים עם כדור צמר. יש לא מעט סצנות מעולות ולכן אני יכול להגיד בזהירות שיש פה אפילו עילה לקיום צפייה נוספת.
זה עדיין צריך לעמוד במבחן, אז קחו את זה בערבון מוגבל, אבל אני חושב שזה מסוג הסרטים שיהפכו למצחיקים יותר בכל צפייה. יכול להיות שאני טועה. זו כרגע הרגשתי.

הדברים הבאמת משובחים ויציבים של הסרט הם הצוות שלו: סת' מקפרליין שמדבב את טד עושה עבודה מעולה; גם ג'ייסון סיג… אה, סליחה, מארק וולברג, מחזיק את הקומדיה והדרמה מצויין; מילה קוניס שלצדו לא נותנת גרם אחד יותר ממה שהיא צריכה לתת, אבל זו מילה קוניס ואני ארוץ לראות אותה בכל זמן ובכל מצב; וראיין ריינולדס ("גרין לאנטרן") מופיע לשתי סצנות, מדבר כל הסרט אולי מילה אחת – ואני חושב שזה התפקיד הכי טוב שהוא עשה אי פעם; ג'יובאני ריביסי ("חברים", "אוואטר") לוקח את הקריפיות למקום אחר; וגם ג'ון מקהייל שם, אם כי בתפקיד מעט מאכזב.

אני לא יודע אם כל מי שאוהב את "פאמילי גאי" יאהב את "טד" ואני לא יודע אם כל מי שלא מתחבר אליה יתבאס מהסרט. אני נהנתי מאוד משניהם.
ל"טד", כאמור, אין שום "הכי" להדביק לו כרגע. תואר הקומדיה המצחיקה ביותר של השנה עדיין שמור ל"רחוב ג'אמפ 21" והוא מחזיק בתואר הזה בקנאות. אבל בעיני הוא ללא ספק צפייה מאוד כיפית. לא מאה אחוז מהזמן, ולא באופן אחיד מההתחלה ועד הסוף, אבל מספיק בשביל שאוכל להמליץ בפה מלא ולעמוד מאחורי זה.
אולי פשוט אמיר את ה"הכי" ב"ממש". שזה לא הפסגה, אבל באזור. ואז אכתוב ש"טד" הוא קומדיה ממש מצחיקה. והוא סרט ממש פרוע. והוא חוויה ממש מוצלחת ואני, לצורך העניין, ממש בעדה.

תגובות

  1. צופה הגיב:

    באמת? רחוב ג'אמפ 21? על טעם ועל ריח.

  2. דוד הגיב:

    אני חושב שהסרט הזה הוא לא טוב מכל הבחינות. הוא מנסה לשלב הרבה זאנרים ולא הולך לא עם אף אחד. גם לא עם הקומדיה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.