• מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • סרטים חדשים: פארודיה ישראלית על ״שר הטבעות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

אופיר 2015: מבט מעמיק לקטגוריות הסרט, השחקנית הראשית, הצילום, התיעודיים והקצרים

8 בספטמבר 2015 מאת עופר ליברגל

בימים אלו נערך סיבוב ההצבעה השני והסופי לפרסי אופיר ואחרי שאור ואורון התחילו את הסקירה לחלק מן הקטגוריות, ואני משלים את התמונה עם מספר קטגוריות בולטות נוספות. בפוסט זה אנסה לנחש את מצב המירוץ לגבי פרס הסרט הטוב ביותר, וגם בקטגוריות השחקנית הראשית והצילום שתמיד מרתקות אותי. בנוסף, אסקור גם את הסרטים שיכלו להיות מועמדים רק לפרס אחד בלבד: הסרטים התיעודיים והקצרים, כולל הקטגוריה שמחברת בין השניים. נדמה לי שהשנה אף יותר מתמיד אין לי ממש מושג מה הולך לקרות. וזה לא שאני תמיד צודק, אף חזאי פרסים לא תמיד צודק, זה חלק מן ההנאה בעניין. אנו רק מציינים אחרי הטקס שלא ממש הופתענו.

הסרט הטוב ביותר

ophir15bestfilm

המועמדים הם:
"ארץ פצועה" – שמי שינפלד, עמיתן מנלזון, משה אדרי, לאון אדרי
"באבא ג'ון" – דוד זילבר, משה אדרי, לאון אדרי
"היורד למעלה" – איתן מנצורי, אלי מאירוביץ', יונתן דובק, דני גולדברג
"המילים הטובות" – טליה קלינהנדלר, אסנת הנדלסמן קרן, משה אדרי, לאון אדרי
"חתונה מנייר" – ניצן גלעדי
נציג הפרינג': "10% ילדה שלי" – עדן צולי, קובי צאיג, שלום גודמן, נאוה לוין, אורי בר-און

תוצאת לוואי של שנה בה לא היו הרבה סרטים שהרשימו מאוד את חברי האקדמיה, היא מירוץ שנדמה צמוד מאי פעם. בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את האופירים, דומה כי כל אחד מן הסרטים המועמדים לפרס הסרט יכול לראות בעצמו כמועמד בעל סיכויים גבוהים. טוב, כל אחד מן המועמדים שהוא אינו מועמד הפרינג'. בשנה שעברה, שנחשבה לאיכותית, בכל זאת היה נדמה גם לקראת שלב ההצבעות ששניים/שלושה סרטים חזקים יותר מן השאר. השנה, דומה כי אף סרט לא סחף אחריו אהדה גורפת מספיק.
אם בכל זאת מחפשים פייבורטים, ניתן לציין את הסרטים שנחשבו לכאלו גם בטרם החלו חברי האקדמיה לצפות בסרטים – שני סרטים של יוצרים ותיקים שכבר היו מועמדים לפרס בעבר. בעוד חלק מן הבמאים הוותיקים זכו השנה לכתף קרה לחלוטין מן האקדמיה, שני היוצרים הללו הצליחו להישאר לאורך כל המירוץ במעמד של פייבורטים, אם כי שמעתי עליהם יותר דעות כמו "לא איכפת לי שזה יזכה" ו"אני מקווה שזה לא יזכה" מאשר התלהבות אמיתית. אבל גם זה יכול להספיק השנה – סרטים עשויים היטב ויעילים הם בסופו של דבר חומרים שהאקדמיה אוהבת יותר מסרטים שמפצלים את הקהל, או עשויים בצורה לא אחידה. בנוסף, שני הסרטים הללו הם היחידים שמועמדים לקטגוריות הסרט, הבימוי והתסריט, משולש הזהב בדרך לזכייה באופיר. או שאולי דווקא השנה הוא יישבר?

״המילים הטובות״ של שמי זרחין הוא הסרט היחיד מבין חמשת המועמדים הבכירים בקטגוריה שגם יצא להקרנות מסחריות, במקביל לתחילת ההצבעה (בדומה ל"אפס ביחסי אנוש" בשנה שעברה). הוא קיבל ביקורת סבירות עד חיוביות, ומעט מבקרים שהתלהבו באמת. בתחום הצופים הוא עבר את סף ה-100,000 צופים המסמל הצלחה, אבל דומה כי זרחין ידע הצלחות גדולות יותר בקרב הקהל בעבר. כמו כל סרטי הבמאי, ״המילים הטובות״ נשען על תסריט בו כל סצנה מקדמת את העלילה ומלמדת אותנו משהו על הדמויות, כאשר הדגש הוא על המשפחה הישראלית ואהבה לתרבות ישראלית ובינלאומית. הסרט גם מבצע מהלך די חתרני בנוגע להגדרת הזהות של הגיבורים שלו בהקשר של יחסי יהודים-ערבים, אבל דומה כי המהלך הרגשי היה יותר חשוב לבמאי.
התחושה הכללית היא שלא מספיק אנשים נסחפו רגשית עם הסרט, לא מספיק אנשים על מנת להפוך אותו לפייבוריט מובהק. מצד שני, זרחין הוא יוצר שהאדמיה מעריכה וגם הסרט הזה זוכה ליחס של כבוד. במשחק "איזה סרט האמריקאים יכולים לאהוב" (שנראה פחות רלוונטי השנה לעומת העבר הקרוב) הוא מסמן וי גם על יחסי יהודים-ערבים, גם על עיסוק בקולנוע וגם על לוקיישנים שמצולמים יפה, מה שיכול להעניק לו יתרון. זהו גם הסרט בעל מספר המועמדויות הרב ביותר עם 12 אפשרויות לפסלונים. אבל זרחין כבר זוכר היטב כי זה לא מתכון לניצחון.

המועמד החזק הנוסף הינו ״ארץ פצועה״ של ארז תדמור. הסרט משלב בין בין דרמה, אמירה על הסכסוך הישראלי-ערבי (בעיקר על הדרך בה הוא מסיח את הדעת מיתר בעיות המדינה) וקולנוע ז'אנרי, בעיקר מבנה של סרט מתח. כל זה דחוס ב-80 דקות עמוסות, יש שיגידו עמוסות מדי. זהו סרט שבולט בכל הקטגוריות הטכניות – הצילום והפסקול מדגישים את עצמם ומנסים לייצר סרט סוחף, מרשים טכנית וגם מרגש. כפי שקורה כמעט בכל הסרטים השנה, הדעות חלוקות לגבי הסרט, בעיקר לגבי הדרך בה כל השאיפות השונות שלו מתחברות. הסרט נתפס כקולנוע מסחרי ומלהיב, אבל ייתכן שהוא מסחרי מדי – הוא הסרט היחיד אשר לא התקבל לפסטיבל טורונטו או קאן מבין חמשת המועמדים ויצא מפסטיבל ירושלים בלי אף פרס ועם ביקורות פחות מתלהבות מן הצפוי. לכאורה, נתונים אלו מציבים אותו בעמדת נחיתות מול יתר הסרטים. אולם, נגישות חשובה יותר מפסטיבלים והחיבור לז'אנר המתח מבדיל אותו מיתר הסרטים, שדומה כי שלושה מהם פונים לקהל יעד דומה, מה שיכול לייצר פיצול קולות ולהחלישם. בנוסף, גם ״ארץ פצועה״ לא זונח את הדגש הדרמטי האהוד על האקדמיה (שגם הוביל את סרטיו הקודמים של הבמאי) כך שהוא נשאר בכל תחומי העיסוק שלו סרט אופירים טיפוסי. לראייה – הסרט קיבל 11 מועמדויות, כאשר מדובר בסרט גברי מאוד ולכן לא היה לו סיכוי ריאלי לקבל מועמדיות בקטגוריות המשחק הנשי.

הסרטים הנותרים הם כולם סרטי ביכורים. שניים מהם הינם יצירות עלילתיות ראשונות של יוצרים המגיעים מרקע תיעודי, שבחרו עבור סרטם הראשון בדרמות המנסות לרגש, מעט בדומה ל״המילים הטובות״. גם במקרים הללו לא נרשמה התלהבות אחידה, אלא לא מעט קולות אוהדים, שכן כל אחד מן הסרטים הוא בעל ייחוד משלו. ״באבא ג'ון״ של יובל דלשד עוסק בקהילת העולים מאיראן בשנות השבעים ודובר ברובו המכריע פרסית, עם קאסט שמורכב משחקנים בינלאומיים ממוצא איראני ושחקנים לא-מקצועיים. מדובר בסיפור התבגרות בשילוב עם מאבק בין דורי, אשר מספק הצצה לתרבות אחרת בעזרת דרמה שבבסיסה בן אשר לא רוצה ללכת בדרך החיים המסורתית של משפחתו ובעיקר יוצא נגד אביו הקפדן. המהלך הדרמטי די מוכר, אבל הרקע לסיפור, הן מבחינת קבוצת העולים והן מבחינת המקצוע (גידול תרנוגלי הודו), מרענן ועשוי לספק לסרט זכייה מפרידה. כמו ״המילים הטובות״ גם סרט זה יוצג בפסטיבל טורונטו, שהוא אגב פסטיבל שטעמו קרוב לטעם ההוליוודי.

״חתונה מנייר״ של ניצן גלעדי הגיע להקרנות האקדמיה עם פחות באזז מקדים מיתר הסרטים, והפתיע רבים לטובה. למשל בפסטיבל ירושלים בו זכה במספר פרסים. או בכך שהוא התקבל לפסטיבל טורונטו גם כן. הוא פונה לרגש בכך שהוא עוסק בצעירה הסובלת מפיגור שכלי, השואפת להמשיך לעבוד במפעל לנייר טואלט המצוי בסכנת סגירה – ואף להתחתן. גם הלוקיישן של מצפה רמון מנוצל היטב לסרט בעל מראה שונה בנוף הסרטים אשר כופים על עצמם צילומים בירושלים. אולם במקרה של ״באבא ג'ון״ ו״חתונה מנייר״ היעדר המועמדות על תסריט עלול להצביע על היעדר חיבה מצד האקדמיה, מכיוון שעושה רושם כי הסרטים הללו מתבססים בראש בראשונה על תסריט מחושב מדי.

על פניו, דומה כי מצבו של ״היורד למעלה״ פחות טוב מיתר הסרטים, שכן הוא מועמד ל-4 פרסים בלבד, לא כולל פרס הבימוי. אולם יש למיעוט המועמדיות סיבה אשר קשה לדעת בלי מידע מבפנים: הסרט כמעט ולא קיים הקרנות לחברי אקדמיה. לפני הכרזת המועמדים היו לו שתי הקרנות בלבד, אחת מהן בשישי אחרי הצהריים. זאת לעומת לפחות שש הקרנות של יתר הסרטים המועמדים, שגם השקיעו הרבה יותר בשיווק הסרט בשלב הראשון של ההצבעות. אחרי הכרזת המועמדים, אנשי ״היורד למעלה״ החלו להוסיף הקרנות ולהצטרף למאבק השיווקי.
יש לסרט עוד דברים העובדים לזכותו – בעוד שאר הסרטים מזכירים זה את זה, הוא הסרט היחיד אשר נעזר במבע קולנועי מקורי של ממש, בחוש הומור לא שגרתי ובעלילה אפיזודיאלית יותר. או אם תרצו: זה הסרט היחיד שהתקבל לפסטיבל קאן מבין המועמדים, פסטיבל של קולנוע אמנותי יותר, מה שמציב אותו מול שלישיית סרטי פסטיבל טורונטו. יש באקדמיה יותר חברים חובבי ארט-האוס ממנה שנדמה, וחוץ מ״היורד למעלה״ לא נותרו להם סרטים להצביע עבורם בקטגוריה הראשית. כך שאני סבור כי לסרט יש סיכוי די טוב להפתיע. אבל אולי זו גם אופטימיות פרטית שלי – יש בין המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר כמה סרטים שחיבבתי, אבל רק ״היורד למעלה״ הותיר אותי נפעם. לא מדובר בסרט שכל אחד אוהב, אבל לא הרבה שונאים אותו, ודומה כי כל מי שמחבב אותו סבור כי הוא הכי טוב השנה, מה שעשוי בהחלט להספיק לזכייה. אם זה אכן יתרחש, כמה וכמה כללים של מה שחשבנו על פרסי אופיר הולכים להישבר, והתחושה שלי היא שאם יש שנה שבה הטקס יחרוג מן הנהוג, הרי שהשנה היא השנה הזו.

(כמו כן, במהלך הטקס יצויין שמו של ״10% ילדה שלי״ של אורי בר-און כמועמד לפרס הסרט. זה הפרס שלו על הזכייה בקטגורית הפרינג'. כמו שאר הזוכים בקטגוריה בעבר, הוא לא מועמד לאף קטגוריה אחרת, פחות חברי אקדמיה צפו בו ואין לו כל סיכוי לזכייה. מצב זה אינו באשמת הסרט, שאת דעתי החיובית עליו אפשר לקרוא בסקירה, אלא באשמת השיטה)

השחקנית הראשית הטובה ביותר

ophir15actress

המועמדות הן:
תמר אלקן – "האיש שבקיר"
מרים זוהר – "ציפורי חול"
רותם זיסמן כהן – "המילים הטובות"
מורן רוזנבלט – "חתונה מנייר"
נטע שפיגלמן – "נדיה – שם זמני"

בתחילת השנה, בשלב קריאת התקצירים, היה דומה לרגע כי לא צפויה השנה תחרות סוערת בקטגוריה זו. בפועל, גם השנה רוב תצגות המשחק הבולטות היו של שחקניות בתפקיד הראשי, ולכן קיבלנו חמישיה איכותית של מועמדות, בתוספות כמה תצוגות טובות אשר נותרו בחוץ.

הפייבורטית השנה הינה רותם זיסמן כהן והיא סומנה ככזו מתחילת המירוץ. לזיסמן כהן יש כבר חמש מועמדויות בעברה ודומה כי זכייה שלה היא רק עניין של זמן. היא אכן נושאת את ״המילים הטובות״ על גבה, בתפקיד שממצה היטב את כל כישוריה, שהעיקרי בהם הוא היכולת למצוא חן ולשדר טוב לב אנושי. זהו אחד מן הסרטים החזקים במירוץ והרבה מאוד אנשים חושבים כי היא הדבר הטוב ביותר בו.

אולם, יש לה תחרות. בפרסים הללו לעיתים יש נטייה להעניק את הפרס לשחקנית ותיקה בתפקיד שמחזיר אותה לתודעה, ומרים זוהר מבצעת ב״ציפורי חול״ תפקיד נפלא של דיוות תיאטרון בסגנון ״שדרות סאנסט״, בשילוב עם תיאטרון ידייש. זוהי הופעה מלאת חן, הומור ורעננות בגיל הזהב, שוודאי קסמה לרבים מן המצביעים. עם 10 מועמדויות, דומה כי ״ציפורי חול״ הוא סרט שבאקדמיה מאוד אהבו הרבה היבטים בו, ונדמה לי שהדמות של זוהר היא אחת מנקודות הקסם החזקות ביותר של הסרט.

גם מורן רוזנבלט היא אופציה לזכייה, מכיוון שכמו זיסמן כהן, גם היא שחקנית נהדרת ומאוד אהודה בתעשייה. גם הסרט בו היא מככבת ״חתונה מנייר״ הוא אחד מן הסרטים הבולטים בתחרות, וגם היא נושאת את הסרט על גבה במידה רבה. הגילום של דמות של אישה בעלת מוגבלויות קוסם לעתים בתחרויות פרסים, אולם ייתכן כי אחרי הזכייה של דאנה איבגי בשנה שעברה על ״את לי לילה״ מצביעים ירצו לגוון בסוג הפרסים בשנים עוקבות. זה לא נשמע כמו משהו שאמור להיות שיקול, אבל כאלו הם לא מעט מן השיקולים של חלק מן המצביעים.

שתי המועמדות האחרות הן בעלות פחות סיכויים משום שהסרטים שלהן זכו לפחות אהבה מצד האקדמיה, אבל התפקידים שלהן לא פחות מאתגרים. אני בספק עם יש רגש אנושי כשלהו שתמר אלקן לא נדרשה להביע במהלך ״האיש שבקיר״ ועוד בסרט בו המצלמה מצלמת אותה כמעט בלי הפסקה בטייקים ארוכים. לא פעם היא צריכה לעבור במהירות מספר רב של מצבים נפשיים, וכמעט כל הזמן היא עומדת במשימה בכבוד. לכאורה, זהו תפקיד שהפרסים תפורים עליו. אולם, דומה כי הסרט לא הצליח לתקשר עם רבים באקדמיה וגם הדעות על מידת ההצלחה של אלקן לעמוד במשימה הקשה חלוקות.

אם תמר אלקן נדרשה להביע מספר רב של רגשות, המשימה של נטע שפיגלמן ב״נדיה – שם זמני״ נראית הפוכה, אך היא לא פחות מאתגרת. הגיבורה אשר היא מגלמת צריכה להפגין איפוק וריחוק מן הרגשות האמיתיים שלה למשך רוב הסרט, לשדר ברמיזות את הסערה המתחוללת בפנים לא רק בזמן התרחשות הסרט, אלא במשך השנים שעל פניהן נפרשת העלילה. זוהי תצוגה של איפוק אשר מצליח להביע הרבה, בדמות אשר יש לה מספר רבדים וגם חלקים מן הסרט אשר דורשים ממנה לגלם תפקיד בעל אופי שונה לחלוטין. במקרה הזה, הסרט עורר תגובות קיצוניות לכאן ולכאן, אולם דומה כי יש הסכמה לגבי איכות המשחק שלה, אלא שלרוב הפרסים הולכים לשחקנית מסרט אהוד.

הצילום הטוב ביותר

ophir15cinematography

המועמדים הם:
אסף סודרי – "ארץ פצועה"
עפר ינוב – "באבא ג'ון"
רואי רוט – "חתונה מנייר"
עמית יסעור – "ירח בבית 12"
טליה (טוליק) גלאון – "נדיה – שם זמני"
אמנון זלאיט – "ציפורי חול"

מבין כל התחומים אשר נמצאים בתקופה טובה בקולנוע הישראלי, ייתכן ואיכות הצלמים היא הגבוהה ביותר. שישה מועמדים יש בקטגוריה וכמה מן העבודות הצילום הכי טובות שנעשו השנה בארץ אפילו לא כלולות ברשימה, בין אם משום שיוצרי הסרט לא רשמו אותו לתחרות, הסרט צולם על ידי צלם שאינו אזרח המדינה, או שהצלם ויוצרי הסרט לא זכו לאמון מצד חברי האקדמיה.

בכל זאת, יש שישיה ויש גם פייבוריט – אסף סודרי על ״ארץ פצועה״. סודרי הוא צלם שתמיד מדגיש את אמצעי המבע, ובסרט הזה הדבר בא לידי ביטוי בהרבה משחקים בפוקוס ובצבעים, אשר מקנים לסרט את הטון שלו. סודרי כבר זכה פעמיים בעבר (״עטאש״, ״למלא את החלל״) כך שדומה כי הסגנון שלו אהוב על רוב האקדמיה. אמנון זלאיט הוותיק צילם השנה גם הוא בסגנון אקספרסיבי ומרשים בשליטה בצבעים את ״ציפורי חול״ ומכיוון שהסרט חזק בצדדים הטכניים, אפשר לציין גם אותו כמעומד לזכייה, מתוך מחשבה כי ״ציפורי חול״, אשר אינו מועמד לפרס הסרט, ייצא מן הטקס עם לא מעט פרסים.

טליה ״טוליק״ גלאון היא האישה היחידה מבין המועמדים, והיא צילמה סרט אשר מתאפיין בהרבה צילומים מרחוק ותנועות עדינות. הדבר מבדיל את העבודה שלה מיתר הצלמים וגם מקנה לסרט את סגנונו הייחודי, אך מדובר בסגנון שהוא אמנם מרשים, אבל גם תורם לניתוק הרגשי שחלק מן המצביעים חשו כלפי הסרט. שלושת הצלמים הנותרים, עשו בעיקר עבודה טבוה בלכידת הלוקיישן בו צולם הסרט – כפר עשיר ב״ירח בבית 12״ שצילם עמית יסעור, מצפה רמון שנראתה נהדר ועלוב לחילופין ב״חתונה מנייר״ שצילם רואי רוט, וכפר עני שצילם עופר ינוב ב״באבא ג'ון״ אשר מרוויח נקודות על היותו סרט תקופתי. מבין הסרטים הללו, נדמה לי כי עבודתו של יסעור היא המרשימה ביותר, אבל גם במקרה שלו העובדה כי מדובר בסרט מעט פחות אהוד עלולה לפגוע בו. לא תמיד קטגוריית הצילום הולכת יחד עם הסרט, אבל לפעמים כן, ואם זה יקרה במקרה של ינוב או רוט, יהיה מדובר בזכייה ראויה.

הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא

המועמדים הם:
"היה היה מלך" – דורון ג'רסי, לוי זיני, אבישי פרץ
"מתי כספי – וידוי" – דליה מבורך, דני דותן, אורי בורדה, שמי שיינפלד, עמיתן מנלזון
"סבנה" – רני סער, נתי דינר, משה אדרי, לאון אדרי, אודי ירושלמי, אורי הוד
"סינדרום בנטביץ'" – גור בנטביץ'
"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – מור לושי, דניאל סיון, הילה מדליה, נטע צוובנר

על מנת לזכות בפרס הסרט התיעודי בטקסי פרסים, לעתים לא מספיק רק להיות הסרט הטוב ביותר מבחינת היכולת הקולנועית, אלא גם להיות הסרט בעל הנושא הטוב ביותר, או זה שמעורר הכי הרבה רגשות או בעל חשיבות פוליטית בקרב הגוף המצביע. לרוב, נושא פוליטי מוסיף לסיכויים, עם עדיפות לצד שמאל של המפה. אולם, גם סרטים על סיפור משפחתי מרגש או על אמן מפורסם עשויים לזכות. כל הסרטים המועמדים עונים על אחת מן הקטגוריות, אבל הם לא מסתכמים רק בהיותם ״סרט נושא״ – מבחינה סגנונית יש כאן מגוון די רחב, כולל סרט שהוא חצי עלילתי ושני סרטים שעושים שימוש רב באנימציה.

הפייבוריט המובהק הוא ״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״. ראשית, מפני שזה הסרט המדובר ביותר, כאשר ההקרנות שלו בארץ ובחו"ל לוו בשיח על חשיפת הקלטות שצונזרו מתוך הסרט המיתולוגי ״שיח לוחמים״, אשר היה ראשון לסדוק את התפיסה לפיה מלחמת ששת הימים הייתה מאורע חיובי בתולדות ישראל. הסרט גם ממוקם פוליטית בצד בו נדמה כי נמצאים רוב חברי האקדמיה, שרבים מהם ודאי ישמחו לחפש את פרצופה של השרה מירי רגב שעה שמוכרזת זכייה של סרט "שמאלני". יחד עם זאת, יש לציין כי סרטה של מור לושי גם עשוי נהדר מבחינה קולנועית, הן מבחינת העריכה של הרבה חומרי ארכיון מגוונים לצד ההקלטות, והן בפער שהוא יוצר בין הפנים הדוממות של הדוברים כיום לבין קולם הצעיר הנשמע מבעד לסליל.

הסרט השני הכי מתוקשר הוא ״סבנה״ של רני סער. מדובר בסרט על שחרור מטוס חטוף בנתב"ג שרשימת המרואיינים שלו כוללת את ראש הממשלה הנוכחי, שני ראשי ממשלה בעבר, וגם חברה בחוליית הטרור שחטפה את המטוס. בנוסף, מלבד הראיונות כולל הסרט שחזור של האירועים המבויימים כסרט עלילתי לכל דבר, מה שירתיע כמה טהרנים באקדמיה. גם לגבי איכות החומר המצולם הדעות לא אחידות. סרט מדובר נוסף הינו סרטם של דני דותן ודליה מבורך, ששמו ״מתי כספי – וידוי״. במהלך חלק מתקופת ההצבעה אסור היה להקרין את הסרט בעקבות צו מניעה שהגיש מתי כספי, המתועד בסרט. איני יודע אילו סצנות רצה הזמר להוציא מן הסרט אשר חושף בין היתר את אמונתו בישו ואת יחסיו הבעייתי לאחת מנשותיו. יחד עם זאת, הזמר מדבר בכנות ומצליח לייצר הזדהות רגשית והינו אמן אהוד מאוד, אך יש גם תחושה כי הסרט לא נוגע בכל היבטיו כאמן.

ייתכן וההפתעה תבוא מכיוונם של שני הסרטים הנותרים, שניהם חגיגה של שפה קולנועית עתירת המצאות מבלי לשבור את המסגרת התיעודית. המסע של דורון ג'רסי על מנת לעמוד על ייחודו של נסים אלוני בתרבות הישראלית, נראה כמו מסע הנוצר מתחושת שליחות והסרט ״היה היה מלך״ אכן מצליח להוכיח כי אלוני הוא אכן אחד מגדולי היוצרים שפעלו כאן ומעורר רצון לצפות במחזותיו. לעומת זאת, גור בנטביץ' יוצא עמוס בהקטנה באירוניה לעבר מסע השורשים שלו בסרטו ״סינדרום בנטביץ'״, אבל מה שמתגלה בסרט הוא מספר רב של סיפורים מדהימים על העבר המשפחתי, שנוגעים גם לשגעון הגדולות מחד וההקטנה העצמית מאידך בישראל של היום. זהו גם מסע עתיר הומור ורגע בו בנטביץ' עולה לקבל פרס מהאקדמיה יכול להיות אחד משיאי הערב ללא ספק.

syndrom bentwich

הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר (עד 60 דקות)

המועמדים הם:
"איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן" – דבורית שרגל, יעל לשם
"האויבת שלי, השותפה שלי" – דוקי דרור, חן שלח, ענת ווגמן
"חייו מלאי שיר – סיפורו של אברהם חלפי" – אורי משגב, תמי מרגלית
"מרוששות" – ג'ולי שלז, שולה שפיגל, דנה עדן
"קוזלצ'יק" – רוני ניניו, טובי ארבל

דווקא בקטגוריה הקצרה יכול להימצא סרט תיעודי שישבור את התבנית של האקדמיה. בקטגוריה בה רוב הסרטים מיועדים לטלוויזיה, ״איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו סאן״ של העיתונאית והמבקרת-לשעבר דבורית שרגל, הפך ללהיט מפתיע בסינמטקים ובהיכלי תרבות. זהו סרט אישי בעל גוון נוסטלגי, אשר דן במגע עם צלמת שדי נשכחה ולא עוסק בנושא פוליטי טעון במיוחד. למרות זאת, דומה כי הסיכוי של הסרט לזכות גבוה למדי. הסרט השני שנראה כבעל סיכויים גדולים הינו ״קוזלצ'יק״ של רוני ניניו. זהו סרט השומר על מתח וגם נוגע בנושא בשואה דרך דמות של קאפו שנוי במחלוקת. ניניו הוא גם במאי ותיק ומוכר, מה שיכול לשחק לטובתו.

יוצרת ותיקה נוספת הינה ג'ולי שלז שנגעה במשבר הכלכלי בצורה ישירה ב״מרוששות״, אשר גם הוא יכול להפתיע ולזכות. דומה כי רשימת מועמדים לא תהיה שלמה בלי סרט על איש תרבות וכמובן בלי סרט על הסכסוך היהודי ערבי. ״חייו מלאי שיר – סיפורו של אברהם חלפי״ של אורי משגב (עיתונאי ומבקר נוסף בקטגוריה זו) ו״האויבת שלי, השותפה שלי״ של דוקי דרור (גם הוא דוקומנטריסט בעל ותק), ממלאים את המשבצות הללו בהתאמה.

elle_kari

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר

המועמדים הם:
"אחד באפריל" – יונתן דקל, שקד לוי
"אנטילופות" – אורי רום,  אייל שיראי, טינקר רוזן
"גרינלנד" – אורן גרנר, ליטל מייזל, יואב בירנפלד
"החזן והים" – יונתן אינדורסקי, טליה קלינהנדלר, אסנת הנדלסמן קרן
"סוסי נייר" – מיכאל (מיש) רוזנוב, גל גרינשפן, רועי קורלנד

מדובר בקטגוריה טרייה יחסית ולכן קשה יותר לתחזית, כאשר ייתכן ורבים מחברי האקדמיה כלל לא טורחים להצביע בה. בעוד בשנה שעברה דומה היה כי יש פייבוריט מובהק בדמות ״פריז על המים״ של הדס איילון שהגיע לאופיר אחרי שזכה באוסקר האמריקאי, השנה דומה כי המירוץ פתוח יותר. האופציה המיינסטרימית לזכייה הינה ״החזן והים״ שביים יהונתן אינדורסקי בעזרת צוות מקצועי שנדיר למצוא בסרטים קצרים: אורית אזולאי ליהקה, שי גולדמן צילם ואריק להב ליבוביץ' ערך, ממש נבחרת חלומות של פרסי אופיר. הסרט גם עוסק בהצצה לנפש של דמות חרדית ועושה זאת באופן עדין ומרשים כאחד. באמתחתו פרס הבימוי הטוב ביותר לסרט קצר בפסטיבל ירושלים.

אבל ייתכן ודווקא בקטגוריה זו הבחירה תהיה בסרט בעל אופי פרוע וניסיוני יותר. שני סרטים כאלו מתמודדים בחמישיה ודומה כי יש להם קהל מעריצים לא קטן, גם בקרב חברי אקדמיה. ״אחד באפריל״ של יונתן דקל הוא סרט פאונד-פוטג' מסעיר, מצחיק, ובסופו של דבר גם מרגש בחלקו האחרון, כולל הרבה עיסוק מטא-קולנועי שיקסום לחלק מן המצביעים. הסרט זכה בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, ויצא עם צל״ש פורום המבקרים בפסטיבל סרטי הסטודנטים. הזוכה של אותה השנה היה ״גרינלנד״ של אורן גרנר, דרמה משפחתית צנועה אשר לכאורה לא קורה בה הרבה, אבל הבמאי מצליח לייצר אמירה כובשת בעזרת רמזים דקים למצב המורכב של הקיום בתוך התא המשפחתי ושל נוכחות של גבר צעיר מול הוריו. על פניו, מדובר בסרט בעל מבע אמנותי מדי עבור האקדמיה שנוטה למיינסטרים, אבל ייתכן כי בקטגוריה בה לא רבים מצביעים, דווקא הייחוד של הסרט הזה נחרט בזיכרונם של המצביעים.

״סוסי נייר״ של מיש רוזנוב עוסק בגבר הנזכר בפרשיה חד-מינית מן העבר הרחוק, בעודו חוזר למלון בו ביצע את המפגשים המיניים לפני שפנה לאורח חיים שונה. הסרט צולל לתודעה של הגיבור ומציג מין בין גברים, דבר שעלול להתגלות כיותר מדי עבור האקדמיה. המועמד החמישי הוא ״אנטילופות״ של אורי רום, אולי הדבר שהכי דומה לסרט שגרתי בחמישיה, מה שיכול לשחק לטובתו. אולם ייתכן גם כי סיפור ההתבגרות שבסרט ייראה מעט בוסרי לחלק מן המצביעים לעומת ״החזן והים״ שפשוט נראה כמו סרט שזוכה בקטגוריות כאלה. אבל כאמור, בקטגוריה הזו קשה לנבא, גם מכיוון שהסרטים בה לא יכולים להיות מועמדים לעוד פרסים אשר ירמזו לאיזה כיוון נושבת הרוח.

CantorSea

תגובות

  1. Yossi Kaufman הגיב:

    מרגיז
    לא הגיוני
    בשום מקום זה לא כך
    פרס אופיר 2015 לסרט שיגיע לבתי הקולנוע בינואר 2016…

השאר תגובה