• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • אימת החודש - אפריל 2017
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - הזוכות ודיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017

פסטיבל חיפה 2015: "הילדה", "מעשיית המעשיות", "אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד"

29 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

אם במקרה ישנתם, עופר הצטרף אמש לסיקור של הפסטיבל עם טקסט על כמה סרטים שנצפו והקשר בינהם, אז למקרה שפספסתם, הנה לכם ההזדמנות.
היום, בסקירה שלי, יופיעו שלושת הסרטים שבכותרת, המגיעים ממקסיקו ומאיטליה. בהזדמנות זו אני רוצה להגיד לתודה למגיבים פה ובפייסבוק ובאופן כללי בפסטיבל. זה נותן הרבה מוטיבציה לנסות להתנסח על סרט באחת וחצי בלילה ולקוות שזה קריא באיזשהו אופן. אז הברכה על ראשכם.

ונעבור לסרטים…

"הילדה" – Hilda

hilda

הילדה הוא שמה של מקסיקנית צעירה, המתחילה לעבוד כאומנת לתינוק קטן. אבל שם הסרט מטעה, כי הגיבורה האמיתית והמוחלטת של הסרט היא סוזנה, מעסיקתה של הילדה וסבתו של התינוק. היא סטודנטית מהפכנית בעברה, שהתחתנה עם הון גדול ואימצה בקלילות את חיי המעמד העליון שאותם היא מנהלת.
לא קשה להבין שסרטו של אנדרס קלריאונד הוא אלגוריה למצב החברתי במקסיקו, לפערים בין העניים והעשירים. זוהי הצלחתו וגם המכשלה שלו.

הצלחתו, מכיוון שבחלקיו הראשונים, "הילדה" הוא סאטירה נפלאה. לא מאוד מעודנת אמנם, אבל כזו שמציגה באירוניה וביצירתיות את הביקורת הנשכנית של קלריאונד, שעיבד את המחזה של מארי נ'דיי. דמותה של סוזנה בתחילת הסרט מרתקת ואמינה, כי אי אפשר באמת לקטלג אותה, והיא עוברת כדמות אנושית ואמיתית מאוד.
כלומר, שלא כמו בסרטים ובסיפורים המציגים את אשת החברה העשירה ורמת המעלה, סוזנה באמת משתדלת להיות נחמדה, היא פשוט עושה את זה בדרכים הכי גרועות ואטומות שיש. כוונותיה טובות, אבל היא ללא ספק יושבת כל כך גבוה במגדל השן שלה שהיא לא מסוגלת לראות באמת מה קורה למטה. הסרט מקשה על הצופים לכעוס, או לחילופין, לחבק בחיבה את הדמות הראשית שלו. זה מייצר כמה מהרגעים החזקים בסרט, כמו הרגע בו היא מקריאה לעוזרת נמוכת המעמד ציטטות נבחרות מהמדריך למרקסיזם, או הסצנה הנהדרת-קולנועית בה היא משתמשת בבגדי המעצבים שמאכלסים את חדר הארונות הצפוף שלה, כרקע להקרנת השקופיות שצילמה מהפגנות העבר בהם נכחה בצעירותה (באמת אימג' מבריק).

המכשלה שלו, כי ככל שהסרט מתקדם הסאטירה הופכת להיות ברורה יותר ויותר, מסרבת לתת לנו להבין לבד, עד שזה מגיע למצב שהסרט גולש הישר לכיוון הפארסה, שמשליך לכל הרוחות את ההיגיון התסריטאי ואת מסגרת החוקים שבנו עד כה. במערכתו האחרונה, וקצת לפני זה, "הילדה" הופך להיות קומדיה פרועה יותר, בה כל הדמויות הן לפתע מוקיונים. מכיוון שזה עדיין מבדר מאוד קשה לומר שזה הורס את הסרט, אבל נדמה כאילו נבחרו הפתרונות הקלים ביותר כדי לקחת את הקלחת שהחלה להתחמם מהרגע הראשון, ולהפוך אותה לסיר מבעבע והיסטרי.
עוד דבר שמעט צרם לי עוד בחלקו הראשון הוא הליווי המוזיקלי של הסרט, שמבשר על הכיוון המאכזב שהסרט עומד לקחת. כלומר, מוזיקה קופצנית וקלילה שתופסת יותר מדי תשומת לב, ובאה בניגוד מוזר לאווירה שעל המסך.

לסיום חייבים לציין לטובה גם את ורוניקה לאנגר בתפקיד הקשה מאוד של סוזנה. היא פשוט מרהיבה, ומעבירה את התהליך המאוד קיצוני של דמותה בצורה חלקה ומרשימה.

הקרנה נוספת:
4.10, 17:30, סינמטק

"מעשיית המעשיות" – Tale of Tales

tale of tales

סרטו החדש של מתיאו גארונה עורר עניין רב עוד בהקרנתו בפסטיבל קאן, אם כי אורון ועוד מבקרים מסביב לעולם מיהרו להוציא קצת אוויר מהבלון רב השחקנים והתלבושות הזה.
גארונה הפך את עולמי בפסטיבל חיפה 2008 כאשר צפיתי בסרטו "גומורה", שעדיין נותר בראש סרטי האלף החדש בעיני. ב-2012 הגיע מפח הנפש עם סרטו "ריאליטי" שהיה מאכזב כמו ש"גאמורה" היה נהדר. שני הקצוות האלו גרמו לי להיכנס לסרטו החדש בראש נקי לחלוטין, בידיעה שזה יכול להיות מוצלח או הפוך מזה.

סרטו החדש הוא כמה סיפורי אגדה המשתלבים זה בזה עם כמה פרצופים מוכרים מהקולנוע העולמי כמו סלמה הייק, וינסן קאסל, טובי ג'ונס, ג'ון סי ריילי, שירלי הנדרסון ואלבה רורוואכר, שגם מככבת בסרט אחר של הפסטיבל, "בתולה מושבעת". יש בו מכשפים, מפלצות, נסיכות, להטוטנים, דרקונים ופרעוש אחד בגודל מפחיד. הסרט עצמו נע בין רגעים יפהפיים של עיצוב ואפקטים לבין כמה רגעים שבאמת מרגישים כמו הפקת חינוכית דלה, אבל הם מועטים. גם בצוות השחקנים נרשמות הצלחות (הנדרסון בראשם) אל מול הופעות חיוורות. מה שכן אחיד ונהדר לכל אורכו הוא המוזיקה שהלחין זוכה האוסקר אלכסנדרה דספאלט ("מלון גרנד בודפשט" ורוב הסרטים שראינו בעשור האחרון).

אבל מעבר לסיפורי המעשיות שמובאים במתכונת מאוד קלאסית ונטולת התחכמויות או פוסט-מודרניזם, כמו אותו טרנד הוליוודי של השנים האחרונות (מ"מראה מראה" ועד העיבוד הקולנועי ל"אל תוך היער"), ניסיתי להבין מה גארונה ושלושת תסריטיו הנוספים ניסו לומר כאשר עיבדו את הספר של ג׳אמבטיסטה באזילה, ופה קצת הלכתי לאיבוד.
המוטיב הכי משמעותי שאני מצאתי בסרט הוא זה של נושא האיזון. המכשף אומר למלכה שעל כל דבר שקורה בעולם צריך לקרות דבר מה הפוך כדי לשמור על שיווי המשקל של הקיום, לידה מול מוות, שיבה אל מול פרידה, וכו'. בנוסף, השוט האחרון של הסרט לגמרי מדגיש את התימה הזו, כך שאני די משוכנע שזה מה שעמד לנגד עיניהם. עם זאת אני עדיין מתקשה למצוא את המוטיב הזה בכל הסיפורים, אך יכול להיות שלזה תתבקש צפייה נוספת.

יש רגעים מרשימים רבים ב"מעשיית המעשיות", מספיק בשביל שהצפייה תסב הנאה גדולה, חרדה, לחץ והתפעלות. זה לא מספיק להפוך אותו לסרט גדול באמת, או לאירוע משמעותי במיוחד, ובהחלט ניכר בלבול מסויים בעשייתו, אך הוא עדיין שווה צפייה.

הקרנות נוספת:
2.10, 12:00, אודיטורים
5.10, 22:00, אודיטוריום

"אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד" – You Can't Save Himself

you cant save

סרטו של הבמאי והשחקן סרג'יו קסטליטו, שהגיע לפסטיבל בנוכחות אשתו מרגרט מצאנטיני שכתבה את הספר עליו מבוסס הסרט, היה אחד מתשעת הפיינליסטים מטעם איטליה להישלח לפרס האוסקר. כמה דקות לפני ההקרנה גיליתי שארץ המגף בחרה בסופו של דבר בסרט "אל תהיה רשע" של קלאודיו קאליגרי, שהוא כנראה היחיד מכל התשיעייה שלא הכרתי, אז מעניין לדעת מה יעלה בגורלו.

ולסרט לשמו התכנסנו:
"אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד" מתחיל בזוג פרוד שנפגש לארוחת ערב במסעדה, על מנת לתכנן את הלו"ז של שני ילדיהם בחופשות המתקרבות. במהלך הארוחה הזו ייחשף לנו בפאלשבקים סיפור היכרותם, התאהבותם ופרידתם, ממש עד לרגע שבו אנחנו פוגשים אותם לראשונה.
במבט כללי מדובר בדרמה שגרתית לחלוטין, כזו שכבר ראינו עשרות פעמים בעבר. גם מבחינה קולנועית אין פה בשורה חדשה, ועל אף שהכל נראה מעולה, זהו ללא צל ספק סיפור רגיל של אנשים רגילים, נטול יומרה או השראה גדולה במיוחד, עם שירים מרגשים ונדושים ברקע, סצנות היסטריה (מעולות במיוחד), סקס לוהט ויותר מדי קלישאות בדיאלוגים.
עם זאת, הסרט בכל זאת עובד בחלק גדול מהזמן שלו בעיקר בזכות שני שחקניו הראשיים. את האישה מגלמת ג'סמינה טרינקה, שהיא בדרכה להפוך לפלא עולם בשלב הזה. אנחנו מכירים אותה בעיקר מ"קסם הנעורים" ובחיפה כיכבה לפני שנתיים בסרט "דבש". פה היא עושה תפקיד יוצא מגדר הרגיל. מולה עומד ריקארדו סקאמריו ("רומן קרימינלי"), שאפשר לבהות בעיניים שלו במשך שעות, והכריזמה שלו על המסך היא פנומנלית. ואם שני אלו לא מספיק טובים בפני עצמם, אז השילוב שלהם יחד על המסך הוא דינמיט. באמת. אני האמנתי להם בכל רגע, וההזדהות שלי נעה בין שניהם, תלוי במי המצלמה התמקדה באותו הרגע.

אבל עם כל היופי והכישרון, "אף אחד" הוא מסוג הסרטים שלא יודעים מתי להגיד תודה וללכת. אורכו שעה וארבעים שמרגישים כמו שלוש שעות במינימום. אפילו מעבר לחזרה המעגלית של מאוהבים, רבים, מאוהבים, רבים עוד יותר, והמשחק הדי מעייף של "יחזרו או לא יחזרו", הסרט מרגיש נמתח ומתיש. אפילו סצנת הסיום הכל כך יפה שלו ממשיכה משהו שנראה כמו נצח, ומקהה את האפקט הגדול שיכל היה להיות לה.

השאר תגובה