• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

סרטי "OSS 117" – סקירה כפולה לקראת "הארטיסט"

11 בינואר 2012 מאת אורון שמיר

בסוף החודש הנוכחי יוכרזו המועדים לאוסקר. בסוף החודש הבא יהיו כבר זוכים מאושרים. בסוף השבוע הקרוב עולה לאקרנים אחד הסרטים המדוברים של השנה. ובסוף הפוסט הזה אני מקווה שייצא לכולנו להכיר קצת יותר טוב את אחד האחראים למי שכבר מסתמן כסרט הבולט של השנה – "הארטיסט" ("The Artist"), סרטו של הבמאי הצרפתי בעל השם הבלתי אפשרי מישל הזנוויציוס. פשוט תקראו את זה "הזנב", כמו החלק האחורי של חיות מסויימות, ואז "ויציוס", קצת כמו הסוף של קונפוציוס.

מישל, אם להרגיש קרוב אליו לצורכי חיסכון במקום וירטואלי, לא תמיד היה הבמאי מאוחרי סרט אילם בשחור-לבן שחולם אוסקר. אז תרשו לי לא לדבר על "הארטיסט". נעשה זאת מספיק בסוף השבוע או בזה הבא אחריו. הבה נחזור חמש שנים לאחור, אז קרו כמה דברים שחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע אולי לא יודעים. כמו למשל העובדה שהיוצר הזה אחראי לשתיים מפארודיות הריגול המבריקות והמצחיקות ביותר, לפחות מאז "סודי ביותר", או "האקדח מת מצחוק". כל מה שסרטי "ג'וני אינגליש" או "אוסטין פאוארס" ניסו להיות ולא באמת הצליחו. כן, גם אני אוהב את רואן "מיסטר בין" אטקינסון, אבל תודו שהסרטים מפגרים. וכן, גם אני צחקתי ב"אוסטין פאוארס", לפחות בראשון, אבל תנסו לראות אותם היום. זה נראה מגוחך על גבול הפתטי, ומייק מאיירס לא באמת מחזיק שום דמות, אבל מתעקש לשחק את כולן.

הזנוויציוס מדגים איך עושים זאת נכון, והקטע הכי טוב – הוא עושה זאת בעזרת שני השחקנים שנושאים על כתפיהם גם את "הארטיסט". אלו הם ז'אן דוז'ארדן המופלא וברניס בז'ו המדהימה, הלא היא אשתו של הבמאי. אז אני חושב שמגיע לשלושת האנשים סקירה כפולה על צמד סרטי "OSS 117", שם הקוד של המרגל הצרפתי הכי מצחיק שנראה לאחרונה.

כך נראים ז'אן דוז'ארדן וברניס בז'ו בצבע, מתוך הסרט הראשון בסדרה

האמת היא שמישל הזנוויציוס החל את הקריירה שלו כבמאי ותסריטאי הרבה לפני 2006, אז התפרסם לראשונה במולדתו. אולם, הרזומה שלו הורכב בעיקר מסרטים קצרים וסרטי טלוויזיה, עד שהגיע סרטו הראשון באורך מלא – "Mes Amis", "חבר" אם תרצו, קומדיית פשע משנת 1999. לעצרי הרב מאוד אין לי שום דעה על הסרט, משום שאי אפשר להשיגו באוזן השלישית. אבל מה עשה הבמאי במשך שבע שנים, עד שהפיל את צרפת מצחוק עם הפיצ'ר השני שלו? התשובה היא: עבד בחשאי על יצירת המופת הגדולה שלו, "הארטיסט". כלומר, כך לפחות הוא קיווה שהסרט יתקבל. אבל בינתיים, כנראה שהחליט שאין סיבה לא לנצל את העין המיוחדת שלו לחיקוי מדוייק של סגנונות קולנועיים, כדי להעניק לחובבי הקולנוע את המרגל שלא ידעו כמה הם אוהבים – הוא נראה כמו שון קונרי, עד שהוא מחייך בטיפשיות והופך לפיטר סלרס. הוא יכול לזכור צופן מסובך ולבצע משימות מורכבות בעורף האויב, אבל הוא טמבלון אמיתי שמביך את עצמו בכל פעם מחדש ובמצבים הפשוטים ביותר. הגדרת התנהגותו מצויה איפשהו בין גאון לילד מפגר. ואי אפשר שלא ליפול בקסמו. אצלי זה קרה עוד לפני שראיתי את הסרט הראשון.

שם הסרט הוא "OSS 117: Le Caire, nid d'espions", כלומר "קהיר, קן של מרגלים" ולפניו שם הקוד של הסוכן החשאי הכי מפדח בצרפת (ששמו נשמע הרבה יותר טוב בשפת המקור, אגב). ואני התוודעתי אל רגע אחד ספציפי ממנו טרם הצפייה בו. מדובר בקטע מוזיקלי נפלא, שכדאי לצפות בסרט עצמו כדי להבין את משמעותו. בנוסף, יכול להיות שאני מקלקל לכם את הקטע הכי מצחיק ומבדר בסרט. מצד שני, אני אישית אצתי רצתי לצפות ביצירה המלאה מתוכה לקוח רגע כזה, וצחקתי הרבה יותר חזק בסרט עצמו. אז רקע קצר למי שמעוניין, השאר מוזמנים לדלג את המשך הטקסט אחרי חלון היוטיוב: בקצרה, כל מה שצריך לדעת הוא שהמרגל המחוכם שלנו מחליט להתחזות לנגן בתזמורת מצרית המופיעה במסעדה, בזמן ששותפתו תחלץ מידע מאיש הקשר שלה. מה שהוא לא לקח בחשבון, הוא שאולי גם יבקשו ממנו לנגן, עקב היותו נגן שצועד מן הבמה אל הקהל. כך הוא ניסה להתמודד עם הסיטואציה:

אגב, הקטע הזה הולך חזק מאוד בתיקלוטים, לתשומת ליבם של הדיי.ג'ייז בקהל הקוראים. וכן, הוא נשמע לכם מוכר כי בטח שמעתם בעבר את הביצוע המקורי של השיר, "Bambino". ואני אישית גם ממש אוהב את נעימת הנושא של "117 OSS".

כפי שכבר אולי הבנתם, הסרט כולו נראה כמו מחווה מוצלחת במיוחד לסרטי ג'יימס בונד הראשונים, עם טוויסט קומי-פארודי שמזכיר מעט את "הפנתר הוורוד" המקורי. בקיצור, אם אי פעם יעשו רימייק ל"קזינו רויאל" (הישן, לא זה עם דניאל קרייג), די ברור מי צריך לביים ומי יככב בתפקיד הראשי. דוז'ארדן פשוט כובש בתפקיד המרגל השלומיאל, אובר בונסייר דה לה באת', הידוע בתור OSS 117. השנה היא 1955 והוא נשלח לקהיר מטעם ממשלת צרפת כדי לגלות מה עלה בגורלו של הסוכן החשאי הקודם מטעם המדינה – ג'ק ג'פרסון. הוא מפתח מערכת יחסים מורכבת עם אשה מסתורית (בז'ו), הנסיכה המצרית (אור אטיקה, "סוף העולם שמאלה") ונקשר קצת יותר מדי לסיפור הכיסוי שלו כמנהל מפעל עופות. המשימות האמיתיות שלו הם לעצור התקוממות מוסלמית, ליירט כמה נאצים נמלטים ולשכב עם כמה שיותר בחורות. וכמובן שיש משימות אותן הוא מבצע בהצלחה יתרה מהשאר.

מעניין שהסרט נפתח בסיקוונס שחור-לבן, שני הצבעים שיהפכו לחביבים על הבמאי בסרטו החדש. הדבר מחזק את הטענה ששתי פארודיות הריגול היו בעיקר ניסוי כלים עבור מישל בכדי להכין את הקרקע לסרטו הגדול באמת, המתרחש שנים רבות לפני עלילת "OSS" הראשון.

אפרופו היסטוריה קרובה-רחוקה, מדובר בדמות שבהחלט נראית כמו פארודיה על בונד, אבל למען האמת הומצאה ארבע שנים לפני גיבור ספריו של איאן פלמינג, על-ידי ז'אן ברוס הצרפתי. והאמת היא שהדמות הפופולרית הזו, שכיכבה בספרים וסרטים מאז שנות החמישים, הייתה לא פארודית כלל וכלל. היה זה סרטו של הזנוויציוס שעשה צחוק מהמרגל, תוך כדי שהיא נותנת לו המון כבוד. הסרט הזה נראה, נשמע ואפילו כמעט מריח כמו סרט משנות החמישים, התקופה בה מתרחשת העלילה שלו. יש בו המון משחקי מילים שאני משוכנע שהלכו לאיבוד בתרגום (מתי כבר אדע צרפתית לעזאזל?!) וכמה רגעי סלפסטיק מרהיבים. בגדול, יש לו רק רק "בעיה" אחת – הוא כה שנון, קולח, מבדר, מצחיק בקול רם ופשוט מבריק לפרקים, שלא הייתה ברירה אלא לצלם עבורו המשכון.

הנה כמה מהסיכונים המקצועיים של המרגל הצרפתי המצוי בברזיל של 67'

שלוש שנים מאוחר יותר הגיע סרט ההמשך המצופה, הפעם בגרסת הסיקסטיז של הצמד הזנוויציוס את דוז'ארדן, כאשר דמותה של בז'ו נזנחה כיוון שהעלילה מתרחשת בריו דה ז'נרו האקזוטית. אגב, מסתבר שיש בה הרבה יותר סינים מכל דבר אחר. שמו המלא של הסרט השני הוא "OSS 117: Rio ne répond plus", או "ריו אינה עונה" כפי שתרגם זאת יפה יניב אידלשטיין, אצלו צפיתי בסרט המטורלל הזה. "ריו" הוא המשכון ככל ההמשכונים: הוא גדול יותר, מתוקצב יותר והכי חשוב – מופרע הרבה יותר. הן מבחינה עלילתית והן מבחינת הסגנון הקולנועי, שאפילו אחרי "הארטיסט" נראה כמו שיאו של הזנוויציוס כבמאי בעל עין לסחיטת פוטנציאל מקסימלית מלוקיישנים ורגעים סינמטיים.

הפעם נשלח איש הצללים המטופש ביותר בצרפת אל ברזיל, שם הוא אמור לחבור אל סוכני מוסד ישראלים, במשימתם לצוד נאצי שנמלט אל דרום אמריקה. כן, הפעם תשמעו בסרט, מלבד הרבה מאוד צרפתית, גם קצת עברית, המחליפה את הערבית של הנדבך הקודם. ובתור צופה ישראלי, תמיד מוזר לשמוע עברית בסרטים שאינם ישראלים. אין ברירה אלא לצקצק ולהגיד "וואו, איזה מבטא נורא", או לחילופין "בואנה, כנראה שיחקו אותה עם ליהוק של ישראלים אמיתיים". בסרט הספציפי הזה יצא לי לפלוט את שתי האמירות, נוכח חילופי משפטים של שלושת סוכני המוסד, כולם מגולמים בידי שחקנים צרפתים דווקא. אגב, יש לי תיאוריה פרטית לפיה הם השלישיה מתוך הסרט "החוב", שעלילתו מזכירה מעט את קו העלילה הזה בסרט הצרפתי. יש בו גם לא מעט מ"ללכת על המים", אבל כנראה שאלה סתם שני צירופי מקרים. מה גם ששאר העלילה מקורית הרבה יותר, כלומר לועגת בדרכה הייחודית והטיפשית-אך-מחוכמת לסרטים אחרים ומוסכמות ז'אנריות אחרות, חלקם די מפתיעים. למשל "רובין הוד" בכיכובו של ארול פלין.

כמה וכמה מכשולים מרכזיים ניצבים בפני גיבורנו. קודם כל, מסתבר שאי אפשר פשוט להיכנס אל מרשם האוכלוסין בברזיל ולבקש את כתובותיהם של כל הנאצים לשעבר, המסתתרים במדינה. מה שאומר שהמשימה הולכת להיות קשה מן הצפוי. שנית, חבר טוב מעברו שהיה אמור להיות לו לעזר במשימה, מתגלה כפארודיה מהלכת על אמריקה בכלל והאופן שבו אמריקאים מדברים בסרטים שלהם בפרט. שלישית, המון סינים מנסים להתנקש בחייו בגלל הסצינה הראשונה של הסרט. רביעית, והכי חשוב, חוץ מזה שהבדיחות על היותו הומוסקסואל בארון התגברו באופן פראי מאז הסרט הקודם, לפחות שתי בחורות כבר עשו לו כאב ביצים אטומי. ובואו נגיד שזה ממש לא עוזר שהביקיני בריו של 1967 היה בשיא תפארתו. המבאסת הראשונה היא קרלוטה (רים צ'ריקי) והיא נראית כמו מלכודות של החבר'ה הרעים. השניה והעיקרית היא סוכנת המוסד בעלת השם הישראלי המצוי דולורס (לואיז מונו), כנראה על שם הזמרת רות דולורס וייס. חוץ מזה שהיא פחות או יותר הבחורה היחידה בעולם שלא נופלת לרגליו, למורת רוחו, העניין הכי מעצבן הוא שממש לא ברור למה הוא טורח. כלומר, לפחות לי. שלא לדבר על הדימוי של המוסד בכלל וישראליות אדמוניות בפרט, אשר עלול להיווצר אצל הצופה במהלך הסרט.

הזנוויציוס הולך הפעם על ספקטקל של צילום, עיצוב ועריכה. צילומי החוץ עוצרי נשימה, שזה משהו שלא מאוד יפה לעשות לצופים שלך בזמן שאתם הורג אותם מצחוק. התפאורות ובעיקר הבגדים, של הנשים ושל גיבורנו כאחד – פשוט עושים חשק לבנות מכונת זמן ולקפוץ לסיבוב שופינג אינסופי בסיקסטיז. והעריכה מפוצצת בשימוש מוגזם אך גאוני במסך מפוצל, עניין שמתחיל בסצינת הפתיחה ורק משתכלל תוך כדי תנועה. חבל רק שההשקעה העצומה שבהחלט ניכרת בפן האודיו-ויזואלי כנראה גזלה מזמנו ומרצו של הבמאי/תסריטאי בגזרת העלילה עצמה. ישנן השלכות אפשריות מהומור-הזעזוע שפשע בקומדיות האמריקאיות בדיוק בשנת עשייתו של הסרט, 2009, כאשר יותר מדי סצינות לא באמת הולכות לשום מקום מועיל, אלא מתעקשות לצעוד בשביל אל המטורף והמוזר. אולם, נדמה שיחס ההברקות פר דקות נשאר בדיוק כמו בסרט הקודם, אז שוב יצאתי מבסוט.

דוז'ארדן ובז'ו במראה המוכר יותר שלהם, מתוך "הארטיסט"

באופן אישי, אני חושב שהכי מומלץ לצרוך את הסרטים כדאבל פיצ'ר. בעיקר מפני שעלול להתעורר געגוע אמיתי לשחקן הראשי מיד בתום הצפייה בסרט הראשון. אז אם אתם צורכים אותם לפני "הארטיסט", פשוט תהנו מהם כמו שהם ואז תראו איזה יופי הם מהדהדים בזמן הצפייה באחיהם הגדול. ואם אתם חוזים בהם אחרי שכבר צפיתם ב"הארטיסט", אולי תבינו מאיפה בעצם הגיעו ההזנוויציוס הזה, הדוז'ארדן הזה והבז'ו הזאת. כי בניגוד למה שחושבים חברי האקדמיה האמריקאית, התשובה היא לא "משום מקום". ואם "הארטיסט" אכן יזכה באוסקר, אני חושב שזאת תהיה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן, או אולי בכלל, שאריע לצוות יותר מאשר לסרט עצמו. וזה לא שלא התמוגגתי ממנו – התמוגגתי וחצי. זה פשוט קצת כמו ש"OSS" היה זוכה באוסקר, שזה קצת כמו ש"סודי ביותר" היה זוכה באוסקר. כלומר, זה אולי הכי קרוב שייצא לי לחוות אירוע מסוג זה כמעריץ ותיק של פארודיות ריגול, ז'אנר שאני אוהב הרבה יותר מאשר את הז'אנר שעליו צוחקים הסרטים הנפלאים האלה, מתוך כבוד והערכה.

השאר תגובה