• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • אימת החודש - אפריל 2017
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - הזוכות ודיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017

"החיפוש", סקירה

14 במאי 2015 מאת אורון שמיר

לא כך היינו צריכים לציין את בוא סרטו החדש של מישל הזנוויציוס. לא בעלייה לאקרנים בקול ענות חלושה, שנה שלמה אחרי שהוצג בפסטיבל קאן הקודם, וסקירה בשבוע איחור (אבל זו כבר אחריות שלי). מי שהפך לרגע למלך העולם בעקבות ״הארטיסט״, זוכה האוסקר ודקל הזהב גם יחד, תיסכל לא מעט עיתונאים ומבקרים בנוגע להגיית וכתיבת שמו, ועל הדרך הפך את סרטו הבא למצופה במיוחד. איש לא ניבא עוד קומדיה רומנטית אילמת, ממש כשם שלא היה ספק שהבמאי הצרפתי לא מתכוון לחזור לעולם פארודיות הריגול של שני סרטי ״OSS 117״ (לצערי האישי, הסרטים האלה חביבים עליי מאוד). מה שכן היה בטוח לגבי סרטו הבא של הזנוויציוס, הוא שתככב בו ברניס בז׳ו, אשתו של הבמאי ושחקנית בזכות עצמה (״העבר״). וזאת למרות ש״החיפוש״ (The Search) מביא למסך מספר סיפורים ודמויות ממלחמת רוסיה-צ׳צניה דווקא.

הסרט נפתח עם תיעוד וידאו מחריד, ברמת הסנאף, של חייל רוסי המצלם באדישות וצחקוקים הוצאה להורג של משפחה תמימה. לא בדיוק הדרך הכי חביבה לפתוח סרט, בטח לא דרך הפילטר של צילום כמו-תיעודי שלרגע מעלה ספקות בקשר לאמינות האירוע המתועד, מה שהופך את הרגעים הראשונים למלחיצים פי כמה בשל אותה אי-ודאות. אבל אחרי שחוזרים לנשום מגיע השוט הבא, המסוגנן הרבה יותר והמטריד לא פחות – ילדון האוחז תינוק בוכה, צופה מהחלון במתרחש. הוא מחליט להתחבא מפני החיילים שחיסלו את הוריו, ולאחר שהסתלקו מעמיס את אחיו הפעוט ויוצא למסע רגלי. במקביל אליו, נפרשים בפנינו כמה וכמה סיפורים נוספים הממחישים כל מיני צדדים של המצב המלחמתי: אשה צרפתיה (ביז׳ו) העובדת בארגון הומניטרי, המגיעה לאיזור מוכה הצרות; גברת אמריקאית (אנט בנינג) המנהלת מחנה פליטים בחסות הצלב האדום, ונאלצת להתמודד עם מצבים מאוד לא פשוטים; צעיר רוסי (מקסים אמליאנוב) המגוייס בכח לצבא ועתיד לעבור שם תמורות מרחיקות לכת באישיותו, בסיפור הממחיש איך כדי להיות חייל צריך לפעמים להפסיק להיות אדם חושב ומרגיש; וגם אחותם של שני הזאטוטים שעימם התחיל הסרט, המחפשת אחר עקבותיהם וסומכת בעיקר על המזל.

מילה שיכולה לסכם לא רע את הסרט הזה היא ״גדול״. מדובר בהפקה מאוד מרשימה בגודלה, ובעלילה רחבה המתפרשת על פני למעלה משעתיים, שכל אחד מחלקיה הוא סיפור גדול מהחיים. יש המון דרמה בסרט, מהסוג הסוחט ביותר שקיים, והוא מזכיר את מלוא כובד משקלו בכל כמה סצנות. הזנוויציוס, שגם כתב את התסריט, לא ביקש להמחיש את זוועות המלחמה בעזרת סיפורים אישיים המעידים על הכלל, אלא ניסה להקיף את המושג ״מלחמה״ כמציאות כוללת המתרחשת בכמה מישורים בו זמנית. הסיפורים מתחברים עלילתית כמובן, אבל זה לא רק זה – יש לי תחושה שהזנוויציוס לא רצה רק להראות את שני צידי המתרס, אלא גם את הלכודים באמצע, ואפילו את המשקיפים מכל כיוון שהוא. כך ש״יומרה״ היא המילה הבאה שמתאימה לתיאור מזוקק של הסרט הזה, והכיסוי שלה חלקי בלבד בעיניי.

the-search-cannes-2014

מלבד הפתיחה החזקה, לסרט יש סיקוונס סיום מוחץ שלא רק מחבר את רוב מה שנשאר פרום לפני שהוא משחרר אותנו אל מחוץ לאולם, אלא גם מצדיק בעזרת כמה דקות של קולנוע מעולה את כל העשייה של הסרט, מבחינתי לפחות. בסרטים מסוג זה, כאלה שמתחילים חזק ומסיימים בנוק-אאוט, תמיד נשאלת השאלה לגבי הדרך שבין שתי הנקודות. כלומר, האם כל מה שקרה מהתחלה ועד הסוף באמת היה נחוץ כדי לייצר את האימפקט? או שאולי הסרט היה עובד היטב גם בלי הסצנה הזו או ההיא? (לא אציין אלו כדי לא להרוס, אבל כמה מהסצנות ממש הביכו אותי).

כיוון שהשאלה פרדוקסלית מטבעה, אציין רק שלמרות שבהחלט יש צורך באורך הרב של הסרט כדי לייצר את ההרגשה שמביא עימו הסיום, כשם שצריך לסבול בשביל באמת לחוות קתרזיס, נדמה לי שהסרט היה יכול להסתדר בלי קו עלילה או שניים. ושוב, לכל אחד יהיו את ההעדפות שלו, אבל אני באופן אישי מאמין שהצגת המעורבות העולמית בסרט, כלומר כל מה שאינו הסיפור של החייל הרוסי והמשפחה הצ׳צ׳נית ההרוסה, לגמרי סובל מעודף של מה שנקרא ״אשמה לבנה״. מה גם שהקפיצות בין קווי העלילה השונים לא תמיד עוברות חלק, וסצנות מסויימות מעלות את התחושה כי הן שם רק כדי לתת עוד זמן מסך לדמות הזו וההיא, למרות שסיימו מזמן את תפקידן בעלילה (אם בכלל היה להן אחד).

בשורה התחתונה, אני באמת לא יודע מה לחשוב או להגיד לגבי ״החיפוש״. כדרמת מלחמה ריאליסטית, וכך לדעתי יש לקרוא אותו, יש לו כל מיני בעיות ולא מעט מהן – לא מצאתי אחידות בבחירות הקשורות להצגת אלימות ורוע, אבל כן מצאתי אותו קצת מוסרני ולגמרי לא מהודק מספיק. למרות שיש ברפיון הזה דווקא כדי להעיד על השרירותיות שבמלחמה, שבניגוד לסרטי קולנוע לא תמיד מסדרת לגיבוריה את הדברים. ואולי הדבר נכון גם לגבי יוצר הסרט – אולי הזנוויציוס הלך לאיבוד בפנטזיה שלו על אפוס מלחמתי ״הוגן״ ומקיף, במקום להמשיך בקו הקומי שהיה מזוהה עימו. ואולי עכשיו, אחרי שהוא הוציא את הסרט הזה מהמערכת שלו, אפשר להמשיך לחלום על השלמת טרילוגיה לסרטי ״OSS 117״. אישית, אני מתגעגע לא רק לחיוך ולצ׳ארם של ז׳אן דז׳ורדן, שנעדר מהסרט, אלא בעיקר לחוש ההומור והמבע הקולנועי המיוחד של מישל הזנוויציוס – שניהם נעדרים מהסרט הזה.

the-search-2

השאר תגובה