• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"מראה מראה – הסיפור האמיתי", סקירה

15 במרץ 2012 מאת אור סיגולי

יש קטע מוזר בקשר בין מעריצים לבמאי קולנוע. מצד אחד, כאשר אתה מתאהב בבמאי אתה יכול לסלוח לו על כל מעידה שהוא עושה ולהודות בכך שמשהו השתבש רק אחרי הרבה זמן מאז שלב הצפייה בסרט, אחרי שההתלהבות הראשונית פגה והביקורת החלה לחלחל. סינפילים הם הקהל הכי רחמן בעולם. מצד שני, כאשר אתה הולך בעקבות במאי אהוב, אתה עלול להתבאס ממנו כאשר הוא שובר את ההגה הצידה, אחרי שכבר היה ביניכם הסכם שהוא עושה סרטים במיוחד בשבילך, ואתה בתמורה תגן עליו בחירוף נפש.

רוצה לומר, מה בשם כל הסקורסזאים בוער לבמאי של "תא קטלני" (The Cell) ו"בני אלמוות" (Immortals) לעשות סרט על שלגיה עם ג'וליה רוברטס?
על פניו אני אמור לשמוח על כך שיוצר אהוב, שממוצע הסרטים שלו נע בין 5 ל-6 שנים, מתחיל להכנס למיינסטרים ולקבל הזדמנות מהאולפנים. זה אומר שמכירים בו ובכשרונו. מצד שני, אני רוצה לקבל ממנו את מנת הטלטלה שבה הצטיין עד כה. אני הייתי קהל היעד שלו עד כה ואני דורש – כמעריץ – להיות כזה גם בהמשך. במיוחד כשויתרתי לו על "מעבר לכל חלום" (The Fall) ששעמם אותי עד עמקי נשמתי.

למרבה הצער, טארזם סינג לא התקשר לשאול אותי מה דעתי על הפרוייקט הבא שלו והלך ועשה מה שרצו שיעשה. בסופו של דבר אני חייב להודות שחוץ מפאלטה פה ושם, "מראה מראה – הסיפור האמיתי" (Mirror Mirror) יצא לו לא רע.

הטקסט הבא פורסם גם בעכבר העיר און-ליין.

הראשון מבין שני סרטי השלגיה שייצאו השנה למסכים נחת היום בבית הקולנוע בארץ. הגרסה הזו, "מראה מראה – הסיפור אמיתי" (וכאן ניתן להרים גבה על התוספת הישראלית לשם המקורי. בהחלט לא מדובר כאן בגרסה נאמנה למקור שמצריכה את צמד המילים "סיפור אמיתי") בכיכובה של ג'וליה רוברטס ולילי קולינס ("חטיפה"), בוימה על ידי הבמאי טארזם סינג. עיקר השינוי שלה מהאגדה המפורסמת, שזכתה עד כה לעשרות גרסאות, הוא הפיכתה של הנסיכה היתומה מעלמה במצוקה לעלמה שממש לא בראש שלה לחכות שמישהו יבוא להציל אותה והיא לוקחת את גורלה בידיה.

זהו סרטו הרביעי של טארזם, שהחל את הקריירה הקולנועית שלו בשנת 2000 עם סרט האימה הסוריאליסטי ועוצר הנשימה "תא קטלני", לאחר שנודע בעיקר כבמאי קליפים. המפורסם מבניהם הוא "לוזינג מיי רליג'ן" של REM. בשנה שעברה טארזם סחף אותנו עם סרט האקשן הרנסנסי "בני אלמוות".
מעריציו של הבמאי עלולים להתאכזב מסרטו החדש, בו החליט להניח בצד את הקיצוניות האפלה והאלימות שאפיינה את יצירותיו הקודמות, לטובת סרט לא מזיק לכל המשפחה. כל כך לא מזיקה שבארץ מופץ הסרט גם בגרסה מדובבת.
החדשות הטובות הן שכסרט ילדים "מראה מראה" הוא חוויה חיננית למדי שבוודאי תסחוף אחריה ותבדר מאוד את הקהל הצעיר, אלו שזה עתה מתחילים ללכת לסרטים ללא ליווי הורים.
במסורת סרטיו של הבמאי, גם הפעם החוויה הויזואלית היא מרשימה רוב הזמן. פחות מכל סרטיו הקודמים אמנם, אבל היופי והעושר של הבגדים והתפאורות מהלך קסם על הצופה. בשונה מיצירותיו הקודמות, גרסת שלגיה הזו עמוסה בהומור ויזואלי ומילולי.

הליהוק של המגה-כוכבת ג'וליה רוברטס לתפקיד המלכה הרעה המתעסקת בכישוף שחור, הוא בעיקר גימיק. רוברטס, שהתפקיד היחידי שיכול להיחשב 'מרושע' בקריירה שלה היה דמותה של ג'וליאן הדורסנית ב"החתונה של החבר שלי" ("My best Friend's Wedding"), היא שחקנית שאני תמיד שמח לראות על המסך. למרות שבחירת תפקידיה בשנים האחרונות מדכאת בלשון המעטה. את תפקידה הנוכחי היא צולחת בהצלחה מרובה כאשר היא נדרשת להצחיק (לשמחתנו, כאמור, ישנם לא מעט רגעים כאלה) אבל די חיוורת בכל האספקטים האחרים, במיוחד כאשר היא צריכה להיות מאיימת או מפלצתית.
קולינס היפה בתפקיד שלגיה היא אולי הבחירה החלשה ביותר מבין כל צוות השחקנים והיא מאבדת רוב הזמן את תשומת הלב של הצופים כאשר היא נמצאת באותה הסצנה עם רוברטס שאוכלת את המסך, עם חבורה של גמדים משעשעים, או עם גברבר הסרט – ארמי האמר החתיך ("הרשת החברתית").

לצופים המתעניינים במאחורי הקלעים, "מראה מראה" מביא אתו צביטה בלב מכיוון שזוהי עבודתה הקולנועית האחרונה של מעצבת התלבושות המופלאה אייקו אישיוקה שנפטרה בתחילת השנה בגיל 72. אישיוקה עיצבה את התלבושות בכל סרטיו של טארזם והייתה חלק משמעותי מהתפיסה הויזואלית שלהם. בשנת 1992 זכתה אישיוקה באוסקר על התלבושות של "דרקולה", מהבחירות המוצדקות של האקדמיה. לא אתפלא אם בשיווק נכון תצליח אישיוקה להרוויח מועמדות לאחר מותה גם על הסרט הזה.

רוברטס, טארזם ועוזרת הפקה שממש לא רוצה להיות שם על הסט של "מראה מראה - הסיפור האמיתי"

"מראה מראה" אולי סובל מחוסר אחידות כמעט בכל מרכיביו – טארזם אינו במאי שחקנים מחונן והעיצוב נע בין פאר עוצר נשימה לבין הצגת רחוב לילדים – אבל מספר סצנות נהדרות מצליח לטשטש את חלקיו החלשים. טיפול היופי שעוברת המלכה, סצנות קרב ביער הקפוא והרגעים בהם רוברטס עומדת מול הנסיך הצעיר שהגיע לממלכתה – בהחלט מצדיקים את הצפייה בו. נפלא במיוחד הוא רגע הסיום של הסרט, שבהתחלה תהיתי מהי נחיצותו, אבל ברגע שהבנתי החיוך לא נמחק מפני.
עם זאת, נדמה לעיתים שאיזשהו מחסום ציני בלתי נראה לא אפשרה ליוצרים לקחת את האגדה עד הסוף, ולכן בדיחות של מודעות עצמית (רובן בפתיחת הסרט) וקריצות בולטות לעולם המבוגרים דווקא מחלישים בעיני את הסרט. נדמה שהיה כאן איזשהו חשש ללכת עם כל הכוח לעולם הפנטזיה הקלאסי והפלרטוט עם הסרקזם של העולם המודרני שולף את הצופה מהסרט ומונע התרגשות אמיתית.

אז לא בטוח אם מירב הפוטנציאל הגלום בעיבוד הנוכחי ובכישרונם של היוצרים בא לידי ביטוי בסרט, אבל מה שבטוח הוא שבקטגוריית סרטי פנטזיה לנערות צעירות, אני אבחר ב"מראה מראה – הסיפור האמיתי" על פני "דמדומים" וממשיכי דרכו בכל יום בשבוע.

תגובות

  1. עדן הגיב:

    אני דווקא חשבתי שקולינס הייתה נהדרת. דווקא ראיתי אותה בסרטים קודמים, שם היא לא השאירה רושם מיוחד, אבל פה היא הייתה בחירה מעולה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אתה לא היחיד. אני חושב שאני במיעוט בהקשר שלה…

  2. אם לסכם את ההתרשמות שלי מן הסרט במשפט – ג'וליה רוברטס מלכה, עדיין היפה בכל עיר (או היפה מכל. התרגום העברי המקובל למשפט המפורסם מן האגדה פשוט לא הגיוני – איזה עיר לעזאזל?). והיא עושה זאת למרות שתסריט לא ממש החליט מה לעשות אם הדמות שלה – אם זה מסופר מנקודת המבט שלה או לא. עדיין לא ברור לי אם הסרט אמור לפתח כלפיה סמפטיה).

    זו אולי הסיבה שגם לי יש בעיה עם קולינס- היא עשתה עבודה סבירה, אבל לעומת הניצוצות שעפו מרוברטס, נתן ליין והגמדים. היא הייתה מעט חיוורת – ולא רק במובן שמחויב מהתפקיד. אבל לפרקים היא הייתה חיננית וסצנות המפתח הרומנטיות שלה – היו שלוש כאלו לדעתי – עברו היטב.

    בסך הכל, יש לא מעט בעיות בסרט, בעיקר בכל הנוגע למבנה התסריט והקהל יעד אליו הסרט מכוון (ילדים בגילאי…) אבל הסרט פשוט מצחיק. חוץ מכמה רגעים בהם הוא מצחיק מאוד.

  3. Eran הגיב:

    לילי היא בתו של פיל קולינס, אגב.

השאר תגובה