• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

פסטיבל חיפה 2015: המלצות ואזהרות

20 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

פסטיבל הקולנוע הסתווי של ישראל, הידוע גם כ"פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה", חוזר השנה במהדורתו ה-31. כמו תמיד, במהלך כל חג הסוכות, יהפוך מרכז הכרמל לחגיגה גדולה של קולנוע ואורחים רבים.
הפעם אנחנו נהיה שם בנוכחות מתוגברת, כלומר, מעבר לסיקורים שלי, אורון ועופר מתכננים להיות בפסטיבל הרבה יותר מבדרך כלל, ואם הכל ילך כמו שצריך, אתם יכולים לסמוך על שלל דיווחים במהלך כל החג. אבל זה לא אומר שנחכה בשקט עד יריית הפתיחה, ולכן בעזרת יח"צ הפסטיבל צברנו לעצמינו כמה שעות צפייה בסרטי התכנייה והתקבצנו כולנו לפוסט אחד של כל כתבי סריטה (עופר, אורון ואני), עם מיני המלצות ואזהרות מהסרטים שכבר ראינו, כפי שאנחנו עושים בדרך כלל. בפוסט הזה מוזכרים מעל 25 סרטים מהתכנייה, כך שיש על מה לעבור.

האמת היא שכמה מהסרטים שציפינו לראות בתכנייה השנתית מיאנו להגיע. סרטי פסטיבל קאן הגדולים כמו "דיפאן" זוכה דקל הזהב, "קרול", "נעורים" ו"הבן של שאול" שקיווינו שיעצרו בכרמל בולטים בהיעדרם. אני גם חשבתי שאולי סרטו החדש של אנדרו היי, "45 שנים" יפציע, וגם כאן הייתה אכזבה. באופן כללי נדמה שהפסטיבל השנה נמנע משמות מאוד מפוצצים, לפחות בקריאה ראשונה, והלך על מקומות איזוטריים יותר, בעיקר מהיבול של פסטיבל קארלובי-וארי, שהתכנייה החיפאית מקבילה אליו בכמות נכבדה סרטים. זה כמובן לא אומר שום דבר מוחלט, מעבר לעובדה שהפעם היינו צריכים לעבוד קצת יותר קשה כדי למצוא את היהלומים של הפסטיבל. לא שאכפת לנו. אנחנו מאוד אוהבים אתגרים.

בנימה מעט אישית, ברשותכם, בשנה שעברה סיימתי את הסיקור השנתי כאשר העתיד היה פחות ידוע, אבל אני שמח לבשר שהחיים שוב הפתיעו ובלבלו הכל, ונדמה שהשנה הסיקור היומי ישוב באותה מתכונת כמו בחמש השנים האחרונות, אז אני שמח במיוחד לגבי זה. בנוסף, השנה גם היה לי תפקיד במאחורי הקלעים של הפסטיבל, כאחד מצוות הלקטורה של התחרות הישראלית הקצרה, אז אני אפילו מרגיש מעורב מאי פעם.

מיום ראשון ה-27 לחודש אנחנו נתחיל את הסיקורים שלנו, ואתם כמובן שמוזמנים לקרוא. עד אז אתם יכולים להביט בפוסט ההמלצות והאזהרות, לגזור ולשמור לקראת הפסטיבל.
הסרטים מסודרים לפי סדר אלפב"תי ומתחת לכל סרט תוכלו למצוא את הכותב שתרם את חלקו, כדי לדעת בדיוק מי האחראי. לחיצה על שם הסרט מעל התמונה תביא אתכם לדף הסרט באתר הפסטיבל.

נתראה בחיפה, ואם אתם בסביבה ורואים אותנו, תעצרו להגיד שלום.

"אבא" – Babai

babai

נציג קוסובו לאוסקר הקרוב הוא אחד מלפחות שלושה מסרטי התוכנייה אשר עוסקים בתוצאות מלחמת הבלקן (האחרים, "מובלעת" ו"שמש גבוהה" יוזכרו בפוסט הזה גם). מתוך השלישייה הזו, "אבא" הוא בעיני החלש מכולם, אם כי גם לו חופן סצנות עוצמתיות ומשחק מצוין.
הרגעים הטובים ביותר בסרטו של ויסאר מורינה הם בחלקו האמצעי, השלב בו גיבור הסרט מנסה לברוח לגרמניה באמצעים לא חוקיים בעקבות אביו שעזב לשם. זוהי אודיסיאה כואבת ולא נעימה עם סצנות חזקות מאוד. הבעיה היא החלק שפותח והחלק המסיים, אשר פוסעים בכל אחד מן המקומות המוכרים של הסרטים האלה, מחלישים את כל האופרציה.
אני לא רוצה לצאת ציניקן בור ולהגיד שאין צורך לעשות את סרטי ההגירה האירופאית האלו עוד, כי בהחלט צריך, ואני בטוח שהקולנוע הזה מגיע מיוצרים אמיצים שעושים חשבון נפש עם עצמם ומדינתם ואין דבר חשוב מזה (יום אחד גם בישראל יחזרו לעשות את זה), אבל אני חייב להודות שבשלב הזה כולם קצת מרגישים אותו הדבר, ו"אבא" פשוט לא מעניק דבר בחוויה האנושית או הקולנועית שמצדיק אותו.
(אור סיגולי)

"אורסון וולס – צללים ואור" – Orson Welles: Shadow & Light

Orson Welles - Shadows and Light

חגיגות שנת ה-100 לאורסון וולס נמשכות ודומה כי בכל פסטיבל קולנוע מוקרן סרט אודות האיש והבמאי המבריק. הסרט שיוקרן בחיפה הוא השלישי אשר נחשף לקהל בארץ, לאחר סרט בפסטיבל ירושלים וסרט ששזכה רק לשידור ביס.
דווקא הסרט ששודר רק בטלוויזיה נותר הסרט טוב מבין השלושה, אף כי ל"אורסון וולס – צללים ואור" יש כמה איכויות משלו, למרות שהוא סובל מהיותו קצר מדי. אולי משום שזהו מבט צרפתי על האמן שהרבה מבני ארצו ארה"ב לא ממש הצליחו להבין, אולי מפני שהבמאית אליזבת קאפניסט בחרה לצמצם את מספר המרואיינים לשלושה בלבד כאשר כל אחד מהם כתב לפחות סרט אחד אודות הבמאי שהרבה להתראיין ובכל זאת נותר מעט מיסתורי, אולי עקב היכולת שלו לכשף את הקהל – גם במסגרת של סרטים אודותיו, כפי שקורה בסרט הדוקמנטרי החביב הזה. אומנם אין בו גילויים חדשים, אבל הוא כן מספק פרשנות לגבי האיש ויצירתו בכלל, גם בהקשר רחב יותר של עשיית אמנות וצריכתה. אך למרות שיש כאן ניסיון להגיש פנים שונים באישיות של וולס, מדובר בסרט של 52 דקות בלבד וזה פשוט לא מספיק. עוד בהקשר של וולס – במסגרת תוכניות הקליסיקות של הפסטיבל יוקרן עותק מחודש של הפילם נואר המרהיב שלו "הליידי משנחאי" – שיתוף פעולה של וולס עם אשתו ריטה היוורת' אשר צולם לאחר שהשניים כבר נפרדו. זהו סרט מרהיב הדן בכלל בדימוי של היוורת' ככוכבת קולנוע ולוקח עלילת מתח שגרתית למדי למחזות רבי הבעה, בדרך לאחד מקטעי הסיום היפים והמפורסמים בתולדות הקולנוע.
(עופר ליברגל)

״אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד״ – Nessuno Si Salva Da Solo

nessuno

אחד האורחים של פסטיבל חיפה השנה הוא סרג׳ו קסטליטו האיטלקי, שחקן החוטא בבימוי מעת לעת. כמעט בכל הפעמים שביים בקריירה שלו, היה זה על פי תסריט המבוסס על רומן של אשתו, מרגרט מצנטיני (״לא לזוז״, ״נולד פעמיים״), וזהו גם המקרה של סרטו החדש. העלילה פשוטה למדי, ומציגה בעל ואישה הנפרדים זה מזו, מה שמפרק את משפחתם בת ארבע הנפשות, וכולל פלאשבקים לכל חיי הזוגיות שלהם שהובילו לרגע המצער. את הגבר מגלם ריקרדו סקאמרצ׳ו, שאת פניו ועיניו ודאי תזהו מעשרות הפקות אירופאיות ואפילו אמריקאיות. את האישה משחקת ג׳סמין טרינקה, זוודאי זכורה מתפקידיה ב״דבש״ ו״חדרו של הבן״. אבל מה הטעם בשחקנים טובים כשרוב מה שהם נדרשים לעשות הוא להמחיז את כל הקונספציות הכי שחוקות על זוגיות בתרבות המערבית?
הסרט מכיל פחות או יותר את כל הריבים האפשריים בחיי זוגיות על כל שלביה, ונכנע לדיכוטומיה האמריקאית לפיה כשלא שוכבים אז צועקים, העיקר לבטא תשוקה. הוא היה רוצה להיות כמו סרטי האהבה/פרידה האיטלקיים הקלאסיים, אבל מקפיד גם להישאר אוניברסלי, עם אזכורים למישימה ומייק טייסון, ועם לאונרד כהן, סיגור רוס ואפילו אסף אבידן בפסקול. הבחירות הללו יכולות לגרום לו להתחבב על הקהל, אבל אני באופן אישי לא מצליח להתמסר לסרטים כאלה, משום שאני מפרש את הכמיהה שלהם לגעת בכמה שיותר צופים וצופות כחוסר כנות מצידם.
(אורון שמיר)

"בברידג'נט" – Bridgend

bridgend

הבמאי הדני ייפה רונד יצא לצלם את סרטו בוויילס, בהשארת סיפור אמיתי יוצא דופן. עיירה קטנה ושלווה על פניו, בה צעירים רבים מתאבדים. בלש מגיע לעיירה על מנת לחקור את סדרת האהתבדויות, אבל את החקירה האמיתית מבצעת בתו המתבגרת, הנמשכת אט אט לתוך העולם של צעירי המקום, שכולל אבלות על החברים שמתאבדים, לצד משחקים שמסכנים את החיים ולצוף בעירום במעיין המקומי. הסרט מצליח להיות סיפור התבגרות אמין ומטיב לתאר את המשיכה לסכנה ולאובדן, כאשר המוות מקבל גוון אירוטי ממושך. הסרט לא מתיימר לפתור את התעלומה, אלא לספק מבט השואף להבין את החיים במקום. ככל שהוא מקבל גוון סוריאליסטי יותר, הוא הופך ליותר אמין ויותר מטריד, כאשר הדימויים שיוצרים רונד וצוותו מהפנטים, גם כאשר הם מתארים אסונות ומשיכה למוות, על רקע הנופים היפים של ויילס. הסרט לא מהלל את המוות, אבל כן מנסה לספק מבט לא מתנשא על צעירים במקום בו דומה כי התאבדות הינה דבר רומנטי. נדמה כי המבט שלו יכול להיות מופנה לחברה האנושית בכלל, כאשר המקרה המוזר המטריד של העיירה ברידג'נט הוא מייצג של מספר תהליכים המתרחשים בקיום המודרני.
(עופר ליברגל)

״בראבו!״ – Aferim!

aferim

מערבון רומני בשחור-לבן הוא בדיוק מסוג הסרטים שצפוי לפגוש בפסטיבלי קולנוע, ולא בבתי הקולנוע. לאחר כתוביות פתיחה על רקע מוזיקה צוענית, נפרש לפנינו חבל ואלכיה אשר בדרום רומניה וכתובית מבשרת כי אנחנו בשנת 1835. שני רוכבים צצים מעבר להרים הנמוכים, אב ובנו. הם במסע לאורך ולרוחב הארץ במטרה לתפוס עבד צועני שברח מאדונו לאחר שפשע, והיות והאב הוא איש חוק זוהי עבודתו ועליה יקבל גמול. במהלך המסע יתברר כי הצוענים הם האינדיאנים במערבון הזה, וכי האב ינסה לחנוך את בנו בדרכי העולם הישן – להפכו מילד לגבר.
זהו אחד מכמה סרטים רומניים שיוקרנו בפסטיבל, ועליו חתום הבמאי המפתיע תמיד ראדו ג׳ודה, הזכור לטוב מ״כולם במשפחה שלנו״. הפעם הוא משתמש בנופים הבתוליים של רומניה הבלתי-מתועשת (מהיתרונות הבודדים של כפרים ללא תשתיות חשמל או מים זורמים במאה ה-21) כדי ליצור מערבון הממוקם בין קלאסי לפוסט-מודרני. לשם כך גויסו מיטב שחקני רומניה, כאשר את הגיבור, תיאודור קורבאן, תוכלו לראות בתפקיד שונה מאוד בסרט נוסף שיוצג בפסטיבל – ״הקומה למטה״. המפגשים של שני הגיבורים עם דמויות שונות הנקרות בדרכם היא שמכתיבה את הטון המשתנה של הסרט, שנע בין קומי לדרמטי (כולל סצנה מצלקת במיוחד לקראת הסוף) ולא חוסך שבטו משום אדם, כולל כומר במונולוג שנאה (ובעיקר אנטישמיות) שלא היה מבייש סרט של ספייק לי. בכלל, נדמה שהחל משליטי דת המפיצים בורות, דרך פקידים מושחתים שצריך לשחד כדי לעבור, וכלה בבעלי אחוזות נהנתנים ונקמניים, כשבין כל אלה מעמד הביניים הנשחק תמידית, המסר המעציב של הסרט הוא שלא הרבה השתנה בחברה האנושית בשתי המאות האחרונות. ואולי בעצם ״מאז ימי נח״, כפי שמנסחים זאת בסרט.
(אורון שמיר)

"בראש מורם" – La Tete Haute

La Tete Haute

יש סרטים ויש סרטי פתיחה של פסטיבלים. "בראש מורם" פתח את פסטיבל קאן, כבוד גדול בפני עצמו (אם כי יאמרו הציניקנים שהוא נבחר רק על סמך העובדה שביימה אותו אישה. והם כנראה יצדקו), אך מביא עמו גם ציפיות. מכל הסרטים בעולם, מה גרם ל"בראש מורם" להיות יריית הפתיחה של הפסטיבל היוקרתי בתבל?
האמת היא שסרטה של עמנואל ברקו (שגם זכתה בפרס השחקנית בקאן על סרט אחר), סיפור התבגרות של ילד שנולד לאמא לא מתפקדת ויוצא ונכנס ממוסדות טיפוליים שונים, הוא סרט טוב עם משחק מצוין, כזה שאפשר להמליץ עליו מאוד בקלות לאנשים שלא מחפשים אתגרים קולנועיים גדולים מדי. הוא סרט שגרתי מאוד, אבל כזה שעובד היטב. זה נשמע כמו ביטול אבל זה בהחלט לא, פשוט החותמת הזאת של "סרט הפתיחה של פסטיבל קאן" הופכת אותו למשהו שהוא לא.
בכל מקרה, אחלה סרט. לכו תראו אותו.
(אור סיגולי)

"בתולה מושבעת" – Sworn Virgin

Sworn Virgin 4

סרטה הראשון של לורה ביספורי הוא הפקה איטלקית בכיכובה של אלבה רורוואכר, שהופכת להיות אחת השחקניות האירופאיות הבולטות ביותר של ימינו. בשנה שעברה הגיע לחיפה כדי ללוות את הסרט בהשתתפותה, "לבבות רעבים". אחותה זכתה לפני שנתיים בפסטיבל קאן עם עוד סרט בו השתתפה גם היא, "הפלאים" הנפלא.
"בתולה מושבעת" נותן לרורוואכר עוד הזדמנות להציג את כישוריה, והפעם כצעירה אשר החליטה להשיל מעצמה את זהותה הנשית, ולתפקד כגבר לכל דבר, זאת בעקבות חוויות ילדותה באלבניה. מרכז העלילה סובב סביב הופעתה בבית אחותה, שמנסה לבנות חיים חדשים עם משפחה משלה באיטליה.
יש בסרט דיון מעניין מאוד בנושא המגדר, וכמובן משחק מצויין, אבל זה לא באמת מספיק כדי לסחוב את הסרט שהרגיש לי לאה וקלישאתי, במיוחד ברגעים המתארים את הדינמיקה המשפחתית המתערערת ואת מאבקה של הגיבורה בזהויות המתנגשות שלה.
(אור סיגולי)

"האקדמיה של המוזות" – The Lesson of the Muses

The Academy of Muses - Main Photo

סרטיו של הבמאי הספרדי חוזה לואיס גארין נוטים לטשטש את הגבולות הרופפים בכל מקרה בין הקולנוע העלילתי ולתיעודי. בסרטו החדש, הוא מציג לנו סרט שעוקב אחרי קורס באוניברסיטה, כאשר בתחילה זה נדמה כמעקב אחר מיטב הדיונים בקורס. מעביר אותו רפאל פינטו, מומחה לספרות אשר דן במושג ה"מוזה" והמנסה לייצר דיון על מקומה של המוזה בחיים העכשווים, דרך הדיון אודות המושג בשירה הקלאסית, מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה ואחורה בזמן. הדיון בכיתה לא נוגע רק בספרות, אלא במקום של השראה בעולם, בשאלה האם מוזה יכולה להיות גם אמנית או אישה שממשת את חייה. עולה גם דיון במקומה של האישה בעולם, מקומו של האמן בעולם, יחסי עולם-אמן-יצירה וגם יחסי מרצה ותלמידים, בעיקר תלמידות. לאט לאט, אנו עדים ליותר דיונים בנושאי השיעור גם מחוץ לכיתה, בין המרצה לסטודנטיות, בין הסטודנטיות לבין עצמן (יש מעט גברים בכיתה) ובין המרצה לבין אשתו אשר חולקת עליו בכמה סוגיות יסוד, כגון קיומה של האהבה בעולם ולא בתור המצאה של סופרים.
מדובר בסרט דברני מאוד, אשר יתיש באינטלקטואלית שלו רבים מן הצופים. הסרט הופך ליותר עמוס בעלילה ככל שהוא נמשך, כולל רומנים שמנהל המרצה, אבל יש בסרט יותר דיון על סקס ממגע של ממש. עם זאת, הסרט מספק חומר למחשבה וטענות מתריסות ומעניינות כמעט ללא הרף, למי שמוכן להקשיב ובעיקר למי שמשכיל לא להסכים עם כל מה שפינטו אומר. אני למשל בו בזמנית הערכתי אותו והסתייגתי מרוב הטענות שלו. וגם בסרט עתיר מלל זה, כמה מן הרגעים היפים ביותר הם אלו בהם לא מדברים, או לא נשמעת את מילה. בסרט שנראה שמתאר קורס וחוזר על עצמו, גארין שותל לא מעט הפתעות, לקראת הפיצוצים במערכות היחסים השונות והמגוונות הנבנות היטב. מדובר בקולנוע למטיבי לכת, גם מבחינת הקצב וגם מבחינת הידע התרבותי הנדרש מן הצופה. אבל דומה כי בסופו של דבר גארין לא מתעניין יותר מדי ב"קומדיה האלוהית" או אפילו בתיאורטיות לגבי מוזות, אלא יותר באינטרקציה בין-אישית ובמשיכה הלא מוסברת בין לאדם לאדם.
(עופר ליברגל)

"הדי שניידר תקועה" – Hedi Schneider is Stuck

Hedi Schneider Is Stuck 1

אישה צעירה וחייכנית, אמא אוהבת לילד קטן, עם עבודה לא רעה בכלל, מרגישה יום אחד שהכל קורס סביבה ושהיא לא מסוגלת לנשום. זאת נקודת הפתיחה של הסרט הקטן והמקסים הזה, שסובב כולו סביב התמוטטות אחת והחיים שמושפעים מכך באופן ישיר.
בשום אופן לא קולנוע גדול או ניסיון למצוא דרך חדשה לספר סיפור, אבל לפעמים לא צריך את כל זה. מספיק שיש תבונה ורגישות ושחקנית אחת מעולה. זאת לורה טונקר, שאם יש צדק בעולם תקטוף שלל פרסים על הופעתה הזו. סרטה של סוניה הס התחיל את סבב הפסטיבלים שלו בברלין, והוא סרט מצוין לגלות במקרה בפסטיבל, בלי הרבה יומרות, אולי לעיתים הליכה קצת במעגלים, אבל הומור מקסים וסצנת סיום אחת שתפתח לכם את הלב.
(אור סיגולי)

ההר הקסום – The Magic Mountain

magic-mountain

יוצרת נוספת מרומניה שתציג סרט חדש בפסטיבל היא אנקה דמיאן, מי שהדהימה בגישה הקולנועית הרעננה והאוונגרדית למדי שלה ב״קרוליק״ (Crulic) לפני מספר שנים. גם הפעם היא מתרכזת באדם בעל סיפור חיים יוצא מגדר הרגיל, באמצעים קולנועיים המשלבים בין אנימציה, קטעי ארכיון מצולמים וקריינות. כנראה שלאנשים לא קונבנציונליים מגיעה עשייה קולנועית תואמת, וכזה היה אדם יאצק וינקלר – פליט פולני שהקים משפחה באירופה אבל לא חדל מחיי הרפתקאות. הוא היה אמן ומהפכן שרצה לשנות את העולם בכל דרך שהיא, טיפס על הרים ובילה חלק ניכר של חייו באפגניסטן, לוחם לצד המוג׳האדין דווקא.
אני מוכן להישבע שישנם כמאה סוגי וסגנונות הנפשה שונים במהלך 85 הדקות העמוסות חזותית של הסרט הזה, מה שאומר שכמעט כל סצנה מצויירת אחרת. את הנראטיב שקושר הכל יחדיו מספקת הקריינות, שבאה לידי ביטוי כחלופת מכתבים בין וינקלר לבתו אנה (שזכתה לקרדיט בתסריט), בה הוא מתאר עבורה את מסעותיו ומחשבותיו והיא מגיבה מעת לעת. השפה הצרפתית מחמיאה לקטעים המוקראים ומוסיפה מימד פיוטי לסרט המתאר בעיקר זוועות מלחמה וקשיי הגירה וחוסר שייכות, ומשלימה אותו לכדי חוויה ייחודית, גם אם מעט מבורדקת סגנונית או מונוטונית מבחינה סיפורית.
(אורון שמיר)

"המסע" – The Homesman

המסע

אני חייב להודות שכשראיתי בתכנייה את סרטו הגנוז-בארץ של טומי לי ג'ונס, שהוקרן לראשונה עוד בפסטיבל קאן 2014, הרגשתי קצת כאילו מדובר בשאריות מחוממות. אני שמח לבשר שיצאתי טיפש קצת, כי אחרי הצפייה בו אני ממש שמח שהפסטיבל מביא אותו ונותן הזדמנות לצפות בו במסך הגדול. התברר לי שמדובר באחד מהסרטים האמריקאים הטובים ביותר של השנים האחרונות, כזה שאני ממש המום מהכתף הקרה שקיבל, ומההתעלמות היחסית בעונת הפרסים הקודמת. אפילו "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" קיבל שתי מועמדויות לאוסקר…
סרטו השני של ג'ונס מבוסס על ספרו של גלנדון סווארתאוט, עם ג'ונס והילארי סוואנק בתפקידים הראשיים, ועוד שלל הופעות אורח כמו מריל סטריפ, ג'יימס ספיידר, ג'ון ליתגו, היילי סטיינפילד ועוד.
סוואנק מגלמת בו אישה צעירה וערירית שמתנדבת לקחת שלוש נשים שאיבדו את שפיותן (מירנדה אוטו, סוניה ריכטר וגרייס גאמר, ביתה השחקנית השנייה של מריל סטריפ) למקום שיטפל בהן במרחק שבועות רבים של מסע.
הסרט עוסק בהמון נושאים, אבל בשבילי בעיקר היה סיפורן של דמויות שלא עומדות בקנה אחד עם הערכים של החברה בה הן כלואות, וההתמודדות שלהן עם הקושי של עולם שלא מצליח להכיל אותן. אבל זה, כאמור, מה שאני ראיתי, בזמן שאני בטוח שהרגישויות הנפלאות שלו ידברו אחרת אל צופים שונים.
רודריגו פרייטו ("הר ברוקבק") הרהיב לצלם את הנופים הרחבים של המיד-ווסט בימי המערב הפרוע, ומרקו בלטראי ("מטען הכאב") הלחין מוזיקה אפית יפייפה. באמת סרט יוצא דופן שראוי לראות, ואני נזהר מלהשתמש במילים כמו יצירת מופת, למרות שאני מאוד מתפתה.
(אור סיגולי)

"הקטור" -Hector

hector

סרטו של הבמאי הבריטי ג'ייק גאווין יכול להפוך לאחד מן הסרטים החביבים ביותר על הקהל בפסטיבל, לא דבר טבעי נוכח העיסוק שלו בהומלס הנודד בין הכבישים השונים של הממלכה הבריטית. הקטור, הדמות שבלב הסרט, מקבץ נדבות וטרמפים בשולי הכבישים ועושה דרכו ללונדון לתקופת חג המולד, שם הוא נוכח קבוע בבית מחסה לחג. הסרט לא מייפה את החיים של חסרי הבית, אך גם חוסך מן הקהל מראות קשים במיוחד ומותיר את הדמות הראשית שלו מנומסת וחביבה למדי, כמעט בלי חריגות.
כאשר בחלק השני של הסרט אנו לומדים יותר על עברו הפחות עני של הקטור, הסרט הופך למובנה יותר ובעיקר לסנטימנטלי מאוד, אולי אף מדי. אבל ההופעה המדויקת של צוות השחקנים בראשות פיטר מאלן מקנה לסרט איכות אשר מצליחה לתרגם את הנוסחות לסרט אפקטיבי.
(עופר ליברגל)

"התפוצצות" – A Blast

A Blast 1

נדמה שאין שום פסטיבל קולנוע שיכול להרגיש שלם ללא חופן סרטים מהקולנוע היווני. לרוב הרווח הוא שלנו. בעשור האחרון יוון ייצרה כמה מהסרטים המרשימים והמעניינים ביותר של הקולנוע העולמי, לרוב בניצוחו של יורגוס לנתימוס ("שיני כלב", "הרי האלפים", "הלובסטר"), אבל גם סרטים שלא קשורים ישירות אליו כמו "עולם לא הוגן", "מיס אלימות" ועוד.
"התפוצצות", סרטו של סילאס צומרקיס, איננו אחד מהם. הוא אפילו כנראה אחד הסרטים היווניים החלשים ביותר שראיתי לאחרונה.
גם פה מתעסק הסרט במשבר הכלכלי הנורא של יוון, הפעם באופן ישיר. אישה צעירה, אשר בעלה הוא איש ים הנעדר לרוב, מגלה שמשפחתה עומדת בפני קריסה מוחלטת, אבל מה שהיא עושה בעיקר זה סקס. כמעט כל סצנה בסרט רודפת סצנת סקס גראפית ובוטה אחרת, לרוב בין הגיבורה ובעלה. אני מניח שיש פה איזשהו ניסיון להשוות בין תשוקת הבשר למצב הנפשי הרעוע של הגיבורה/המדינה, אבל באיזשהו שלב זה נראה כמו ניסיון נואש לייצר עניין ועומק למשהו שפשוט לא נמצא שם.
הסרט עצמו היסטרי וצווחני, ואנג'ליקה פאפולייה – הרונית אלקבץ של יוון – פשוט גרמה לי לרצות לירות בה חץ מרדים ולתת לה לישון לאיזה כמה שבועות. מסביבה הסרט כולו מתפלש בעליבות, כולל רמיזות לפדופיליה ודברים איומים כאלה. יכול להיות שבשביל הקהל היווני הסרט הזה הוא בעיטה לבטן, ויש בו מספיק אמיתות קשות כדי לייצר איזשהו סוג של חשבון נפש, אבל בשבילי זה היה מרחיק ומרתיע.
(אור סיגולי)

"חיבוק הנחש" – Embrace of the Serpent

חיבוק הנחש

הפקה מרשימה של קולומביה, ונצואלה וארגניטנה, שתייצג את זו הראשונה באוסקר. זהו סרט מסע והרפתקאות בשחור-לבן שמאוד מזכיר סרטים בסגנון "האיש שהיה מלך" ו"אפוקליפסה עכשיו".
הוא מתרחש בשתי נקודות זמן שונות שמשתלבות זו בזו. האחת היא מסעו של האנתרופולוג תאודור קוך-גרונברג ביערות האמזונס (יאן ביוואט ההולנדי, "בורגמן" ו"המעגל השבור"), וזה של תלמידו המנסה למצוא צמח בעלת סגולות מרפא שקוך-גרונברג תאר בספרו.
הסרט, שהוקרן בשבוע הבמאים בקאן, לא מרתק מתחילתו ועד סופו, אבל יש בו מספיק רגעים מדהימים כדי להחשיב אותו כסרט טוב מאוד. המפגש בין התרבויות והשאיפה המטופשת של האדם לחיי נצח מקבלים טיפול מאוד מעניין בסרט. ביים סירו גאורה.
(אור סיגולי)

"לילותיו הלבנים של הדוור" – The Postman's White Nights

B037_C004_0805HU.0012313F

בסצנות הכתרות של הסרט, הגיבור עובר על תמונות סטילס בעברו. "הנה כל הכפר" הוא אומר על תמונה בה נראים 4 אנשים, דימוי אשר מבהיר את האופי החיים באזור שבו מתרחש הסרט. הדוור שעובר על התמונות נקראה ליוקה, והוא מבצע את עבודתו בעזרת סירת מנוע, דרכה הוא נע בין כמה בתים מבודדים באזור הצפוני של רוסיה, בסמוך לים הלבן.
הבמאי אנדריי קונצ'לובסקי, איש בעל קריירה עשירה שכוללת תקופה די מוצלחת בהוליווד (בהפקתו של מנחם גולן), מביים סרט שהוא מחווה לאזור נידח והוא עושה זאת בעזרת שחקנים לא מקצועיים וסיפורים קטנים, אשר מתמקדים בקצב איטי מאוד, אבל כזה אשר שובה (ושובר) את הלב בהדרגה, כאשר היסודות אשר הונחו בחצי הראשון נבנים לקראת חצי שני דרמטתי יותר, שעיקרו קשר הנרקם בין הדוור לבין משפחה הכוללת עם חד-הורית וילד. במקביל, הסרט מודע לכך שההתקדמות הטכנולוגית שמה את סגנון החיים אשר הסרט מהלל מאחור, אף כי הטכנולוגיה אינה האויב. אפילו המסע לחלל נוכח בסרט. המבט הארוך בדמות הראשית והאנושיות הייחודית של הסביבה תורמים ליצירה עשירה בניואנסים מקסימים. אומנם הסרט דורש לא מעט סבלנות, אבל הוא מתגמל היטב את מי שמתחבר לסיפור הקטן אשר רקח הבמאי, ולכן אין זה פלא שהסרט זכה בפרס הבמאי בפסטיבל ונציה 2014.
(עופר ליברגל)

"למה עזבתני?"

why have you forsaken me

סרטה של הדר מורג הוא אחד מן הסרטים היותר מאתגרים לצפייה בתולדות הקולנוע הישראלי, מה שעלול להוביל למספר נטישות גדול במהלך ההקרנה. הפסקול של הסרט בכוונה צורם לאוזן ומציג את הצד הפחות נעים של המלאכה הפיזית שבעבודה ובקיום, ולקראת סיום הסרט מגיע רגע אשר יגרום לרוב הקהל לעצום את עיניו באימה. אך בדומה ל"תיקון" של אבישי סיון אשר הוקרן בפסטיבל ירושלים, מדובר ביצירה מרתקת גם זמן אחרי הצפייה, סרט המשלב בין מבט ארוך על התנהגות אנושית לעלילה סמלית בעלת מוטיבים דתיים.
גיבור הסרט הוא נער מוסלמי מיפו שהמסע שלו למציאת דמות אב ולהגדרה עצמית מוביל אותו להתחברות עם משחיז סכינים. הבמאית נותנת דגש לעבודה פיזית לאורך זמן – בין אם מדובר בעבודת אפייה בה עוסק הנער בראשית הסרט ובין אם מדובר בהשחזת סכינים. הסרט דן בשאלות של הקרבה עצמית והכרה עצמית, ומנסה למצוא אור וגאולה במקומות בלתי צפויים. הצילום של שרק דה מאיו הוא עבודת פלא החושפת את תל אביב באופן אפל ומכוער, ובו זמנית מהפנט מן היופי אשר הצלם והבמאית מוצאים במציאות. כאמור, לא מדובר בסרט שמתאים לכל צופה אבל ככל שאני חושב עליו, מדובר ביצירת ביכורים מרשימה וייחודית.
(עופר ליברגל)

"מובלעת" – Enclave

enclave

השני בסרטי מלחמת הבלקן של הסקירה (עם "אבא" ו"שמש גבוהה" עליו יכתוב עופר) הוא המוצלח ביותר מכולם בעיני, כי הוא הצליח לשפוך אור על דבר חדש שלא הכרתי משאר הסרטים מהמדינות למודות המלחמה האלה. הסרט גם הוא מתעסק ברובו במחיר שמשלמים הילדים שהם הקורבנות הגדולים ביותר של המצב, ואיזה מחיר כבד זה.
סרטו של גוראן רדובנוביץ' ייצג את סרביה באוסקר הקרוב.
(אור סיגולי)

"מנדרינות" – Tangerines

Tangerine

זה כבר הפך למשהו שחוק, אבל כן, שנת 2015 היא שנת הטרנסג'נדר. בין סיפורו של ברוס ג'אנר, רפי פרידמן-גוספן שהפכה לטרנסג'נדרית הראשונה בבית הלבן, הסדרות "טרנספרנט" ו"כתום זה השחור החדש", ואפילו "פרחים של מרציפן" הישראלי, נדמה שיותר מתמיד נושא שינוי המיניות בוער מאי פעם.
אחד מהנדבכים החשובים והבולטים של הנושא הזה הוא סרטו זה של שון בייקר, שהוקרן לראשונה בסאנדנס וזכה בפרס בפסטיבל קארלובי וארי. הסרט מתרחש בערב חג המולד במערב הוליווד, ועוקב אחרי שתי טרנסג'נדריות המתפרנסות מזנות. אחת כרגע השתחררה מהכלא כדי לגלות שבן זוגה (והסרסור שלה) בגד בה, והשנייה מנסה להביא כמה שיותר קהל להופעה של בפאב נידח.
הסרט אמנם דל תקציב וצולם באייפון, אבל הוא נראה מצויין וקצבי ומהיר. אין ספק שהוא מציג באופן ויזואלי מאוד דברים שלא יקסמו לקהל הרחב, בעיקר החלקים המציגים את עולם הזנות המסואב, אבל הוא עמוס הומור, ובעיקר אהבה ענקית לשתי הדמויות הראשיות שלו, אותן מגלמות טרנסג'נדריות אמיתיות.
את סין-די, האסירה לשעבר, מגלמת קיטנה קיקי רודריגז ואת חברתה אלכסנדרה מגלמת מיה טיילור. שתיהן נפלאות, ועל אף הרגעים הקשים והמעידה של הסרט לממלכה היסטרית בכמה חלקים ממנו, הן מחזיקות את המסך באופן מעורר השתאות. לאלו שמחפשים קולנוע המציג צדדים פחות זוהרים, או מעוניינים לראות באילו אופנים דלים אפשר לעשות קולנוע סוחף, אני ממליץ מאוד.
(אור סיגולי)

"נערה בפתח ביתי" – A Girl at My Door

A Girl At My Door 3

כמו "המסע", גם הדרמה הקוריאינית הזו חיכתה בסבלנות מאז פסטיבל קאן 2014. וגם במקרה זה, הסרט מתגלה ככזה שהיה שווה להתעקש על הקרנתו על המסך הגדול בארץ, גם אם באיחור.
גיבורת הסרט היא שוטרת צעירה המוצבת כמפקדת תחנת משטרה בעיירה קטנטנה, בה כמעט ואין כוח עבודה צעיר ועיקר העבודה מתבצעת בעזרת עובדים זרים. לכאורה, נדמה כי לא תהיה לה הרבה תעסוקה והצבתה במקום היא סוג של עונש על פרשייה שאת פרטיה אנו לומדים רק בהדרגה. אולם במהרה, היא מגלה כי יש במקום מישהי שזקוקה נואשת לעזרה שלה: נערה צעירה אשר אביה האלכוהליסט נוהג להכות אותה וגם בבית ספר היא חווה התעללות. השוטרת מכניסה את הנערה להסתתר בביתה ופותחת בחזית חוקית נגד האב, למרות ששאר השוטרים לא רוצים לתקוף אותו כי הוא מתחזק את כלכלת העיירה.
כרגיל בקולנוע הקוריאני, הסרט מתפתח לא רק בנתיבים הצפויים. בסרטה הראשון הבמאית ג'ולי יונג יוצרת דרמה אשר יוצאת מן הסיפור הבסיסי למקומות מדוייקים ומפעימים רגשית. כמו סצנה מלאה בשתיקות בין הגיבורה לבין מכרה חשובה מן העבר. הקאסט כולל כמה פנים מוכרות, בראשות דונה ביי, אחת מן הכוכבות הגדולות של הקולנוע האסייתאי העכשווי (ושל האחים וואשבסקי).
(עופר ליברגל)

"סופר-וורלד״ – Superwelt

superwelt

יש סרטים שרק רוצים להיות מוזרים. כאלה שאם קורים בהם דברים רגילים, התגובה של כל הדמויות היא כאילו קרה הדבר הבלתי סביר בהיסטוריה, או להיפך – רגעים לא שגרתיים זוכים בהם לתגובה שדווקא אינה נדהמת. סרטו השני כבמאי של השחקן האוסטרי קארל מרקוביץ (הקודם היה ״לנשום״) משחק בעיקר על שני הדיסוננסים האלה, בעודו מנסה לספר סיפור על אשה שגרתית שחיה חיים שגרתיים עד שהיא מתחילה לשמוע קול בראשה שהיא מאמינה כי הוא אלוהים. האם היא מאבדת את שפיות דעתה? ייתכן, אבל היא סתם נראית לא מרוכזת. האם האלוהים פוקד עליה לעשות דברים מגניבים או מרתקים? ממש לא, וגם לא תמוהים במיוחד. יש ברצון הזה להיות משונה, ובמיוחד בחוסר המימוש שלו, משהו מעיק עד בלתי נסבל לצפייה. במיוחד כשבכל השעה הראשונה של הסרט אין דרמה, רק אקספוזיציה. מצד שני, כשדברים כן מתחילים לזוז ולקרות מבחינה עלילתית בשעה השנייה, התגעגעתי לסטטיות של החצי הראשון.
דוגמה לעד כמה הסרט בנאלי בנסיון שלו להיות משונה הוא הבחירות הצילומיות – הרבה מאוד צילומים מזוויות עיליות או ממעוף הציפור, שהרי זה סרט על אלוהים. כנראה שהיוצר האמין שכדי להציג בנאליות עליו לעשות סרט באופן רגיל וצפוי, אבל הוא ממש לא מצליח במשימתו החשובה יותר של יצירת דיון בעל משמעות על נוכחות השמימי ביומיומי. אם בכל זאת תרצו סרט על נוכחות אלוהית שמתערבת בחיי האדם, אני מאוד ממליץ על ״הברית הלגמרי חדשה״ של ז׳אקו ואן-דורמל.
(אורון שמיר)

"עניין של חיים ומוות" – A Matter of Life and Death

PETER CARTER (DAVID NIVEN) AND JUNE (KIM HUNTER) *** Local Caption *** Feature Film

צמד היוצרים מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר נמצא כמעט בדרך קבע במסגרת הקלאסיקות של הפסטיבלים השונים, כאשר הסרטים שביימו בבריטניה של שנות ה-40 זוכים לעותקים חדשים ומשוחזרים. השנה פסטיבל חיפה מקרין שני סרטים שלהם בעותקים משחוזרים, כאשר את "סיפורי הופמן" המאגתר יחסית יכולנו לראות השנה גם בפסטיבל ירושלים, אז כתבתי עליו כמה מילים. הסרט השני שיוצג בחיפה,"עניין של חיים ומוות" הוא סרט נגיש בהרבה, המשלב בין אלמנטים החביבים על שני היוצרים: סיפור אהבה גדול מהחיים ופנטזיה עדינה. הפעם, על יכולתה של האהבה לגבור על המוות עצמו.
קשר נוצר בין טייס קרב שמטוסו מתרסק לאישה עימה דיבר בקשר ברגעים שהיו אמורים להיות רגעיו האחרונים. הקשר הופך לסיפור אהבה, אבל רק עקב טעות בעולם המתים, אשר מאפשרת לו להיות חי ומת במקביל, בעוד מתקיים דיון בעניינו. הסרט נעזר בצילום מרהיב של הצלם הדגול ג'ק קארדיף (לראשונה כצלם ראשי), אשר משלב בין צבעים בוהקים לקטעים בעולם ה"אמיתי", לבין שחור-לבן לקטעי הפנטזיה. הסרט שנוצר בשנת 1946 מתייחס ישירות למלחמת העולם השנייה, אבל במקום מראות זוועה מתמקד באופציה של אהבה חדשה ודברים למענם שווה לחיות – ניתן לקרוא זאת גם כבקשת מחילה של האנושות שאחרי הזוועות עדיין מסוגלת לייצר סרטים יפים.
(עופר ליברגל)

"פאולינה" – Paulina

Paulina 2

הדרמה החברתית של  הבמאי הארגטינאי סנטיאגו מיטרה, אשר זכתה בשני פרסים בפסטיבל קאן החולף, מתחילה כמו סיפור שראינו כבר יותר מדי פעמים בקולנוע: פרקליטה צעירה ממשפחה עשירה בוחרת לוותר על שנת עבודה על מנת לעבוד כמורה וללמד אנשים באזור מוכה עוני על הזכוית המגיעות להם בחוק – אלא שללמד זה קשה והמציאות של אזור הפשע תגרום לה וליתר הדמויות בסרט לחשוב מחדש על הדברים.
הדבר היפה בסרט הוא שלמרות שהעשייה שלו מלאה קלישאות סגנוניות לאורך כל הדרך, הדרמה שבו עובדת נהדר ובחלק האחרון אף מגיע לכמה שיאים המשלבים בין כאב רגשי לדילמה מוסרית ואישית שאין בה מעשה שנכון לעשות. עשייה קולנועית יעילה יכולה להפיח רוח חיים בכל קלישאה ולספק מבט רענן ומעמיק, גם כאשר היא עושה זאת באמצעים אשר נראים מעט משומשים. זהו סרט על המשבר הערכי של האדם העשיר, נוכח הידיעה שיש לו יתרונות שלאחרים אין, ועימות של המשבר הזה מול ההכרה שהמקופחים לא תמיד יקבלו אותו בבכרה – בלשון המעטה. הסרט מעריך את הגיבורים שלו (למרות שמו בעברית ובאנגלית, זה לא סרט הדן רק בגיבורה אחת), אבל גם מפקפק במעשים שלהם, מה שמותיר תחושה של מבוי סתום. הבחירה אשר הגיבורה מבצעת נראית מרתיעה ולא מובנת אם קוראים רק את התקציר העלילה, אולם הבמאי משכיל לגרום לנו להבין את המניעים שלה ולצייר תמונה מורכבת, אשר גם מאפשרת בחלקים מסוימים של הסרט לגלות אמפטיה גם כלפי חברי כנופייה אשר מבצעים בסרט פשע זוועתי.
(עופר ליברגל)

"פינת ליטוף" – Petting Zoo

petting zoo

אם הייתי צריך להזהיר אתכם מסרט אחד מכל התכנייה, זה כנראה היה זה. לא שהוא הנורא ביותר בתולדות הקולנוע, ובאמת שראינו גרועים ממנו, אבל הוא סיפור כל כך תמוה שמגובה בעשייה קולנועית כה חיוורת, שפשוט אין טעם להשקיע בו, בטח בפסטיבל שמציע המון סרטים אחרים במקביל.
מיקה מגי מביאה סיפור, שעל פי הנכתב מבוסס על חוויותיה האישיות, כצעירה שגדלה בעיירה שכוחת אל בטקסס. את בת דמותה מגלמת דבון קלר, בהופעה קולנועית ראשונה, כמתבגרת המגלה שהיא בהיריון מבן זוגה, ילד זרוק בעצמו. בהתחשב בכל סרטי הטינאייג'-פרגננסי של השנים האחרונות, מ"ג'ונו" ועד "בראש מורם" שמוקרן גם הוא בפסטיבל, "פינת ליטוף" הוא הרדוד והחלש ביותר, שלא מייצר כל חיבה לדמויותיו למרות שהוא בהחלט מנסה.
הסרט הוקרן בפסטיבלי ברלין, SXSW וקארלובי וארי, אז תמיד יש את הסיכוי שפספסתי משהו.
(אור סיגולי)

"צ’פלין: מאה שנים של אגדה" – Chaplin: The Legend of the Century

chaplin

התירוץ להפקת סרט תיעודי נוסף על צ'רלי צ'פלין: 100 שנים להופעה הראשונה שלו בקולנוע,  (אם כי בזמן שחלף עד בוא הסרט לפסטיבל, המספר כבר עומד על 101 וחצי שנים). אבל גם אם ייתכן וכיום הדמות שלו היא כבר לא הדמות הקולנועית המזוהה ביותר בעולם, אלא רק ניצבת קרוב לצמרת, הקסם של צפייה בקטעים מסרטיו לא פג והסרט התיעודי החדש שיצר פרדריק מרטן עבור הטלוויזיה הצרפתית עמוס בקטעים משעשעים ומרגשים, שמספקים מבט מזורז על הסיבות שהפכו את צ'פלין לאחד מגדולי השחקנים בתולדות הקולנוע, בין היתר הדברים שהוא היה.
הסרט גם דן, לא תמיד באופן כרונולוגי, בחיים האישיים הסבוכים לא פחות של האמן: ילדות ענייה בין אב שיכור אותו כמעט לא ראה ואם חולת רוח; חיבה בעייתי מאוד לנערות מתבגרות, אך גם זוגיות ארוכות שנים עם אחת מהן, בסופו של דבר. וגם רדיפה על רקע עמדות פוליטיות בידי הממשל האמריקאי, כאשר הסרט מקדיש יותר מדי זמן לרדיפה ולא ממש מנתח לעומק את החתרנות הפוליטית שהייתה חלק מן הקולנוע של צ'פלין לכך אורך הדרך. בכלל, דומה כי הסרט לא מעוניין להעמיק יותר מדי ולכן הוא מספק יותר היכרות מחודשת מניתוח מדויק של דמותו של צ'פלין, כך שבסופו של דבר הסרט רחוק מלהיות הסרט הטוב ביותר שנעשה על הדמות. ועוד הערה הקטנה שהפריעה למוצא הצ'כי שלי: מילוש פורמן מוצג כ"במאי אמריקאי" משום מה.
(עופר ליברגל)

"רוקו ואחיו" – Rocco and his Brothers

רוקו ואחיו

הבמאי האיטלקי הדגול לוקינו ויסקונטי הגיע לקולנוע מאחת מן המשפחות העשירות והמיוחסות באיטליה, אך מנגד הוא שאף לבטא בקולנוע שלו לא פעם את האדם הפשוט. הוא הצטיין בסגנון מוקצן ואופראי, אבל במקביל נחשב לאחד ממייסדי הניאו-ריאליזם, בעיקר מן הבחינה התיאורטית. ב"רוקו ואחיו" הניגודים השונים של הבמאי הייחודי משתלבים בצורה הטובה ביותר – זהו מבט אופראי ואפי על משפחה אשר במשך רוב הסרט מצויה בשולי החברה. הסרט עוקב אחר משפחה בה אם וחמישה בנים, שבראשית הסרט מנסים לבסס לעצמם חיים במילאנו לשם העבר האח הבחור. מאוחר יותר, האח השני מתחיל להצליח באגרוף – אבל מגלה אופי אלים מחוץ לזירה שמסבך אותו. רוקו, בגילומו של אלן דלון הצעיר, הוא האח השלישי והעדין יותר באופיו – אך גם הוא מתגלה כמתאגרף מוכשר אף יותר. שני האחים המתאגרפים גם קשורים רומנטית לאותה בחורה.
כל אחד מחלקי הסרט מתמקד באח אחר (אם כי רוקו דומיננטי בכל חלק) ושלוש השעות של הסרט נעות לעבר סיום אשר כורך יחד הצלחה שלא תשוער וכישלון שלא ניתן לצאת ממנו. נתוני הפתיחה של שלוש שעות בשחור-לבן משנת 1960 ירתיעו רבים מן הצופים, אבל עבור חובבי קולנוע אדוקים מדובר בסרט שאסור לפספס, כי אין דבר אשר דומה לו.
(עופר ליברגל)

"שמש גבוהה" – Zvizdan

Zvizdan-2

מלחמת האזרחים בבלקן מפגינה נוכחות מוגברת בפסטיבל חיפה השנה. סרטו של דליבור מטאניץ הקרואטי, אשר זכה בפרס חבר השופטים בתחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן 2015 ומייצג את מדינתו באוסקר, מנסה להקדים את השבר שנוצר בין הקרואטים לסרבים דרך שלושה סיפורים, המתרחשים לאורך שלוש נקודת זמן בהיסטוריה הכואבת ולא רחוקה של האיזור. כל הסיפורים דנים באופציה של קשר רומנטי בין קוראטי לסרבית, אם כי לא בטוח שהמילים "סיפור אהבה" מתאימות לכל אפיזודה.
הסיפורים מתרחשים כולם באותו כפר, הגיבורים מגולמים תמיד בידי אותם שחקנים, אולם כל חלק בסרט שונה באופיו מן האחרים. החלק הראשון, שמתרחש ב-1991 סביב פריצת המלחמה, מציג גרסה חביבה אך צפויה ובנאלית למקרה נוסח רומיאו ויוליה, כאשר המלחמה מפרידה בין נאהבים מן הצד הקרוטאי של הכפר ומן הצד הסרבי. האפיזודה השנייה טובה בהרבה – היא מתרחשת בשנת 2001 ומציגה שלוש דמויות בלבד: אם ובת סרביות החוזרת לכפר הנמצא בשליטה קרואטית. הן שוכרת פועל מקומי לשפץ את הבית ההרוס והבת הצעירה מפתחת כלפיו משיכה מינית (האמא לא מתנגדת לקשר) אבל עדיין מצויה בקונפליקט פנימי נוכח שנאה לאויב שטרם כבתה. החלק הזה הוא הארוך ביותר בסרט והוא מאופיין במבט על המצב הנפשי של הדמויות דרך הקומפוזיציה ולאו דווקא דרך התקדמות העלילה. זה גם החלק אשר גרם לי לחבב את היצירה יותר. החלק השלישי מתרחש ב-2011, ודן בבנייה של קרואטיה מחדש – באופן המשלב בין הסגנון של שני החלקים הראשונים, אבל בניגוד אליהם משאיר גם כמה סוגיות לא פתורות.
(עופר ליברגל)

מחווה למוחסן מחמלבאף

רגע של תמימות

הבמאי האירני הגולה מוחסן מחמלבאף הפך לאורח כמעט קבוע בארץ. ראשית הוא בא לחיפה לצלם את "הגנן" בגנים הבאהים, מאוחר יותר הוא התארח עם הסרט דווקא בפסטיבל ירושלים, שם גם הוצג השנה סרטו הארוך האחרון "הנשיא". לחיפה הוא מגיע על מנת לשפוט בתחרות הישראלית המגוונת וגם להציג כמה מסרטיו. בנוסף לסרטים עליהם כתבנו ולסרט קצר חדש שיוקרן בצמוד לסרט תיעודי אודות הבמאי ומשפחתו (גם אשתו ובנותיו הינן במאיות עטורות פרסים), יוקרנו שני סרטים מוקדמים יותר שהם משיאי הקריירה שלו, ומעניין לראות כיצד מוטיבים מתוכם מתכתבים גם עם יצירתו כיום, אבל חשוב מכך הם עומדים נהדר במבחן הזמן בפני עצמם.
"רוכב האופניים" מסוף שנות ה-80 הוא סוג של גרסה פרסית ל"הם יורים גם בסוסים" ההוליוודי. מהגר אפגני הופך את עצמו להצגה עבור קהל, כאשר עליו לרכב עם אופניים במשך שבוע מבלי להפסיק – כאשר הימורים על חייו והצלחת המשימה מלווים אותו. מעניין שבדומה ל"הנשיא" שם הדיקטטור מוגדר דרך יחסיו עם נגדו, כאן האדם משולי החברה נבחן דרך מערכת היחסים עם בנו הילד. כמו תמיד אצל מחמלבאף, הביקורת החברתית הולכת יחד עם אהבת אדם, כאשר הסיפור המהודק הפך אותו לאחד מן הסרטים הראשונים אשר הביאו את בשורת הקולנוע האיראני למערב. "רגע של תמימות" בשנת 1996 הוא אולי הסרט המרשים ביותר של הבמאי, שעה ורבע של חשבון נפש פנימי ודיון במהות הקולנוע והפוליטיקה. כל הסרט הוא מסע לעבר שחזור רגע מפתח בחיי מחמלבאף הצעיר – הרגע בו תקף שוטר, כחלק מן המהפכה האסלאמית שמחמלבאף היה מעורב בה בנעוריו. השוטר הנפצע עצמו מגיע למחמלבאף על מנת להסריט את האירוע והשניים מעורבים יחדיו בשחזור הקולנועי, שהוא גם מסע מרתק לעבר הדרך בה הקולנוע חושף את האמת דווקא דרך זיוף, וגם מסע לעבר השבריריות של הנעורים ושל האמונה הפוליטית, כל אמונה פוליטית באשר היא.
(עופר ליברגל)

נספח א׳ – סרטים שאורון כבר תפס בקאן

the-tale-of-tales

ארבעה סרטים מתוך ההיצע השנתי של חיפה התמזל מזלי לראות בריביירה הצרפתית מבעוד מועד. חשבנו שיהיו יותר, כפי שנכתב כבר בפתיחה, בעיקר משום שבחיפה אלופים בדרך כלל בהשגת סרטי קאן שלא מספיקים להגיע לירושלים. אבל הפוסט הזה התמקד בעיקר במי שנמצא, כך שיהיה זה רק הוגן להפנות לכתביי מימי קאן על ארבעה סרטים שלא הזכרנו פה (הלינק לשמם יוביל לטקסט המלא יותר אודותם).

בהיעדר תחרות, ההיי-לייט מן התחרות הרשמית מהפסטיבל הצרפתי הינו ״מעשיית המעשיות״ של מתאו גארונה האיטלקי (תמונה לעיל). אחרי שהקסים צופים וצופות (ושיעמם לי את הצורה) ב״גומורה״ וב״ריאליטי״, מגיש הבמאי, שאין לי איך להסביר את הפופולריות שלו, הצגת תיאטרון י״בניקית מצולמת שאני פשוט לא יכול להמליץ עליה, אם כי שמעתי לא מעט קולות שטוענים שמדובר בסרט מרהיב חזותית, גם אם מבורדק ופשטני עלילתית. כיאה לסיפור המבקש להיות אגדה אפלה, יש להניח.
מן המסגרת המשנית של קאן, זו המכונה ״מבט מסויים״, הייתי שמח להמליץ על סרט רומני נוסף שמגיע השנה לחיפה – ״הקומה למטה״ של ראדו מונטאן (״יום שלישי, אחרי החגים״). מדובר במעין מותחן קיומי, אודות גבר העד לריב בין שכניו ולמחרת מגלה כי האישה מתה ובן-זוגו לשעבר מסתובב חופשי, ואף מבקש את עזרתו. יש כאן גם משל על רומניה שעדיין מחלימה מימי הקומוניזם בהם אסור היה להלשין או לדחוף את האף לענייני האחר, וגם עיסוק אוניברסלי יותר בסוגיות של מצפון ומוסר.
מסגרת נוספת שיצא לי לדגום ממנה לא מעט היא ״השבועיים של הבמאים״, בה הוקרן סרטו של האשף הבלגי ז׳אקו ואן דורמל (״טוטו הגיבור״, ״מיסטר נובודי״). מי שאוהב את הסגנון המצועצע, שבור הנראטיב ושופע ההברקות של ואן דורמל ודאי יתמוגג גם מ״הברית הלגמרי חדשה״ (אז כיניתי אותו ״הברית החדשה דנדשה״). מסתבר בו שאלוהים חי ממש בינינו בני האדם והוא אפילו דושבאג לא קטן. בתו הסודית מחליטה לכתוב ספר חוקים משלה (במחווה לאחיה, ישו) ולשם כך מסתובבת בכדור הארץ במטרה למצוא לה שליחים ומבשרי בשורות.
לבסוף, התאפשר לי לגשת במהלך הפסטיבל אל שוק הסרטים, שם בחנתי מציאות כלקטור עבור פסטיבל אוטופיה. אחד היותר סבירים שראיתי במסגרת זו היה ״השורד״, שמוקרן בחיפה ברצועת ״טירוף של חצות״. זאת משום שמדובר במותחן דיסטופי בו דמות בודדה מנסה לשרוד בעולם שנחרב, עד אשר מופיעות בפתח ביתה שתי דמויות נוספות המשנות את מאזן הכוחות. סרטו של סטיבן פיגנלטון אינו החמצה מוחלטת, גם אם בעיניי לא ממש הצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו, מלבד יצירת אווירה. בכל הקשור לעלילה או עניין אמיתי, קשה להגדירו כהצלחה.
(אורון שמיר)

נספח ב׳ – הקולנוע הישראלי

afterthought

מעבר ל"למה עזבתני?" עליו הרחיב עופר בפוסט הזה, במהלך השנה האחרונה כתבנו מספר מילים על כמה מהסרטים שמרכיבים את התחרות הישראלית של השנה, אז תוכלו למצוא קצת אינפורמציה עליהם.
לקראת יום הקולנוע הישראלי שהתקיים לאחרונה כתבנו על "באבא ג'ון", "ציפורי חול" ו"היורד למעלה". שלושת הסרטים האלו גם הופיעו בסיקור האופיר שלנו שכלל שלושה טקסטים את מבט מעמיק על הקטגוריות המרכזיות: של אור, של אורון, ושל עופר.

זהו לבינתיים. שובו אלינו, כאמור, לסיקור הפסטיבל מיום ראשון ה-27 לספטמבר.
אנחנו בסריטה גם רוצים להודות מקרב לב לדורית חורדי והדס שפירא מיח"צ הפסטיבל על העזרה והיחס החם והנפלא.

תגובות

  1. יובל הגיב:

    מה הסרטים שאתם הכי ממליצים/שחייבים לראות?

    1. אורון שמיר הגיב:

      כפי שאור כתב בפתיחה, השנה התוכניה של הפסטיבל לא כוללת בהכרח שמות מפוצצים וסרטים שהם היילייטס מידיים. אז אין ממש חובות.
      בקשר להמלצות, אנחנו לא ממש בקטע של רשימות מכלת, ולכן ערכנו פוסט משותף שבו על סרטים שנראו לנו מעניינים בשלב התוכניה יש דעה כתובה של מי שצפה בהם.
      זאת דרכנו לעזור במקרה הזה.

  2. סופי הגיב:

    תודה!

  3. אריק הגיב:

    היי
    אני מבין את עבודת המבקר, ושימת דגש על החסרונות של הסרטים היא דבר חשוב, אך יש הרגשה על פי ההמלצות שלכם, שאין שום דבר באמת טוב ששווה לראות בפסטיבל השנה. יותר מזה, כל סרט שבחרתם לכתוב עליו, מובא עם הרבה השגות והזהרות. אז זה מביא אותי לשאלה, האם אלה באמת המלצות או יותר הזהרות? ואם אלה ההמלצות לפסטיבל, מצטיירת תמונה של פסטיבל די עצוב השנה.

    1. היי,
      לפחות במקרה שלי, 'בלתי גם תגובות שהמלצתי יותר מדי. שים לב שכמעט לכל סרט אנחנו גם כותבים את היתרונותף מכיוון שלא כל סרט מיועד עבור כל קהל,, בטח שבפסטיבל. רוב הסרטים שכתבנו עליהם מומלצים, אבל ניסנו לכוון את ההמלצה עבור הקהל אשר יפיק את המירב מן הסרט. אני למשל חושב ש"לילותיו הלבנים של הדוור", "האקדמיה של המוזות" ו"למה עזבנתי" נהדרים, אבל יכולים לתסכל חלקים מן הקהל. עוד נקודה: לא צפיו בכל סרטי הפסטיבל והתחושה היא שכמה מן היצירות הבולטת נגלה רק בפסטיבל עצמו.

  4. שלום רב.לצערי הרב חליתי בימי הפסטיבל ולא התאפשר לי להגיע בימי ההקרנה..שאלתי היא האם סרטים שהוקרנו בימי הפסטיבל אוכל לראותם בדרך אחרת..
    תודה מראש אביבה

    1. אורון שמיר הגיב:

      חלק מסרטי הפסטיבל יגיעו בעתיד הקרוב אל בתי הקולנוע, במיוחד המסחריים שבהם (האמריקאיים בעיקר).
      לדוגמה – ״על חבל דק״ ו״מחוץ לזמן״ יוצגו בבתי הקולנוע כבר ביום חמישי המתקרב, וסרטים כמו ״חוקי הפשע״ או ״אני וארל״ יעלו לאקרנים עד סוף החודש.
      בנוסף, המון סרטים מההיצע השנתי כבר זמינים לצפייה באוזן השלישית, הנה הם במרוכז:
      http://www.third-ear.com/Article/2827

      רפואה שלמה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.