• פרסי אופיר 2018: תמונת מצב בתום הקרנות האקדמיה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״משפחת סופר-על״ חוזרת
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

סיכום 2017: הסרטים הטובים ביותר של השנה

26 בדצמבר 2017 מאת מערכת סריטה

אחרי שנה כל כך עמוסה בפסטיבלים, פרויקטים, מאמרים, סקירות וכמות מילים ודעות שכבר אי אפשר לספור, הגיע הרגע שלנו לבחור את סרטי השנה שלנו. עם בוא החורף, כל כתבי סריטה הביטו עמוק בתוך עצמם וחזרו עם התשובה לשאלה "מהם הסרטים אותם אני רוצה להנציח עם סיומה של 2017".
כזכור, כל אחד מאתנו היה צריך להרכיב שתי עשיריות שונות, האחת של הסרטים שהופצו באופן סדיר ומסחרי בבתי הקולנוע בארץ, והשנייה שלא. כלומר, סרטים שראינו השנה בפסטיבלים, שירותי סטרימינג, סקרינרים, פינות אפלות של הרשת ועוד כאלו ואחרים.

השנה הפוסט הזה ארוך מהרגיל בזכות חדשות משמחות. לא שלושה מכתבי סריטה הקבועים (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל) תרמו את עשיריותיהם, אלא ארבעה! הפעם הצטרפה אלינו לירון סיני, ופיזרה את ההגמוניה הגברית (באופן יחסי. בואו נודה על האמת) שהייתה עד כה, וגם העניקה לנו השנה כמה נקודות מבט מרעננות על דברים שקרו בקולנוע.

אז תתרווחו, תשתיקו את הניידים, והצטרפו למסע אל פסגת הקולנוע של 2017. מבחינתנו, כמובן.

הלא-מופצים

10. "אוקג'ה" – Okja
בשנה שממשיכה את הגישה של "בואו נהרוג כלב כדי להוכיח שאנחנו רציניים" שחזרה ביותר מדי סרטים, קל היה לקנות אותי עם מסר בעזרת חזיר על שנראה כמו הכלאה בין היפופוטם לפיטבול.

9. "באטמן והארלי" – Batman and Harley Quinn
סרט אנימציה שלוקח את הדינמיקה בין הארלי, באטמן ובעיקר נייטווינג, ומשתמש בה כדי להתפרע, לשיר קריוקי וגם לומר כמה דברים חריפים על מה זה להיות אישה בעולם של גברים. לכי תהיי הארלי כשמעירים לך הערות על הגוף שלך, לא רוצים לקבל אותך לעבודה ומופתעים כשיש לך חשק מיני וגזים.

8. "תרופה לשלמות" – A Cure for Wellness
כן, הוא קצת ארוך מדי, אבל יש בסרט הזה בניית עולם ואווירה שמהנה להיכנס לתוכה, וגם משהו מרתק בהפיכה של בית מרפא יוקרתי למקום גותי שבו סיוטים נוצרים והשפיות מוטלת בספק. זו מעין אגדה אפלה שמשאירה עקבות של אי נוחות, וחשש לא ברור מטפטפות.

7. "מהומה באגף 99" – Brawl in Cell Block 99
כרוניקה של כליאה ואלימות ידועות מראש. הן שם, מתנוססות בשם הסרט, ולכן נבנות בהדרגה באופן שנערם, הולך ומתגבר ומקשה על הגיבור עד שהפיצוץ שלו פשוט בלתי נמנע, מדמם ומרשים מאוד.

6. "המשחקים של ג'ראלד" – Gerald’s Game
עיבוד לספר שעיקרו קולות שונים שמנהלים ויכוחים בראשה של הגיבורה. תוסיפו לאלו פלאשבקים, פוסט טראומה ואת העובדה שהיא קשורה למיטה לאורך רוב ההתרחשות – ותקבלו סיפור שמאוד קשה לעבד לקולנוע בלי להרוס אותו. ובכל זאת, עם כמה בחירות נכונות ושינויים קלים פלאנגן הצליח, בלי ליפול למחוזות של פטישיזם כלפי הגוף שלה אפילו פעם אחת.

5. "סיפור רפאים" – A Ghost Story
מוות, געגוע, אהבה וקושי להיפרד ארוגים יחד לחוויה ויזואלית כמעט מהפנטת עם כמה רגעים שישברו אתכם.

4. "שיר אפל" – A Dark Song
מצד אחד, סרט שהכעיס אותי בגלל מה שהגיבורה שלו עוברת. מצד שני, יש בו תיאור כל כך מרענן של העלאת דברים איומים באוב, שקשה לי שלא להתפעל ממנו. יש בו משהו מאוד אמין, משכנע ועוכר שלווה. גם כשהוא הולך למחוזות כמעט מעוררי גיחוך בסוף שלו, הוא מותיר אחרי שהוא נגמר הרבה נקודות למחשבה לגבי מה שעבר עליה והאופן שבו היא פועלת.

3. "נא" – Raw
בשום פנים לא משהו שאמורים להתעלף מזעזוע כשצופים בו. זה כן סרט התבגרות שמשלב באופן אורגני אלמנטים של תשוקה והתבגרות מינית עם מטאפורה של קניבליזם מתוחכם. יש במסע שהגיבורה שלו עוברת יחד עם אחותה לגילוי עצמי משהו נוגע ללב. בסופו של דבר זה סרט על מישהי שגדלה ומגלה שהחיים לא הוגנים, גם אם היא אוכלת איזו אצבע או שתיים בדרך.

2. "טווין פיקס: החזרה" – Twin Peaks: The Return
אם לינץ' מתייחס ליצירה שלו כאל סרט, מגיע לה להיות כאן. פרק שמונה שהוא סוג של וידאו ארט שצולל אל תהומות הקטסטרופה האנושית, אבל לא רק הוא לבדו הופכים את הגלגול החדש של "טווין פיקס" לאירוע של ממש. אני רוצה עוד ממקלכלן שמגלם שלוש או אפילו ארבע דמויות, סיטואציות שהן בו זמנית מגוחכות ומחרידות, ותחושה ששום דבר כאן לא אמיתי ומצד שני כל כך מדויק. זה סיפור על טוב ורע והתהום שמערבבת בין שניהם, על דברים איומים שאנחנו עושים כבני אדם לעומת הרצון לתלות את כל הרוע הזה בכוח פנטסטי חיצוני. אותו סיפור שלינץ' מספר לנו על אמריקנה וקולנוע, בגלגול מפותח, פרוע וחדש.

1. "זה בא בלילה" – It Comes at Night
יומיים אחרי הצפייה בו אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני עדיין שבורה. התאוששתי מאז, אבל כל פעם שאני חושבת על המהלך העלילתי והדמויות בסרט הזה ומה שהן עושות, אני צריכה לעצור ולהרהר בהן. זה מסוג הסרטים שקשה מאוד לראות פעם שנייה, בגלל שהוא מדבר על דברים שקל לא לחשוב עליהם ביום יום. הוא שואל שאלות על טבע האדם ולא נותן תשובות קלות ומסרב לרכך את הדיון. כל זה קורה בתוך אריזה של מתח ומשחק מעולה.

זה בא בלילה

המופצים

10. "בלייד ראנר 2049" – Blade Runner 2049
למרות הפגמים, למרות ההתקוממות שהוא מעורר בי בכל מה שקשור לייצוג הנשי שבו שנע בין מכשירים עלילתיים, קישוטים ומכשירים פשוטו כמשמעו, החלטתי להכניס אותו ברגע האחרון. יש בצפייה בו משהו כואב ומהפנט, והחיבור לדמות שמגלם ריאן גוסלינג פורטת על המיתר הקטן הזה שבכל אחד מאיתנו, זה של המתח הקבוע בין השאיפה להיות ייחודיים לבין התהייה האם אנחנו לא בדיוק כמו כולם. זה לצד השאלות המתבקשות על מהי אנושיות ומודעות שממשיכות את הדיון מהסרט הקודם.

9. "זה רק סוף העולם" – Juste la Fin du Monde / It’s Only the End of the World
לאורך כל הצפייה בו התלבטתי אם הסרט מציג ברצינות תהומית מלודרמה קלישאתית, או שהוא משחק עם המוסכמות התיאטרליות האלו כדי לספר לי משהו אחר. האמת כנראה נמצאת באמצע, כשחוויית הצפייה שלי הייתה אינטנסיבית, כשהדרמה המשפחתית היא כמו תאונה של רכבת הרים שאי אפשר לנתק ממנה את המבט. הדינמיקה בין הדמויות, המשא הכבד שמוקצן כאן אבל במידה רבה קיים בכל סיפור משפחתי לא מרפה ומתחבר לכל אחד באופן אישי למקומות הכואבים והלא פתורים שלו, גם זמן מה אחרי שהסרט נגמר.

8. "וונדר וומן" – Wonder Woman
במידה מסוימת הוא כאן בגלל סצנה אחת גדולה. קרב ה"נו מאנ'ס לנד" הפיל ממני את מעטה הסרקזם הרגיל וגרם לי כמעט להזיל דמעה, סתם כי אישה מובילה גברים והם מקבלים את זה כאילו שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם. בנוסף האופן שבו האמזונות פותרות סכסוכים בתחילת הסרט, על ידי שיחה והסכמה הדדית, באמת ריגשו אותי. העולם יותר מורכב מזה כמובן, נשים הן לא רק קול ההיגיון וגברים הם לא רק שקי טסטוסטרון, אבל טוב לראות סוף סוף ייצוג של גיבורה כזו. יש לסרט הזה משמעות גם מבחינת הייצוג וגם מבחינת ההישג של הבמאית פאטי ג'נקינס, שכנראה נכנסה לספרי ההיסטוריה של הקולנוע.

7. "אור ירח" – Moonlight
כל כך הרבה חמלה אנושית יש בסרט הזה. בזמן אמת הפריע לי שהוא לא הולך למקומות איומים ממש, כאלו שבהם הגיבור שלו היה אמור לחדול מלהתקיים בגלל המציאות הבלתי אפשרית אליה הוא עלול לגדול. הרכות היחסית שבו בלבלה אותי. בדיעבד זה חלק ממה שהופך אותו לסרט טוב. המחיר הכבד והקושי נמצאים שם גם בלי לחסל את הדמויות בזבנג גדול. כובד הקיום בעולם רובץ על כתפיהם גם כך כשהם ממשיכים ומתנהלים בו, ואולי באופן הזה יש בו משהו כואב ומפלח הרבה יותר.

6. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" – Star Wars: The Last Jedi
ריאן ג'ונסון לוקח פרנצ'ייז שדיסני לופתים והמעריצים מחכים לו, יודע כמה הציפיות גבוהות, ואז לוקח את אותן ולא מפסיק לשחק ולשבור רק כדי לבנות אותן מחדש לאורך כל הסרט. הוא לא מושלם, אבל יש בו אמירות שהיו צריכות להיאמר, בעיקר בכל הנוגע למי יכול להיות מנהיג ביקום הקולנועי הזה והאם יש או אין קשר להיותו נצר למשפחה מסוימת. הדיבור על ישן מול חדש פועל כאן ברמה הנרטיבית וגם המטא-נרטיבית ומבטא קונפליקט בתוך המותג עצמו, בין הרצון לחדש לבין הקלות שבה אפשר לתת עוד מאותו הדבר. וכבונוס – הדמות של קיילו רן הפכה כאן לנבל שאפשר לאהוב, לצחוק עליו, להצטער עבורו ולפחד ממנו בו זמנית.

5. "יצורים ליליים" – Nocturnal Animals
רק על האופן שבו הסרט הזה מציג קול פנימי של גיבורה וסצנות שמתרחשות בתוך ספר, בלי להיעזר בווייס אובר, יכולתי להכניס אותו לעשירייה. קיבלתי כבונוס גם אווירה מצמררת וסיפור מצמית, ולא רק בגלל האלמנט הבלשי שבו.

4. "ג'ון וויק 2" – John Wick 2
אל דאגה, הכלב בסדר הפעם. בעיניי מדובר ביצירת יקום קולנועי חדש שאני רק רוצה עוד ממנו. אקשן שבו יריות האקדח מתוזמנות לפי ביטים של מוזיקה קלאסית עם כוריאוגרפיה באמצע מוזיאון, גיבור שאולי כמעט בלתי שביר, אבל כן עוצר להתעייף ולהחליף מחסנית, כזה שמכוון מהראש ולא מהמותן, בעולם שבו למתנקשים יש חברה סודית עם כללי התנהגות, מטבע משלהם וחדר טעימות. הסרט הזה הוא כל מה שהייתי רוצה לקבל מסרטי ג'יימס בונד, לו בונד היה עובר לצד הציני יותר של העולם. הסרט הזה הוא כיף טהור (גם אם הם ממשיכים להגיד שבאבא יגה והבוגימן זה אותו הדבר) והוא בולט ברעננות שלו בכל מה שקשור לבימוי וצילום קרבות אלימים, לעומת כל סצנות ההילוך האיטי או המהיר בשילוב בולט-טיים שכבר נמאס לראות.

3. "אמא!" – Mother
שיגעון גדלות שהופך לסרט משוגע עם אמירה על, ובכן, שגעון גדלות, התנ"ך, היחס שלנו לאלוהות, חיפוש אחר משמעות, יצירה, זוגיות, השראה, יחסי הכוח בין המינים. זה סרט על כל אלו בו זמנית שמשחק עם ארכיטיפים וקלישאות כדי לרסק לנו אותן מול הפרצוף במעגל מרושע.

2. "לוגאן – וולברין" – Logan
סרט גיבורי על שעוסק בהזדקנות, בדידות ודמנציה. כזה שכל מהלומה בו כואבת בבטן הרכה, ולא רק בגלל שהאקשן משובח. הוא לוקח את המטען הרגשי שלנו כלפי הדמויות שמלוות אותנו כמה עשורים ומפוצץ אותו ישר בנשמה ועושה בו זמנית תחושה טובה ואיומה.

1. "תברח" – Get Out
מה עוד נשאר לומר. גם אימה מהסוג שמי שלא חובב את הז'אנר יוכל ליהנות ממנה, גם שימוש במוסכמות הז'אנר כדי להעביר ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת, גם מצחיק (גלובוס הזהב, אתם קצת פחות מצחיקים במקרה הזה), עם בניית דמויות משכנעת ומעוררת הזדהות וחרדה. סרט ז'אנר שלוקח את עצמו ברצינות בדיוק במידה המדויקת כדי לא לצאת מגוחך, אלא חד. עוד בבקשה.

המופצים של לירון


הלא-מופצים

10. "אויבות: בטי וג'ואן" – פרק 5 / "טווין פיקס: החזרה" – פרק 8 / "סדר אותי" – פרק 3
אמנם מדובר ברמאות, להכניס פרקי טלוויזיה לעשיריית הסרטים הלא מופצים, אבל השנה זה איכשהו מסתדר לי. לא רק בגלל שצרכתי באופן יחסי הרבה סדרות השנה, אלא בגלל שכל שלושת הפרקים במקום העשירי שלי הם בעצם סרטים קצרים נפלאים שעומדים בפני עצמם, ואפשר גם לראות אותם בנפרד בלי כל העלילה לפניהם ומאחוריהם.
"אויבות" (Feud) הוא הדבר שהכי נהניתי ממנו השנה, והפרק שכתב וביים ריאן מרפי, המשחזר את טקס האוסקר ה-35, השאיר אותי במתח מוחלט למרות שידעתי בדיוק מה יקרה בו. הפרק השני מגיע מאחד מגדולי במאי הקולנוע, דיויד לינץ', שחזר לטווין פיקס ובפרק 8 (המכונה "זו הבאר ואלו המים") עשה משהו שצריך לראות בשביל להאמין. השלישי, מסדרת ה-HBO החביבה "סדר אותי" (High Maintenance), הוא פרק שמובא כולו מנקודת מבט של כלב, וזו כנראה חצי השעה המרגשת ביותר שהייתה לי השנה. כל הסדרות האלו שודרו השנה ב-yes.

9. "המשחקים של ג'ראלד" – Gerald’s Game
כל כך הרבה יכל להשתבש עם הסרט הזה, שזה כמעט לא יאומן כמה הוא טוב. אחד מבמאי האימה העכשוויים המצטיינים ביותר, מייק פלאנאגן ("השער", "Hush"), כתב, ביים וערך סרט בהפקת נטפליקס, עיבוד לאחד מספריו היותר מורכבים של סטיבן קינג. פלאנאגן ניצל את הלוקיישן באופן מעורר השתאות, בנה סיקוונסים מותחים, והעניק לקרלה גוג'ינו את תפקיד חייה.

8. "הקו" – The Line
מי היה מאמין שסרט הפשע המצטיין ביותר של 2017 יגיע מסלובקיה? נציג המדינה לאוסקר האחרון לא הצליח להשתלב בתשיעייה המקדימה בעיקר כי לא עורר יותר מדי תשומת לב מאז שזכה בפרס הבימוי של פסטיבל קארלובי וארי, אבל זה כמובן לא אומר כלום. בארץ, סרטו של פטר בבג'אק הוקרן בפסטיבל חיפה.

7. "זה בא בלילה" – It Comes at Night
אחרי שהכרזתי עליו כסרט שאני הכי מצפה לו בעונת הקיץ של השנה, הוא צץ בפסטיבל אוטופיה רק בסתיו, לקראתו כתבתי באריכות על דרמת המתח האפוקליפטית המשובחת הזו (שאיננה סרט אימה!). "זה בא בלילה" עשוי מדהים, משחק עם הציפיות, ויש בו שימוש די מגניב ביחס המסך שהולך ומצטמצם ככל שהמצב הופך להיות בלתי נסבל.

6. "התנגשות" – Clash
הסרט ייצג את מצרים באוסקר של שנה שעברה, אבל כמו שאר התוצרת הקולנועית של שכנתנו מדרום, לא זכה לתהודה. בארץ אפשר למצוא אותו בספרית האוזן השלישית, וגם אורגנה לו הקרנה במסגרת מועדון קולנוע בגדה השמאלית. סרטו של מוחמד דיאב, שהוקרן בפסטיבל קאן, מתרחש כולו בתוך זינזאנה העושה את דרכה במצרים הקרועה מהפיכות ומלחמות אחים, מייצר מיקרוקוסמוס מרתק בו הקצב כל הזמן עולה. מעבר לאתגר הרציני של התמקדות בלוקיישן אחד, הסרט הזה הוא פשוט חוויה מטלטלת. מילולית.

5. "להרוג אייל קדוש" – The Killing of a Sacred Dear
בשלב הזה כל סרט של יורגוס לנתימוס היווני יהפוך להיות אחד האירועים המדוברים של השנה, ולשמחתי הציפיות לא הכזיבו. קשה מאוד לתאר את הסרט מבלי לייצר ציפיות מסוימות, ובטח שקשה לפרט את עלילתו מבלי להרוס, אז אפסח על שני אלו. הסרט יוצא ממש בתחילת ינואר להקרנות מסחריות בישראל ויהפוך ללנתימוס הראשון שייצא לקולנוע פה. אני לא צופה לו הצלחה מסחררת, אבל בכל זאת מקווה שהוא יגיע לצופים שיוכלו להעריך אותו.

4. "הרוכב" – The Rider
סרטה של קלואי זהאו הוא ללא ספק הפתעת השנה שלי, כי בחיים לא חשבתי שסרט על רוכב רודיאו אמריקאי יוכל לרגש אותי בצורה כזו. זה סיפור על הרגע בו אדם צריך לוותר על החלום שלו, ויחד עם זה על כל מה שהוא יודע על עצמו. בנוסף, זהאו בנתה את הסיפור סביב אנשים אמיתיים, ויצרה טשטוש מרתק בין תיעודי ובדיוני, מוציאה את המיטב מהצוות מהלוקיישנים היפים של דרום ארצות הברית.

3. "1945"
הקולנוע ההונגרי נכח מאוד השנה בפסטיבלי ישראל, אבל האהוב עלי ביותר מהתוצרת של המדינה הוא ללא ספק זה שהוקרן בפסטיבל ירושלים. כל כך התלהבתי ממנו שביקשתי לארגן ראיון עם במאי הסרט פרנץ טרק, שהתפרסם בכלכליסט. מצולם בשחור-לבן, "1945" מביא יממה בעיירה הונגרית שמתאוששת מהכיבוש הנאצי, אבל מספיק רק גפרור אחד קטן כדי להעלות את כל המקום באש. במקרה הזה, הגפרור הוא שני יהודים שיורדים בתחנת הרכבת של העיירה, ומציפים לפני השטח את כל מה שניסו להדחיק. גם המשחק, גם הצילום וגם התסריט הם מהטובים ביותר של השנה, או בכלל של הזמן האחרון.

2. "סיפור רפאים" – A Ghost Story
יצירת מופת קטנה ומפתיעה של דיויד לאורי, גם היא, כמו "זה בא בלילה", של חברת ההפצה A24, וגם היא הופיעה בישראל רק בפסטיבל אוטופיה האחרון, הפעם כסרט הפתיחה. קייסי אפלק מגלם את סי, בחור שנהרג בתאונת דרכים, ומבלי שלגמרי מבין מדוע, חוזר לדירה שלו ושל בת זוגו (רוני מארה), עטוף בסדין. כי הוא רוח וזה. זה די מדהים כמה רעיונות מבריקים הצליח לאורי להכניס לתוך הקונספט הזה, ובאיזו עשייה קולנועית יוצאת דופן יש בו. אולי הסרט הכי טוב על געגוע שראיתי.

1. "אישה פנטסטית" –   Una Mujer Fantastica / A Fantastic Woman
נציג צ'ילה לאוסקר הצליח להתברג לתשיעיית הפיינליסטים, ואני מתפלל שיגיע גם עד לחמישייה. גם הוא הוקרן בחיפה, וגם הוא ייצא להקרנות מסחריות בישראל בקרוב, כך שלמרות שסיכוי סביר שיופיע בסיכום 2018 בעשיריית המופצים שלי, אני לא מתכוון להתאפק 12 חודשים.
הבמאי סבסטיאן ליילו קבע רף חדש לסרטי הטראנסג'נדרים אבל עקף את מלכודות "סרטי קבלת השונה", וברא יחד עם השחקנית דניאלה וגה דמות בלתי נשכחת, שאנחנו אוהבים אותה למרות, ואולי בזכות, הפגמים שלה.

אישה פנטסטית

המופצים

10. "זה רק סוף העולם" – Juste la Fin du Monde / It’s Only the End of the World
אני לא בטוח עד כמה בשנה סבירה נציג קנדה לאוסקר הקודם היה נכנס לעשירייה שלי, אבל אני לא יכול להתכחש לכך שעל אף שסרטו האחרון של זאבייה דולאן היה התקפה חושית מתישה ומוגזמת, הוא השאיר אותי מרוקן ומותש בקטע הכי טוב שיש. זהו עוד סיפור "הבן השב הביתה", כזה שראינו עשרות פעמים, אבל דולאן (שגם ערך) יחד עם הצלם אנדרי טורפין והמלחין גבריאל יארד, פשוט לא רואים בעיניים ומגבירים את הווליום לסרט שאי אפשר להישאר אליו אדיש, לטוב ולרע. מה גם שהקאסט שכולל את ג'ספר אוליאל, מריון קוטיאר, נטלי ביי, ליה סיידו ו-וינסן קאסל הוא מתנה גדולה.

9. "כוכב הקופים: המלחמה" – War of the Planet of the Apes
לא משנה איך מסתכלים על זה, הטרילוגיה הזו היא קטע מוזר נורא. לא רק שהאיכות רק עולה מסרט לסרט ("מרד", "שחר" והאחרון), אלא שגם הסרטים עצמם הולכים למקומות מאוד יוצא דופן ביחס להוליווד. הסרט הזה, בעיני פסגת סרטי הקיץ הבידוריים של השנה, הוא כמעט סרט שואה בחלק משמעותי מהזמן. יש לא מעט מעידות באפוס שמסיים את הטרילוגיה הזו, אבל הכל נסלח אל מול ההישגים של הבמאי מאט ריבס וכמובן האיש מאחורי סיזר, אנדי סרקיס. שמישהו ייתן לו אוסקר כבר.

8. "ג'קי" – Jackie
פבלו לאריין הצ'יליאני הבטיח לנו ביוגרפיה קולנועית מסוגננת, והעניק לנו משהו אחר לחלוטין – ואם אתם שואלים אותי גם טוב הרבה יותר. הקהל פחות זרם אתו, אבל אולי יום אחד יעריכו את הדרך בה לאריין לוקח דמות אמיתית (ג'קי קנדי, אלמנתו של נשיא ארצות הברית שנרצח לצדה) אבל במקום לתת לנו היילייטס של חייה, מפרק את נראטיב ובונה מחדש מסה על איך מייצרים מיתולוגיה ואיך משמרים אגדה.

7. "שתיקה" – Silence
הסרט הכי לא פופולרי של מרטין סקורסזי מזה שנים, רחוק מלהיות מושלם, אבל הקולנוע הבלתי מתפשר שלו והצילום הלא נתפס של רודריגו פרייטו, גרמו לי להביט בסרט בעיניים קרועות ועל אף אורכו לא להסיט את מבטי לשעון אפילו פעם אחת.

6. "תברח" – Get Out
קומדיית אימה שהצליחה להתעלות מעל הציפיות המופרכות שהביאה איתה כשהגיעה לבתי הקולנוע, ומיצבה את עצמה כאחד האירועים הקולנועיים החשובים של 2017. הקומיקאי ג'ורדן פיל כתב וביים את סרט הביכורים שלו והזכיר לכל מי ששכח כמה סרטי ז'אנר יכולים לספר לנו על מי שאנחנו, לצד ההנאה המוחלטת של הצפייה בהם.

5. "אמא!" – Mother
אני מבין לחלוטין כל מי ששונא את הסרט בלהט, אבל בשביל סרטים כאלו אני הולך לקולנוע. מסע מטורלל ואפי שמתרחש כולו בבית אחד, עם כמה סיקוונסים שאין לי שמץ של מושג איך עשו בכלל. דארן אורונופסקי מוכיח שליטה מוחלטת בקולנוע שלו על אף שבתחום הכתיבה קשה לומר שמדובר באותם גבהים. וחוץ מזה, כל מי שמלהק את מישל פייפר לסרט זוכה מבחינתי בעוד כמה נקודות.

4. "נרודה" – Neruda
האחרון ברצף של סרטים עם רק מילה אחת בשמם (יהיה עוד אחד בהמשך, כמובן), מחזיר אלינו את פבלו לאריין והופך לבמאי הראשון שהצליח להופיע עם שני סרטים באחת העשיריות שלי מאז שהתחלתי לכתוב. "ג'קי" ו"נרודה" הם שניהם סרטים אחים, ביוגרפיות קולנועיות על אנשים אמיתיים שלאריין החליט לכופף, למתוח, לשבור, לתקן, לעצב מחדש, ולהגיש בצורה שבוחנת את הדרך בה אנחנו מספרים סיפור, ולשנייה אחת לא ללכת לאיבוד.

3. "בלייד ראנר 2049" – Blade Runner 2049
כל מה שקיוויתי שדני וילנוב יעשה עם סרט ההמשך ליצירת המופת מ-1982. אחד הסרטים המרהיבים שנעשו אי פעם, אחד הבלוקבאסטרים הכי יוצאי דופן שהיו (לא פלא שהוא לא הרשים בקופות), והוכחה לכך שיוצרים חכמים יכולים לקחת את הפרויקט המיותר ביותר שאפשר לחשוב עליו ולהוציא ממנו פלא.

2. "אור ירח" – Moonlight
11 חודשים מאז שיצא לבתי הקולנוע סרטו של בארי ג'נקינס רגע לפני מהפך האוסקר המטורלל שהיה, ואני עדיין לא מפסיק לחשוב עליו. הסרט הקטן שכמעט ולא קיבל הפצה בישראל, במהרה הפך להרבה יותר מסרט על שחורים או על גייז, והתיישב אצלי על הנשמה, משם אני לא בטוח שיזוז אי פעם.

1. "דנקרק" – Dunkirk
מעולם לא הייתי ממעריציו הגדולים של נולאן, אבל את חווית הצפייה בסרט המלחמה האחרון שלו אני לא חושב שאשכח. אבל מעבר לסצנות האפיות שלו, מדובר בתסריט מבריק על פיו אנחנו לומדים על דמויות רק דרך פעולות ולא מונולוגים ארוכים ושיחות אקספוזיציה, ובונה מחדש את הזמן הקולנועי למקסימום אפקט. ההגזמה הכי מינימליסטית של השנה היא סרט שבעיני הוא בית ספר לצילום, לעיצוב סאונד, לעריכה, לבימוי ולכתיבה. לא חשבתי שאחד הבמאים הכי מוערכים יתר על המידה של התקופה הזו יעשה את סרט השנה שלי, אבל הנה זה קרה, ואני מודה לו על כל רגע.

המופצים של אור


הלא-מופצים

10. "להישען על פיט" – Lean on Pete
העלילה יכולה הייתה להפוך לסרט התגברות שגרתי, אבל הבמאי אנדרו הייג תמיד מוצא דברים מעניינים יותר. כמו כל סרטיו, זהו סרט על הבנה גוברת של רגע רגשי, ולאו דווקא על שינוי הרגש והפשטות של העשייה, שיוצרת משהו בלתי נשכח.

9. "שירת הים" – El Mar La Mar
מפלג הקהל של פסטיבל דוקאביב לוקח את מה שאנו יודעים על גבול ארה"ב מקסיקו ועל ביטוי קולנועי ומערבל אותו לפיוט סוחף ועמוס בדימויים מפתיעים.

8. "הקיר"
סרטה של מורן איפרגן הוקרן לא מעט בסינמטקים, אבל לאחר לבטים הוחלט להתייחס אליו כסרט שלא הופץ. בכל מקרה, הוא היה חייב למצוא את דרכו לאחת מן העשיריות שלי, בזכות השילוב המיוחד בין תיעוד של מקום לבין סרט תיעודי-אישי אשר לא מאדיר את היוצרת, אלא נוגע לתחושה של ניסיון לשמור על שייכות וקשר לדבר שכבר התפרק.

7. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" – Three Billboards Outside Ebbing, Misoury
מרטין מקדונה יצר סרט על זעם, נקמה ואלימות – רק שכל השנאה בו משקפת תמיד גם הבנה וחיבור, סרט שנון שמצליח להפתיע פעם אחר פעם עם נקודת מבט נוספת על הדברים.

6. "סאמה" – Zama
לוקרסיה מרטל ממשיכה לשכתב את שפת הקולנוע, בסיוט מסוגנן המתרחש במאה ה-18, אבל דומה כי הזמן לא שחרר מן הכליאה שלו. לא איכפת שלא ברור מה בדיוק מתרחש או כמה זמן חלף בין סצנה לסצנה, כי תקווה וייאוש הם דברים אשר אינם מוגבלים בזמן.

5. "קולומבוס" – Columbus
אם אני מחפש מכנה משותף בין רוב הסרטים שבחרתי השנה, הרי שזהו הניסיון להכיר את הזולת ולשמוע מה יש לו לומר. הסרט הזה לוכד היטב הן את התקשורת והן את הניתוק. הבניינים בו הופכים לחיים ולאנושיים, אך הסרט גם מבקר ומעמיד במקום את הסגידה ליופי.

4. "הטיול לספרד" – The Trip to Spain
הסרט השלישי אשר עוקב אחרי מעשיהם של רוב בריידון וסטיב קוגן בתור צמד מבקרי המסעדות הגרוע (והמצחיק) בעולם, מחדד את כל מה שנבנה בסרטים הקודמים, מגביר את העצבות ואת הפער בין החיים של הקומיקאים למציאות הפוליטית המורכבת. איזה מזל שהמעריצים של סדרת הסרטים הזו מוכנים לסיום אשר לוקח את הסדרה למקום שונה ומפתיע.

3. "24 פריימים" – Twenty Two Frames
סרטו האחרון של עבאס קירוסטאמי בוחן מחדש את הקולנוע בעידן הדיגיטלי, בלי נרטיב ולרוב גם בלי דמויות אנושיות. הוא משלב בין מה שהאדם משאיר למה שמתמוסס עם הזמן או השכחה. שוט הסיום הוא פשוט, מובן מאליו וחד פעמי, משהו צנוע אבל בעל חותם סגנוני מבוהק, שיכול לסכם את הקריירה של אחד מענקי הקולנוע בזכות המחווה למדיום כולו.

2. "מערבון" – Western
פועל גרמני לא צעיר אבוד בעולם המודרני, ואולי הוא מוצא את עצמו ואת היכולת לחיות דווקא בסביבה בולגרית כפרית. ולסקה גריסבך מביימת סרט עדין על קשיחות גברית, חשש, וחיבור בין בני אדם.

1. "צורת המים" – The Shape of Water
סיפור אהבה ייחודי ואמין, מטאפורה פוליטית חזקה על העבר והווה, עיצוב שיכול להיות רק בסרטים של גיירמו דל טורו, וצוות שחקנים אשר נראה כי כל אחד מהם מתאים בדיוק לתפקיד. אבל הסרט נמצא במקום הראשון בגלל התחושה שמבעד לכל הרכיבים האלו, משהו ביצירה הזו נוצר במיוחד עבורי.

צורת המים

המופצים

10. "קוקו" – Coco
אני בוחר את העשיריות קודם כל מבחינה רגשית ולכן מסחטת הדמעות בסיום סחפה את הסרט הזה פנימה. טוב, גם פרידה קאלו.

9. "פיגומים"
אחד מן התסריטים הכי מפתיעים ויפים שנכתבו בישראל בשנים האחרונות לדעתי – בולט במטאפורות שלו לעתים, אך זה חלק מן הסרט. ותצוגות המשחק נהדרות.

8. "תברח" – Get Out
התופעה הקולנועית המרתקת של השנה. לא סרט מושלם בעיניי, אבל עומד כמעט בכל הציפיות שיצר ההייפ, בעיקר בכך כי המטאפורה על הגזענות עובדת ביותר מרובד אחד.

7. "בייבי דרייבר" – Baby Driver
זו הייתה נסיעה מהירה ומהנה מאוד.

6. "הצד האחר של התקווה" – The Other Side of Hope
כסרט על הגירה הוא נוטה מעט לצדקנות, אבל המגע הקומי-טרגי של אקי קאוריסמקי הופך את זה ליצירה היוצאת מן הפוליטי לעבר הקיומי. רק בגלל סצנת הפרידה בין הזוג הנשוי בפתיחה הסרט הזה ראוי להיכלל ברשימה עם מיטב סרטי הבמאי הפיני.

5. "דנקרק" – Dunkirk
מלחמה היא לא מאבק באוייב, היא מאבק בעצם המלחמה עצמה. שתי דקות של הקדמה, כמה דקות של התרה בסיום, ובעיקר שעה ושלושת רבעי של צפייה אינטנסיבית וסוחפת.

4. "פוקסטרוט" – Foxtrot
הדקות הראשונות שוברת את הלב, ההמשך שובר את הראש.

3. "סוף טוב" – Happy End
האנקה פחות נגיש הפעם וגם נכנס לשלב החזרה על הישגי העבר, אבל עדיין מייצר סרט אשר גם מבקר את הבורגנות האירופאית בת זמננו וגם מספק מבט בוחן ואוהד של ההתנהגות האנושית. הסיום של הסרט הוא סוג של יצירת מופת בפני עצמה.

2. "אנשים ומקומות" – Visages Villages
בשנה עגומה של שנאה ופילוג אשר השתקפו גם בקולנוע, סרט על חיבור בין אנשים אשר כל סיקוונס בו מורח חיוך ענקי על הפנים, שנשאר גם אחרי שברון הלב הקטן שמגיע לקראת הסוף.

1. "על גוף ונפש" – On Body and Soul
תחושת חוסר היכולת להבין כיצד ניתן לשלב בין הטבע המופשט של המחשבה והנוכחות המוחשית של העולם הפיזי, מועברת היטב דרך דמות אשר נרתעת מכל סוג של מגע ודמות אשר נגעה כבר יותר מדי. סרט שנבנה באיטיות לעבר התפרצות אקספרסיבית מרהיבה בעודו מתקרב לדברים המרגישים גדולים יותר מן המציאות.

המופצים של עופר


10. "מניפסטו" – Manifesto
לראות את קייט בלאנשט מגלמת 13 דמויות שונות יכול לעבוד בכל קונסטלציה, ואכן הצליח ג'וליאן רוזפלדט להעניק פרשנות קולנועית מאוד למיצג האמנותי שלו עצמו. בעיקר דרך עבודת העריכה ההולכת ומתערבת בסגמנטים וכורכת אותם יחדיו, נוצר אחד הסרטים המרתקים של השנה מבחינה מטא-קולנועית. באופן אישי, היצירה גם הזכירה לי את מה שאני חושב על מנשרים אמנותיים – זה רעיון מצחיק ודי מגוחך.

9. "ליידי מקבת׳" – Lady Macbeth
הרבה שחקניות זרחו על המסך השנה, אולי יותר מתמיד (ולראייה כללתי גם ליידי נוספת בסעיף הבא), אבל המפגש בין המצלמה לפלורנס פיו כבר בשוט הראשון של "ליידי מקבת'" הוא רגע שלא יישכח. הסרט שמגיע בעקבותיו הוא מן המצמיתים והאפלים שראיתי השנה, שהצליח לסגור גם את הפיות של הצופים הקשקשני ביותר ולהוכיח שאין כמו האמנות כתרופה למכה שהיא קהל בפסטיבלים.

8. "ליידי בירד" – Lady Bird
הסרט היחיד שיופיע ברשימה שלי למרות שהוא אמור להיות מופץ קולנועית בהמשך השנה. לא ידעתי את זה כשבחרתי אותו, ואני גם די נחרד מכל מניין הפרסים ושלמות הציונים שהוא מקבל – מדובר בסרט צנוע, אלגנטי וחף מיומרה, מהסוג שנחמד לגלות לבד ועלול להימחץ תחת כובד משקלן של הציפיות ממנו בתור שחקן מרכזי באוסקרים המתקרבים. לכן, הוא כאן בתור הנצחה לגודלו האמיתי, היכולת של גרטה גרוויג להמציא את עצמה מחדש כבמאית בדיוק כשנמאס לי ממנה לגמרי כשחקנית, הקומיות המתמשכת מול כל נושא השאיפות הפנטסטיות של גיל התבגרות, ובעיקר האנסמבל הפנומנלי בראשות סירשה ״תנו לה כבר אוסקר״ רונן.

7. "קולומבוס" – Columbus
מסרט קטן לסרט זעיר, מיקרוסקופי, שגם הוא בכורת בימוי. אמן חיבורי הווידאו הידוע רק בשם קוגונאדה, מציג סרט שהוא שילוב של כל מה שטוב אבל כבר הפך לתבניתי בקולנוע האמריקאי העצמאי. נעים כמו בריזה אבל מרסק את הלב, כמו פלא ארכיטקטוני בעיירונת שבה אין מי שיעריך אותו.

6. "מהומה באגף 99" – Brawl in Cell Block 99
מזמן לא הרגשתי את רצפת אולם הקולנוע בעזרת הלסת שלי, שנשמטה לשם כמה וכמה פעמים במהלך הצפייה. הקולנוען האמריקאי העצמאי ס. קרייג זאהלר (״בון טומהוק״) מציג כאן סרט שהוא בעיטה מסובבת לגולגולת, אחת הדרמות המצטיינות שראיתי השנה בכל הקשור לבניית דמות (מי היה מאמין שווינס ווהן יודע לשחק), וגם מותחן פשע/כלא משובח ועמוס אינטריגטות ואיברים מתפצחים.

5. "דטרויט" – Detroit
מחדל שהסרט הזה צריך להופיע ברשימת הסרטים שלא הוקרנו באופן סדיר בישראל, ונדמה לי שגם אף פסטיבל לא הרים את הכפפה. בעיניי מדובר באירוע קולנועי, שלא רק מסיים את טרילוגיית הלוחמה והגבורה של קתרין ביגאלו (יחד עם ״מטען הכאב״ ו״כוננות עם שחר״) אלא מהווה מעין סרט אח ל״דנקרק״ של נולאן. ביגאלו שוב מוכיחה שהיא במאית המתח והאקשן הטובה ביותר שעובדת היום, גם בהשוואה לעמיתיה הגברים, עם שעתיים וחצי של לוחמה בשטח בנוי שלא שונה בהרבה משדות הקרב של עיראק ואפגניסטן – אבל כיוון שהיא מתרחשת על אדמת ארצות הברית עצמה נושאת גם משמעות חברתית.

4. "סיפור רפאים" – A Ghost Story
אחד השירים היפים שנתקלתי בהם השנה הגיע בצורת סרט קולנוע. מבחינת חוויה, זו כנראה המיוחדת והשונה ביותר שעברתי בקולנוע – יצירה עם אפקט מהפנט ומרתיע בו זמנית, שכאילו נשתלה בתוכי ובקעה רק כעבור זמן מה, נותרת לקנן בליבי הרבה אחרי הצפייה. סרט מזכך על זמן, רומנטיקה ופחד מוות, עם השימוש הקולנועי הכי אייקוני בפאי מאז, ובכן, ״אמריקן פאי״. הייתי גם מעניק לו את תואר ״השימוש הכי טוב בהטמנת פתק עם משאלה כמוסה בתוך קיר״, אבל בשביל זה יש את הסרט במקום השלישי.

3. "הקיר"
אל הפודיום עולה ראשון סרט שבאמת הגיע עבורי משום מקום ופירק אותי לגורמים. סרטה התיעודי והאישי-לאומי של מורן איפרגן הוא גם הישראלי היחיד ברשימה שלי, שמולחם אצלי לביקור מולדת ראשון אחרי שנה בגלות, בדיוק בזמן שכבש את לבבות הקהל בסינמטקים ובפסטיבלים. הפופולריות היחסית שלו והנוכחות המוגברת גרמה לנו לשקול להחשיב אותו כסרט שהופץ בקולנוע, אבל אולי סוג הקסם שלו מתאים יותר לקטגוריה הנוכחית – הוא בדיוק על הגבול של להיחשב כפיצ׳ר מבחינת אורך, יש בו מערכת יחסים מורכבת ומסועפת בין פסקול לתמונה, סיפור פרטי של יוצרת שמסופר בידי אחרים ואחרות, וקיר אחד קדוש שהוא של כולם ושל אף אחד.

2. "גוד טיים" – Good Time
אף פעם לא התחשמלתי, אבל אני מניח שזה די דומה לצפייה בסרטם של ג׳וש ובן ספדי – החל מהשנה האחים היוצרים האהובים עליי אחרי האחים כהן. הספדים הם קולנוענים טוטאליים שממלאים כמה וכמה תפקידים ביצירה שלהם, ומצליחים להוציא את המקסימום ומעבר לו מכל סיטואציה, שחקן, ביט או השד יודע מה. הם גרמו לרוברט פטינסון להיראות כמו אל פאצ׳ינו או רוברט דה נירו בצעירותם, ועשו שפטים בניו יורק. אם לא הייתי חווה באותו פסטיבל קאן את הדבר הכי מדהים שקרה לי עם סרט מאז הילדוּת, זה היה בקלות המקום הראשון.

1. "אוקג׳ה" – Okja
אם במקום סרטים הייתי צריך לדרג פה את עשר הצפיות המכוננות בחיי, הקרנת הבכורה של ״אוקג׳ה״ בפסטיבל קאן האחרון הייתה מתמקמת לצד ״בת הים הקטנה״ בגיל 5 או ״ממנטו״ בגיל 15. אם לדרג את הסרט עצמו, הוא יהיה ראשון בכל דירוג מכל סוג שאנסה לעשות השנה. ככה זה כשנטפליקס עושים היסטוריה, ונותנים לבונג ג׳ון-הו להשתולל כמו שרק הוא יודע. בשנה בה כמעט כל המאסטרים שלי יצרו סרטחדש, די מדהים שהקוריאני הגאון, המרושע, השובב ומלא האהבה והבוז כאחד, הצליח להיות היחיד שמתעלה על הציפיות ממנו. צר לי עבור מי שמגמדים את הסרט לכדי מחאה על תעשיית הבשר, ועוד יותר על מי שצפו בו רק במסכים ביתיים. זה סרט שהוא חגיגת קולנוע מטורללת ומושלמת שגרמה לי להתכווץ בזעזוע או לרקוד מאושר על המושב בבית הקולנוע. בעולם קצת פחות נורא משלנו גם הייתה הופכת לשובר קופות, כולל ליין צעצועים.

אוקג'ה

המופצים

10. "אנשים ומקומות" – Visages Villages
כשהתחלתי את הרשימה הזו לא ידעתי מה יהיה המקום הראשון, אבל הייתי די סגור על הסרט הנועל. המשבצת הזו מגיע לצפייה הנעימה והחמודה ביותר שהעניק לי השנה סרט שגם מצא את דרכו לבתי הקולנוע בישראל, לא מובן מאליו בהתחשב ברקורד של הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה עם מפיצי ארצנו. אבל שיתוף הפעולה שלה עם אמן הרחוב JR ברא שילוב שקשה להתנגד לו – סרט אמנותי ורפלקסיבי שלא מפחד להיות שטותי ומחוייך, עם משחקי מילים ותעלולי קולנוע. הוכחה ניצחת שאמנות אינה פירושה כבדות או יגון, וגם שז׳אן לוק גודאר הוא חתיכת אפס.

9. "קוקו" – Coco
אחרי היעדרות בשנה שעברה, ומקום ראשון לפני שנתיים, פיקסאר חוזרים לעשירייה ואני מקווה שהם כאן כדי להישאר. אם לא, נחגוג בשירה בסגנון מריאצ׳י ובליווי גיטרה לטינית וקרקושי עצמות של שלדים את הסרט המקורי האחרון של האולפן לזמן הקרוב שהוא בעיניי גם ניצחון בהרבה חזיתות. הסרט גם ממשיך את העיסוק המרתק של האולפן בזיכרון ומשמעותו בסרטים האחרונים שלהם, אבל בעיקר סחט דמעות כמו שרק פיקסאר יכולים ויודעים. דווקא בתור מי שלא ייבב בכל הכוח, מצאתי את הסרט מרגש פי כמה.

8. "לא פה, לא שם"
הסרט הישראלי הראשון (ולא האחרון) ברשימה הוא גם זה שחיכה הכי הרבה לסיכומי השנה – מאז השבוע הראשון של ינואר היה לי ברור שיהיה מאוד קשה לסכם את השנה של הקולנוע הישראלי בלי סרט הביכורים המפתיע ורב העוצמות של מייסלון חמוד. מסוג הסרטים שמאפשרים לא רק הצצה אלא הזדהות מוחלטת עם משהו שאני לא (נשים ערביות צעירות), מהנים עד קצות האצבעות בסצנות של מסיבה וריקוד וחונקים עד עומק הגרון ברגעים אחרים.

7. "הפיתוי" – The Beguiled
שיא הקולנוע הנשי ברשימה שלי מגיע אולי מוקדם מדי, אבל זה בכלל נס שהוא כאן – מה לי ולסופיה קופולה, במאית שלא אהבתי אף סרט מאז ״חמש ילדות יפות״? מה רבה הייתה הפתעתי כשהיא הצליחה לא רק להתעלות על גרסת דון סיגל וקלינט איסטווד לאותו הספר עליו מבוססים שני הסרטים, אלא גם להיות חתומה על אחת היצירות המעולות ביותר שתפסתי השנה בקאן. כולל האנסמבל הנשי המרשים של השנה, אוסף שלבדו יכול להרכיב את עשרת משפטי השנה, ועשייה קולנועית מלאת פאר ומוכתמת בקצת נבזות מענגת.

6. "אמא!" – Mother
כפי שיוכיח הטקסט המפורט שכתבתי על הסרט, זו לא הטרלה. כלומר, הבחירה שלי ביצירה המטלטלת והמטורללת של דארן ארונופסקי, שיש אולי שיחשיבו דווקא כמועמדת לרשימת הגרועים, אינה הטרלה. הסרט עצמו בהחלט מטריל, וגם מטריד, לא רק את הקהל והגיבורה שלו אלא גם את מצעד הנושאים שבמרכזו – החל מיצירה והרס, דרך זוגיות ובדידות, והמשך בדת וקהילתיות. עבודת הפענוח או העומק-לכאורה הן לא מה שרומם את הצפייה שלי לדרגת חוויה דתית, אלא השליטה המוחלטת של ארונופסקי במדיום הקולנועי והכפפתו לסיפוק צרכיו והתזת דעותיו על המסך.

5. "האופה מברלין"
את הסרט שפותח את החמישייה כמעט ופספסתי בפסטיבל ירושלים, אבל יעל שוב מ״טיים אאוט״ ואנוכי התמרמרנו בקול על שלא נזכה לצפות בו כי אזלו הכרטיסים, ואז ניגש אלינו מי שהסתבר כבמאי הסרט והבטיח להכניס אותנו. כשהוא גילה שאנחנו מבקרי קולנוע כבר היה מאוחר לסגת, וכך בכל זאת צפיתי בחברת קהל שנאנח למראה כל מאפה ומאפה במה שיכול היה להסתפק בלהיות סרט הדודות האולטימטיבי ותו לא. כמי שמטפח את הדודה הפנימית שבו זה די והותר, אבל בידיו של אותו במאי ושמו אופיר ראול גרייצר, היצירה ממריאה ונוסקת אל מעבר לתחומי הפורנוגרפיה הקולינרית והמלודרמה הסחטנית. עבורי, הסרט הזה הוא כאילו פאסבינדר קם לתחייה בירושלים, סרט שהאור הבוקע מן המסך עליו הוא מוקרן מגיע מתוך תוככי הדמויות ולא מעמדת ההקרנה.

4. "בייבי דרייבר" – Baby Driver
ליבי עם כל מי שהתאכזבו מהסרט החדש של אדגר רייט, ואני הראשון להודות שהנוכחי הוא כנראה הכי פחות מוצלח בקריירה שלו. אבל להגיד שלא נהניתי? בכל סצנה וסצנה, וזה נכון גם לצפייה השנייה. למעשה, אני לא חושב שצפיתי בסרט כיפי יותר בקולנוע השנה, וגם אם זו תעודת עניות לשאר הסרטים או לעצמי – זה לא אומר שלא מגיע לבייבי אוויר פסגות. אבל מעבר להופעות המשוחררות, עבודת העריכה המטורפת, סיפור האהבה שהכי נגע לליבי השנה וכמובן האקשן המרנין ומרדפי המכוניות זוקרי השיערות בידיים – הסרט הזה כאן כעדות לסוף החרם הטיפשי שלי על מארוול.

3. "דנקרק" – Dunkirk
כל סרט חדש של כריסטופר נולאן מתחיל אצלי אוטומטית מהמקום הראשון, עוד לפני שצפיתי בו. משם המסע, אחרי הצפייה כמובן, הוא לנסות להבין רק מה יכולות להיות הסיבות להוריד אותו בדירוג, והשנה העילוי הבריטי הקשה את המלאכה עם אבן דרך נצחית בתולדות הז׳אנר שנדמה היה שכבר אין מה לחדש בו – סרטי המלחמה. נולאן, שנחשב לתסריטאי גאון אבל במאי מחונן בלבד, יצר הפעם משהו שכל כולו בימוי – חוויה אינטנסיבית, אקסטטית, הולמת חושים ומרעידת נפשות, שהיא גם קולנוע טהור, מינימליסטי, על גבול האקספרימנטלי. לא יהיה מאושר ממני אם הוא גם סוף סוף יתכבד באוסקר או שניים, אבל מיד בסוף הצפייה התגנבה אליי הרגשה שאני לא מצליח לנער – אולי ההיסטוריה לא תזכור כך את הסרט. לכן, הוא בהחלט על הפודיום השנתי שלי, אבל רק עם מדליית ארד על הצוואר ועיטור העוז גם.

2. "בלייד ראנר 2049" – Blade Runner 2049
בשנה שעברה, סרט מדע בדיוני של דני וילנב כבש את הפסגה הפרטית שלי – והשנה הוא יסתפק במקום השני. זה לא ש״בלייד ראנר 2049״ אינו תצוגת קולנוע מושלמת – הוא בהחלט כן. החל מהסטים, הסאונד, וכלה בצילום שלא מהעולם הזה של רוג׳ר פאקינג דיקנס. לעניות דעתי הוא גם סרט הרבה (הרבה) יותר טוב מקודמו, כמעט בכל רמה אפשרית. אבל בניגוד למעריצי הסרט המקורי, נדמה לי שלא אהיה מוכן להישבע בשמו או להרביץ למי שיטען אחרת בעוד כמה עשורים. אז כמו בסעיף הקודם, גם הפעם שלמות זה לא מספיק. מקום ראשון בשנה כמו זו צריך סוג אחר של איכות.

1. "תברח" – Get Out
אם היו אומרים לי בתחילת השנה שהקומיקאי שהוא חצי מהתכנית ״קי אנד פיל״ יהיה חתום על הסרט הכי מפחיד, הכי מצחיק והכי חכם ומבריק של 2017 בעת ובעונה אחת – הייתי אומר, יאללה תביאו את 2017! אבל אף אחד לא אמר את זה פשוט מפני שמדובר בהפתעה מוחלטת, מהסוג ששווה להכתיר למקום הראשון גם בזכות העובדה שהמפיצים בארץ זיהו את הצלחתה ומיהרו (יחסית) לחטוף. זה כנראה לא סרט מושלם כמו חלק מאלה שמדורגים אחריו, וגם לא החוויה הכי חזקה שלי השנה בקולנוע (ע״ע המקום הראשון ברשימה המקבילה) – אבל אין ראוי ממנו בעיניי לתואר החמקמק ״סרט השנה״. לא רק משום שזה פחות או יותר הסרט שכולם באמת יזכרו מ-2017 מסיבות אקטואליות ופוליטיות, אלא בעיקר מפני שאי אפשר באמת לסווג אותו לז׳אנר אחד, לצמצם אותו לאמירה בודדת, או אפילו להסכים לגבי האיכויות והמגרעות שלו. בשנה בה רוב המאסטרים האהובים עליי בסופו של דבר סיפקו יצירות שלא ייזכרו כגדולות ביותר שלהם, אני בוחר לחגוג את לידתו של אוטר חדש.

המופצים של אורון


סיכום

50 סרטים מופיעים בכל העשיריות – 26 במופצים ו-24 בלא מופצים (מבלי להחשיב את סדרות הטלוויזיה). מתוכם 17 של במאיות.
אמנם במהלך השנה התלוננו לא מעט על הקולנוע הישראלי, אבל כשזה מגיע לקו הסיום מסתבר שלא פחות מחמישה סרטים (ארבעה במופצים ואחד בלא מופצים) נכנסו לעשיריות השונות. בשנה שעברה היה רק סרט אחד, והוא בכלל היה קצר.
המדינה היחידה שמקדימה את ישראל במספר הסרטים המוזכרים היא ארה"ב, כמובן, עם 30 סרטים. אנגליה הכניסה ארבעה (כולם בלא מופצים). צ'ילה, הונגריה וצרפת מוזכרות עם שני סרטים שונים כל אחת.

רק סרט אחד הופיע אצל ארבעתנו, מדובר ב"תברח" שלראשונה בתולדות העשיריות של סריטה, התברג בשני מקומות ראשונים. אחד ההישגים הגדולים בתולדות העשיריות שלנו.
סרטים שהוזכרו שלוש פעמים הם "סיפור רפאים", "אמא!", "בלייד ראנר 2049" ו"דנקרק". הסרט הצ'יליאני "נרודה" של פבלו לאריין, הוא היחיד שחוזר לעשיריות שנה שנייה ברציפות, לאחר שב-2016 אורון שיבץ אותו כאחד הלא מופצים המצטיינים של השנה, ואור הכניס אותו לעשיריית המופצים של 2017.
לצדו של לאריין, הבמאי היחיד שמופיע בעשיריות זו שנה שנייה רצוף הוא כמובן דני וילנוב, אבל בזכות סרט חדש, "בלייד ראנר 2049", לעומת "המפגש" בשנה שעברה.

מחר עוד יש לנו לחגוג את עשרת נשות ואנשי השנה שלנו, בפוסט המסורתי שמסיים את תקופת סיכומי השנה, כאשר ב-31 לחודש נרכז את כל הטוב הזה לפוסט "סיכום הסיכומים" שיסגור סופית את 2017. מי יודע, אולי עוד נתגעגע אליה.

תגובות

  1. פספסתי משהו או שאור שכח לכתוב על אור ירח?הוא מופיע הכרזות של סרטי השנה שלו במקום שני אבל אין טקסט

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי. מאוד מוזר – כי הטקסט לגמרי שם.

  2. Maya הגיב:

    בעוד שאני מעריכה את

    1. Maya הגיב:

      קראתי את הרשימה אבל אני לא מבינה איך סרט כמו loving Vincent לא נכנס לרשימה …מקווה שזה רק בגלל שטרם צפיתם בו .. כי הוא ללא ספק אחד מהסרטים הגדולים של השנה

      1. אני חושב שרק אני ואור ראינו – ושנינו לא מספיק אהבנו. הנה הסקירה של אור מימי פסטיבל חיפה – http://srita.net/2017/10/14/hiff_2017_8th_report/

        אני פחות או יותר מסכים איתו – אין לי ספק שזה אחד מן הרעיונות הכי גדולים לסרט השנה, אבל משהו באופן שבו התסריט בנוי לא עבד עבורי באופן שהוא עובד עבור הרבה אנשים אחרים שאני מעריך את טעמם.

        1. Maya הגיב:

          הי עופר שיהיה ברור אני מאוד מעריכה את הבלוג והעבודה שלכם אבל קשה לי לראות שסרט כמו. Vincent לא מוזכר וסרט כמו. Trip to Spain נחשב …שבכלל נראה כתרגיל מאולתר של סופש וכן ראיתי את כולם והוא חלש מאוד לעומת האחרים . אבל טוב כמו שאומרים בספרדית. Para gustos los colores שנה טובה

  3. יניב הגיב:

    היי צוות סריטה, תודה רבה על הסיכום המפואר, יש פה כל כך הרבה סרטים שאני פשוט חייב לצפות בהם בתקופה הקרובה.

    אם להוסיף משהו, אני נהנתי יותר מהסרט "מעל החוק" (shot caller) מאשר "מהומה באגף 99". "מהומה" היה מעניין אבל יצירתי מדי ברמת האלימות ללא סיבה הגיונית והליהוק של ווהן לא הצליח לטעמי.

  4. אודי הגיב:

    באמת שאין לי מושג מה הופך את "תברח" לסרט טוב כל כך. מה שריצד אלי מהמסך היה קשקוש מגוחך. לא מפחיד, לא מלחיץ ולא חכם בעליל.

  5. ירון הגיב:

    תמיד חשבתי שזה כמעט חילול קודש להזכיר סדרות בבלוג קולנוע, אבל אם כבר הכנסתם פרקים מתוך סדרות לרשימותיכם – אני חייב להפציר בכם לרוץ לצפות (אני מסיק שלא צפיתם אחרת זה בטוח היה מופיע כאן) בפרק האחרון של הסדרה המטורפת Nathan For You. מדובר בפרק באורך כמעט שעה וחצי, שהוא פשוט רכבת הרים של רגשות ותערובת של ז'אנרים – סיפור אהבה רומנטי, מוקומנטרי קורע מצחוק, "פשע אמיתי" מותח שמשחק עם ציפיות הצופים – וכל כולו האמא של המטא והרפלקסיביות. בקיצור: יצירת אמנות.
    שנה טובה!

  6. יניב הגיב:

    עוד סרט מ-2017 שלטעמי צריך להופיע ברשימה מסכמת כזו או אחרת הוא "ארוחת הערב" של מוברמן.

  7. סינפיל הגיב:

    הואיל וראיתי שמגיבים רבים החליטו לתת כאן את סיכום השנה שלהם, בחרתי גם לעשות זאת בעצמי. מבחינה קולנועית, היתה זו בעבורי שנה מצוינת, רק לא במובן שמרבית האנשים משתמשים במילה זו: החדשות הטובות הן שהשנה צפיתי לראשונה במספר יחסית גבוה של סרטים מעולים, חמישים, ליתר דיוק, אם זכרוני אינו מטעיני (מצוינים ברשימה שבקישור בפסבדונים שלי), רבים מהם יצירות מופת של ממש ואחד מהם, Melancholie der Engel, כפי שציינתי בעבר, מבין חמשת הסרטים המדהימים ביותר בהם צפיתי מעודי וחוויה דתית משנה־חיים הנמצאת בשורה הראשונה של האופרה, הציור, או, השירה; החדשות הרעות הן שאף לא אחד מסרטים אלה יצא לאקרנים לראשונה בשנת 2017. אני יכול לומר משהו דומה גם על 2016 ועל 2014: כדי להיות נדיב, אומר שאם יצאו לאקרנים סרטים טובים השנה, כנראה שפשוט עוד לא שמעתי עליהם. הגענו לשלב בהיסטוריה של הקולנוע בו, בממוצע, סרט טוב מופק רק אחת לכמה שנים וגם אז, המדובר בממוצע של סרט אחד לשנה אחת שכזו. אני מאוד מודאג מהאינפנטיליזציה של ה״קולנוע:״ אני די צעיר בעצמי, אבל, אפילו אני זוכר איך עד לאחרונה, פרסומות־לצעצועים־באורך־של־סרט־קולנוע על ״גיבורי־על״/״קומיקס״/״פנטזיה״/״מדע בדיוני״/״דינוזאורים״ וכולי, כמו כל דבר ב״תלת־ממד,״ היו מיועדות, לית מאן דפליג, לילדים בגילאים חד־ספרתיים. עכשיו, שטויות לזאטוטים שעד לאחרונה היו מתאימות מקסימום לערוץ הילדים תופסות מקום במדורים ביומונים שאמורים נומינלית לדון ב״קולנוע״ וב״תרבות ואמנות.״ תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ: שנה קולנועית טובה למעטים שמחשיבים את הקולנוע למדיום אמנותי ומודאגים לעתידו ככזה. אישית, אני בספק שעוד יופקו סרטים אמנותיים, אבל, תמיד אפשר לקוות…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.