• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אוסקר 2017/18 – סקירת מתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ״אהבתה מרתיחה את מי האמבט״, ״הפיקסר״, ״הפצע״

26 באוקטובר 2017 מאת עופר ליברגל

בימים אלו נערך בסינמטקים השונים ברחבי הארץ פסטיבל אקי-נו לקולנוע יפני ותכננתי לכתוב על כמה מן הסרטים המוצגים בו. אולם בשלב ראשון, ייתכן ויזדמן לי לצפות רק בסרט אחד, סרט שהוא במקרה גם נציג יפן לאוסקר. לכן, החלטתי לשלב בינו לבין סרטים אחרים, אבל בדרך שונה מן התכנון המקורי – לסרט היפני צירפתי שני סרטים שראיתי מוקדם יותר השנה, שני סרטים אשר במקרה נבחרו גם הם לייצג את המדינות שלהם באוסקר, גם אם לא ידעתי את זה ולמעשה לא חשבתי על כך במהלך הצפייה בהם, לפני מספר חודשים. מדובר בסרטים מרומניה ודרום אפריקה, בהם צפיתי במהלך השנה בפסטיבלים שונים, אך טרם התבטאתי לגביהם בכתב מסיבות שונות. החיבור שלהם לפוסט אחד הוא מעט מלאכותי, אבל בזכות הסקירה המקיפה של המועמדים לאוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה בידי אור בבלוג זה, ייתכן ויש בה היגיון מסוים. בכל מקרה, חשבתי כי זה ראוי להתחיל מן הסרט המוקרן בארץ בימים אלו, אותו ייתכן ותוכלו עדיין לתפוס בחלק מן הסינמטקים במסגרת פסטיבל אקי-נו (סדר הקרנת הסרטים שונה בכל עיר).

Her Love Boils Bathwater
אהבתה מרתיחה את מי האמבט

השנה החליטו היפנים שהסרט החדש של הירוקאזו קורה-אדה לא ייצג אותם באוסקר, ובחרו במקום זאת בסרטו של הבמאי ריוטה נאקאנו. אלא שסרט זה דווקא מזכיר לפרקים של קורה-אדה, בנושאים בהם הוא נוגע וגם בסגנון: דרמה משפחתית על הורים וילדים, אשר הקשר הרגשי ההולך ומתחזק תופס מקום מרכזי והופך את הסרט ליותר הומניסטי ואופטימי בחוויה שהוא מספק. זאת למרות שיש נושאים קשים מאוד ברקע: פרידה בין בני זוג, הורים אשר נוטשים את ילדיהם בשלבים שונים של הגדילה וגם סרטן אשר אינו ניתן לריפוי. כל אלו מטופלים דרך מצבור של סצנות קצרות אשר מעבירות את ההשפעה של הדרמה על רגעי היום יום ולא רק את רגעי המשבר המתפרצים, אף כי יש רבים כאלו בסרט. הסרט נוטה לפרקים למלודרמה ולשימוש בוטה במוזיקה, באופן אשר גם הוא מזכיר את סרטיו של קורה-אדה.

מצד שני, יש בתסריט הרבה דברים אשר נראים תמוהים תחילה וחזרה על מפגשים וצירופי מקרים, באופן אשר הזכיר לי גרסה פחות ספונטנית של סרטי הונג-סאנג סו. לנאקאנו עדיין את האיכויות והשלמות של שני הבמאים האחרים והסרט שלו לפרקים לוקה בעשייה ישירה ופונקציונלית מדי, בעיקר ברמת התסריט. אבל לזכותו של הסרט יאמר כי הוא בכל זאת מצליח לעבוד מן הבחינה הרגשית ולצד זו לייצר כמה דימויים יפים ואפילו כמה רגעים של הומור פרוע.

הסרט נפתח בכמה צילומים של עיירה יפנית בימינו, באופן אשר מזכיר את הפתיחות של סרטי יאסוז'ירו אוזו (וזה הדבר היחיד שמזכיר אותו בסרט, למרות העיסוק במשפחה). לאחר כמה שוטים המוקד הופך להיות בית מרחץ, אשר שלט מלמד כי הוא סגור עקב היעלמות הבעלים. בבית הצמוד לעסק, עדיין חיות אשתו ובתו של הגבר שנטש. שמה של האישה הוא פוטבה ובתחילת הסרט היא מתעלמת מן התלונות של בתה אוזמי על כאבים ומאלצת אותה ללכת לבית ספר. מהר מאוד יתברר כי הבת כנראה מנסה למצוא סיבות לא ללכת לבית הספר שכן היא סובלת מבריונות של חבריה וחברותיה לספסל הלימודים. דווקא האם היא זו אשר חולה – במהלך העבודה הזמנית שלה היא מתעלפת ובבדיקה נלמד כי היא סובלת מסרטן בלבלב שכבר התפשט לאיברים רבים בגוף.

עם הידיעה על המחלה, פוטבה מחליטה להפוך את החודשים האחרונים בחייה לבעלי משמעות. זה מתחיל בכך שבלש מאתר את בעלה, היא מספרת לו על מצבה ומאלצת אותו לחזור לבית ולפתוח עמה את בית המרחץ. הבעל מסכים, אך הוא מגיע עם איקוטו, ילדה בת 9 שהוא מאמין כי היא בתו, עליה למד רק בסמוך למועד היעלמותו, כשנה לפני האירועים המתוארים בסרט. בכל מקרה, האם של אותה ילדה ברחה בעצמה. אני מרשה לעצמי לכתוב על התפנית הזו בעלילה גם מפני שהיא מתרחשת בשלב מוקדם של הסרט וגם מפני שהסרט כולל בתוכו עוד כמות גדולה מאוד של הפתעות ותפניות אשר גורמת לקהל לקרוא את המציאות מחדש.

הסרט, אשר נראה תחילה כי הוא שואף לפשטות בתחום הנרטיב, מספר למעשה סיפור עתיר בסמלים, חזרות של הדברים ופענוח מחדש של האירועים באופן המסביר את התנהגות הדמויות. הוא עושה זאת בצורה מאוד מחושבת, אבל גם באורח אשר יש בו משהו המרגיש מאולץ ולא טבעי. בחלק הראשון של הסרט יש לא מעט רגעים אשר נראים כמוזרים ותמוהים – אירועים אשר אין סיבה הגיונית לשילוב שלהם בסרט. עד לסיום, כל סצנה אשר נראתה אקראית או ביזארית מוסברת. הצרה היא, שההסבר הזה עובד ברמה של "למה היה חשוב להראות את זה לקהל" ולא ברמה של "למה הדמויות התנהגו בדרך הזו" או מדוע צוינו פרטים מסוימים. לדעתי, בגלל הרצון להכנסת הסמלים והרמזים המטרימים לסרט בשלב מוקדם, נוצרת פגיעה באמינות, פגיעה אשר אליה לא כיוון הבמאי והוא ללא ספק לא משחק עם המוזרות של הסרט עד הסוף.

מה שנאקאנו כן מצליח לעשות היטב הוא לברוא מספר סיקוונסים טובים מאוד, כמה מהם קשורים לא לדמות הראשית אלא לבתה אזומי ולהתבגרות שלה, אשר בחלק הראשון של הסרט מוצגת דרך התמודדות עם בריונות ובחלק השני דרך הצורך שלה בלקיחת אחריות על חייה. הגברים בסרט, באופן גורף, הם ילדים מגודלים אשר מתקשים בקבלת החלטות ובעיקר בהתמודדות עם מצבים רגשיים מאתגרים. לאורך רוב הסרט, פוטבה מעניקה לא רק אהבה, אלא גם אחריות וראייה לעתיד ליתר הדמויות, דווקא בגלל שאין לה עתיד. היא זו אשר נותנת לדמויות את הכוח להבין לא רק מה עליהן לעשות בהמשך החיים שלהן, אלא גם במהלך השיחה הקרובה שעליהן לנהל. אף כי הסרט מכיל גם גאולה חלקית לדמויות הגבריות, כמה מרגעיו הטובים עוסקים באחווה נפשית, אם או בלי קשר ביולוגי.

העיסוק בסרטן ובילדים נזנחים (מסיבות שונות ובאופן שתמיד מעורר הבנה כלפי ההורים) הופך את הסרט למסחטת דמעות, בנקודות מסוימות באופן בוטה מדי, אך רוב הזמן בצורה אפקטיבית. עוד מקום בו הסרט פונה לקלישאות הוא העיסוק במסורת ובסמלים היפנים – בניית המבט על הר פוג'י כנקודת שיא זה משהו שראיתי כבר יותר מדי פעמים, כמו גם השימוש במאכלים מסוימים כמוטיב חוזר. כמובן, חלק מן הבעיה שלי כצופה עם רבדים אלו נובעת מפער תרבותי – לצופים יפנים, השימוש בקלישאות אינו מהווה משהו שלילי בהכרח. אולם בסך הכל לא מדובר בסרט ״יפני מדי״ עבור הצופה המערבי, ולמעשה אפילו מדובר בסרט בו כל צופה יכול למצוא בו את עצמו. לכן מדובר ביצירה מומלצת בסופו של דבר, גם אם יש בה לא מעט פגמים.

The Fixer
הפיקסר

את סרטו החדש של אדריאן סיטארומחוץ לחוק״) ראיתי בפסטיבל איסטנבול באפריל והמתנתי להזדמנות שיוקרן בארץ על מנת שאוכל לכתוב עליו באריכות. אך עונת הפסטיבלים חלפה בלי הקרנה שלו, באופן אשר מעט הפתיע אותי, אך יש בו גם משהו מעט צפוי. אהבתי את הסרט ואני חושב שיש לו חשיבות גם מבחינת הנושא, אך איני יכול לטעון כי הוא אחד מטובי הסרטים בקולנוע הרומני העכשווי וכמה מן האיכויות הבולטות שלו – כמו סצנות ארוכות של דיאלוגים, מסע מן העיר לכפרים נידחים, בנייה מדויקת של דמויות משנה – חוזרות בלא מעט סרטים. ייחוד נוסף של הסרט הוא מפגש בין רומניה לבין דמויות ממערב אירופה, אבל דומה כי ״טוני ארדמן״ שלט בנושא זה בעולם הפסטיבלים השנה. סיטארו הוא במאי אשר יודע היטב מה הוא עושה, נותן לשחקנים שלו לעבוד היטב וממצא את המירב מרוב הסצנות – אבל אין בקולנוע שלו את המגע הקל והחמקמק אשר הופך סרטים של במאים כמו פויו, פורומבויו ומונג'יו למבריקים, או לכאלו אשר הסרטים שלהם אפופים בעילה מסוימת. אבל מצד שני, גם כתלמיד הוא הפנים היטב את הגישה הקולנועית של במאים אלו ויצר סרט מרתק.

זהו גם סרט בעל חשיבות חברתית, בעיקר בכל הנוגע לניצול נשים, דרך דוגמה קיצונית במיוחד. הסרט עוסק בצוות טלוויזיה צרפתי אשר מגיע לרומניה על מנת לעשות כתבה על נערה בת 14 (או אפילו צעירה יותר) אשר נעלמה מביתה בכפר קטן ברומניה ונעצרה כזונה בפריז. צוות הטלוויזיה רוצה לדבר עמה על מנת לעלות את המודעות לניצול ולחטיפה של נשים וילדות מן האזורים העניים של אירופה לצורכי סחר בנשים למטרות מין. ה"פיקסר" בכותרת הוא איש טלוויזיה מקומי, אשר משמש גם כמתרגם וגם כפותר בעיות לאורך הדרך.

רוב הזמן, הדיון של הסרט נסוב בעיקר סביב באתיקה עיתונאית – למרות שהכוונה של הצוות הצרפתי היא לעורר מודעות ולתמוך בנשים הצעירות, עולה גם התחושה כי הכתבה מייצרת פגיעה נוספת, הן בנערה והן בסביבה שלה. הסביבה מנוצלת בידי פוליטיקאים מקומיים וארציים, בעוד הסרט גם חושף את הנחיתות של רומניה מול צרפת ואת הנחיתות של צוות הטלוויזיה הקטן מול גורמים בכירים יותר בתקשורת. אבל הסרט מציע יותר ממערך כוחות סבוך – הוא מציג את עצם החשיפה כחדירה נוספת לפרטיות, אשר במוצהר נובעת מתוך אידיאולוגיה, אבל יש בה כל הזמן גם את הדחף לספק סיפור מזעזע שיהווה סקופ טוב, או מקוד עניין אנושי. יש בסרט פשע גדול מאוד אשר ארע לפני האירועים המתוארים בסרט והוא מותיר אחריו בעיקר תחום אפור רחב מאוד.

האמביוולנטיות הרגשית, כמו גם מידת הנזק אשר נגרמה לנערה, מגיעה לשיא בסצנה שהיא בעיניי הטובה ביותר בסרט, בה הצוות סוף כל סוף מראיין את הנערה. מה שהוא לומד ממנה קשור לא רק למה אשר אירע לה בעבר, אלא לדרך שבה היא מתייחסת למפגש מול גברים בהווה ובעתיד. משהו בסצנה זו, אותו לא אחשוף שכן אני מניח כי בסופו של דבר ימצא קהל בארץ אשר יצפה בסרט, מוסיף להטריד אותי. במעבר חד, אציין שכמו ברוב הסרטים הרומניים, גם בסרט זה יש סצנה מופלאה של ארוחת ערב.

ככלל, ״הפיקסר״ הוא סרט אפקטיבי, אך בסופו של דבר גם הוא עובר, בעיקר בחלקו האחרון, לדיון תיאורטי מדי, במאמצים להיות סרט "חשוב". אך בעשותו כך הוא נופל באותה מלכודות אשר מפילה גם את הגיבורים שלו. יש בסרט מודעות עצמית לעניין, אבל הוא לא מצליח לפתור את הסוגיה בצורה מספקת לחלוטין.

The Wound
הפצע

על סרט זה באמת שכבר הייתי צריך לכתוב – הוא כבר הוקרן בארץ כסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה ותכננתי לכתוב עליו במהלך הפסטיבל. אבל לא בדיוק הצלחתי לנסח את המחשבות שלי באופן אשר חשתי כי הוא מכבד את הסרט, ובינתיים הפסטיבל חלף ודומני כי הקרנת הסרט המיוחד הזה לא עוררה דיון של ממש. אז הנה הזדמנות להשיב אותו לשיח.

הבעיה העיקרית שלי עם הסרט ועם הכתיבה עליו קשורה לחוויות הצפייה שלי – נוצר פער בין ההערכה שלי למה שהסרט מנסה לעשות ולמחשבה אשר הוקדשה לביצוע, לבין התחושות שלי במהלך הצפייה אשר היו קרות יותר מכוונת היוצרים. במהלך הצפייה חשבתי עד כמה יפה ורב שכבות הדיון אשר הסרט מציע בגבריות וביחסי כוח, אבל עצם המחשבה על מספר רבדים כבר במהלך הצפייה מרמזת על כך שלא נשאבתי לסרט. אני חש כי הוא שואף לייצר גם חוויה קולנועית אינטנסיבית עם גוון של זעזוע ולא רק להעלות על הבד חברה אשר בקושי רואים אותה מיוצגת בקולנוע ונושאים אשר לא מדברים עליהם, בחברה הספציפית המוצגת ובכלל. כיום, אני יכול לנסח יותר טוב את הסיבות שאני חושב כי בגללם לא נשאבתי פנימה, אך גם מתוך הכרה כי ביום אחר הצפייה הייתה יכולה להסעיר אותי יותר. אני גם יכול לנסח בצורה טובה יותר מה כן עובד בסרט הארוך הראשון של הבמאי ג'ון טרנגוב, סרט שיש לו יותר מעלות ממה שנדמה אחרי פסקה זו.

הסרט מתרחש בדרום אפריקה, באזור אשר מרוחק מן הערים הגדולות. במרכזו עומד טקס חניכה מסורתי לבני שבט, אשר בהגיעם לשלבים המאוחרים של גיל ההתגברות עוברים לחיות כמה שבועות בבידוד מן חברה, תחת השגחת מדרכים אשר מחנכים אותם בדרכי הגבריות דרך משמעת קפדנית ומבחיני העמידה בסבל. השלב הכואב ביותר מתרחש לעיניי קהל כבר בפתיחת ימי החניכה – טקס מילה, אשר מותיר את הנערים עם הפצע שבכותרת, מחליש את כוחם והופך אותם לגברים דרך חיתוך איבר המין.

הסרט מתמקד בקשר בין אחד מהמדריכים לאחד החניכים, אשר עובר מלהיות מאבק כוח לקשר מיני של ממש, תופעה לא נדירה במחנה, גם אם מימוש קשר הומוסקסואלי בחיים ה"אזרחיים" הוא עדיין בגדר טאבו. מה שמייחד את הקשר הזה, בשלביו הראשונים, הוא זהותו של החניך, אשר גדל בבית מודרני ובעיקר עשיר יותר מזה של החונך או יתר הנוכחים במחנה. הדבר מציב אותו בו זמנית בתוך הנחות ובתור העליון, כאשר דומה כי הידיעה כי לו ולאביו יש יותר כוח בשגרה יכולה לגרום לחולשה שלו בסיטואציה בה הוא אמור להיות שווה לבני גילו ונחות מול המבוגרים מעט יותר.

אולם המהלך המעניין ביותר בסרט קשור בגורם נוסף של כוח אשר נכנס למשווה: התאהבות של ממש, כלומר רצון להעניק משמעות גדולה יותר להנאה המינית. התחושה הזו, אשר נחווית על ידי לפחות אחד מן הגברים הצעירים, מסבכת עוד יותר את הקשר ובגלל אופי המחנה והאופי החברה, לא מובילה לנתיב חיובי, אלא מהדהדת סכנה של ממש לשני הגיבורים הראשיים ואולי גם לגברים נוספים. כמו לא מעט סרטים השנה, מדובר בסרט אשר שובר בהדרגה מדרמה למתח ואימה. ההדרגתיות נבנית בסרט היטב ובכלל, דומה כי כל מהלך וכל שוט בסרט נוצר לאחר מחשבה לא מעטה.

דווקא בשל כך, חשתי תסכול מסוים מן הסרט. שכן בסופו של דבר, יש בו משהו מחושב מדי ולא מספיק סצנות אשר מתארות באופן מתמשך את הדינמיקה הייחודית בין הדמויות. טיעון זה יסתור את הטענה הבאה שלי: הסרט דורך במקום וחוזר על עצמו. לפרקים, זה הרגיש לי כמו סרט קצר מבריק (או דרמה בת שעה) עם סצנות מיותרות שנוצרו על מנת למלא פיצ'ר. האמת מצויה בין שתי תחושות אלו: היה צריך להאריך יותר בצדדים מסוימים של תיאור העלילה, אל חשבון של חלקים אחרים, אשר הועברו היטב בסצנות מסוימות ואז הועברו שוב, בצורה מעט פחות טובה. עוד דבר שפוגע בסרט היא התחושה שלי כי החלק של המתח המגיע בסיום הוא סביר, אבל משהו בעשייה שלו פחות ייחודי מן השעה הראשונה. דווקא כאשר הסרט מגיע לעימות של ממש ולסכנה גדולה, יש בו פחות מסתורין.

אבל, בעיקר במחשבה בדיעבד לאחר מספר חודשים, יש לציין כי הסרט כן מצולם באופן מרהיב אשר יוצר כמה מן הסצנות הבולטות של השנה, כאשר מדובר בעיקר בסצנות בהן הדמויות מדברות במשהו אשר מתקרב יותר לכנות על הרגשות שלהן. זהו דיבור במשפטים ספורים, אשר מסתיר יותר משהוא מגלה. אולם עדיין, העמדה שלהם מול הטבע ומול דמויות אחרות, בשילוב עם המילים ועם הרצון והחשש ממגע (פיזי ולא פיזי) חושפת הרבה מאוד.

השאר תגובה