• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

"אור ירח", סקירה

26 בינואר 2017 מאת אור סיגולי

בתזמון מושלם עליו עמלו מיטב המפיצים, יוצא לבתי הקולנוע בארץ הסרט "אור ירח" (Moonlight) ממש בסמוך להכרזת המועמדים לאוסקר, שם הוזכר בלא פחות משמונה קטגוריות שונות, רובן מהמשמעותיות ביותר של הטקס. על הסרט הזה אנחנו שומעים מאז ספטמבר האחרון, אז הוקרן בפסטיבלי טולרייד וטורונטו שם זכה לתגובות נפלאות, מה שעזר לו להחזיק מומנטום, לככב בטבלאות סיכומי השנה, וכאמור, להיות אחד הסרטים הבולטים של האוסקר ה-89. לבלוג, הביא אורון את בשורת הסרט, במהלך פסטיבל ניו יורק.
עניינים שכאלה לא תמיד עושים שירות טוב לסרטים. הייפ הוא משחק מסוכן שיכול בקלות גם ליצור גלי אכזבה. הציטוטים שהופיעו על הפוסטר של הסרט, למשל, מייצרים תחושה שמדובר בחוויה טרנסנדנטאלית, בסרט משנה חיים. צריך לקחת את זה בערבון מוגבל. אני, למשל, צפיתי בסרט כבר פעמיים, אז אני יכול לבשר לכם ממקור ראשון שחיי אמנם לא השתנו בעקבותיו, אבל כן, מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחודשים האחרונים.

"אור ירח" הוא סרטו השני של הבמאי בארי ג'נקינס, והוא מבוסס על מחזה מאת טארל אלווין מקרייני, שמעולם לא עלה על הבמה. מדובר בשלוש תמונות מחייו של צעיר שחור-עור ממיאמי בשם שיירון, הראשונה כאשר מצא לעצמו דמות-אב חדשה בסוחר סמים אשר מטפח אותו, השנייה מתרכזת בגיל ההתבגרות שלו אז הוא מבין לראשונה מי הוא, והשלישית כעשור לאחר מכן, כאשר הוא שב למחוזות ילדותו בעקבות שיחת טלפון מפתיעה.
הסרט מתקדם בשונה מהמחזה ממנו עובד. בגרסה הבימתית, שלושת הסיפורים היו אמורים להתרחש על הבמה במקביל, כאשר כל תמונה בעצם משתלבת באחרות. בקולנוע המבנה הזה עלול להיות מסובך מדי ולכן בחר ג'נקינס בהתקדמות כרונולוגית, אך עדיין אפשר לראות את הזהה בין שלושת החלקים, ואיך בשונה מסרט כמו "התבגרות", שמקדש את האקראיות והפלואידיות של החיים, ב"אור ירח" כל סצנה נבחרה בפקידה, ובעצם מהדהדת ומפתחת את אלו שהקדימו אותה, או יבואו לאחריה.
כך, לדוגמא, מופיע הים בכל פרק והופך להיות סמל וסימן (וכמובן מחזירות אותנו ל"400 המלקות"), ושלושת המפגשים של שיירון עם קווין מעבירות אותו בעצם את אותו תהליך קטנטן שמצטבר וגדל מול ענינו להתמודדות של אדם עם מי שהוא.
המבנה של הסרט, הדיוק בכתיבה, והדיאלוגים המצוינים הם נהדרים בפני עצמם, אבל ג'נקינס לא הסתפק רק בזה, אלא גם יצר עולם קולנועי שלא רק מציג לנו את שיירון ואת סביבתו, אלא מכניס אותנו לתוך התודעה שלו, ובעזרת הכלים הקולנועיים שברשותו – סאונד, עריכה וצילום – מפרק את הריאליזם של התסריט ומייצר תחושה של עולם פנימי וספציפי. זאת הסיבה העיקרית שעל אף ששיירון מגולם על ידי שלושה שחקנים שונים שאינם מאוד זהים זה לזה, התחושה היא שמדובר באדם אחד ובסיפור אחד, ולא בכרוניקה מפורקת, כמו כזו שמאפיינת ביוגרפיות קולנועיות המספרות לנו את "המיטב" מחייה של דמות.

הליהוק של הסרט, עליו חתומה יסי רמירז, הוא אחד המרשימים של השנה. זאת לא קשור רק לאתגר שבמציאת ילדים או הבחירה בשחקנים מוכשרים, אלא כאלו שקולעים בדיוק לדמויות ומעניקים להן רבדים שונים. השיא הוא כמובן עם טרוואנטה רהודס, המגלם את שיירון בחלק האחרון. רהודס בן ה-26, הגיע מעולם הספורט וככזה הוא נראה בהתחלה כמו מסת שריר אחת ענקית, אבל העיניים שלו מציגות משהו אחר לחלוטין, פגיע ומפוחד, בדיוק כמו הילד שהופיע בשתי התמונות שקדמו לו.
את שיירון הראשון, המכונה "קטנצ'יק", מגלם אלכס ר. היברט, ובחלק האמצעי משחק אותו אשטון סנדרס. שניהם נפלאים. שחקני המשנה אנדרה הולנד (מ-The Knick, והעונה אחרונה והאיומה של "אימה אמריקאית"), ג'אנל מונאיי ונעמי האריס הבריטית ("סקייפול") שמועמדת על תפקידה הנוכחי לאוסקר, משלימים את הקאסט המרשים. את מירב השבחים והפרסים חטף מהרשלה עלי, המגלם את חואן סוחר הסמים. באמת שקשה לבוא אליו בטענות, אבל בעיני כל הגברים שהוזכרו עד כה מתעלים עליו בהופעותיהם, וככזה אני מעט מאוכזב שהם לא מקבלים את תשומת הלב לה זוכה עלי.

אני ראיתי את "אור ירח" כסרט על זהות. בחלקו הראשון מסופר על ילד שמנסה להבין מיהו, כשכולם מסביבו כבר יודעים. הרגע החזק ביותר בפרק הזה – ואולי בכל הסרט – הוא השיחה בה עולה השאלה "מה זה מתרומם". ולא רק שהסרט מעניק את התשובה הטובה ביותר שאי פעם ניתנה לשאלה הזו, הוא מצליח גם על ידי בחירות קטנות לאפיין את כל הדמויות שמשתתפות בסצנה ואת הדינמיקה ביניהן, כאלו שגורמות לזמן היחסית קצר במחיצתן להרגיש כמו עולם ומלואו. משהו כל כך אגבי כמו הנהון ראש קטן לשלילה הוציא פרצי צחוק מהקהל בשתי ההקרנות בהן נכחתי. וכבר בפרק הראשון, הים הופך למקום המבטחים של קטנצ'יק, המקום בו הוא יכול אלי לראשונה לבטוח במישהו.
בפרק השני שיירון כבר יודע מי הוא, אבל הוא מנסה לברוח מזה, להוכיח שהוא כמו כולם, ובוגד בעצמו לאחר שחווה בגידות איומות, פעילות או סבילות, מכל האנשים שמקיפים אותו. רגע השיא של הפרק הזה גם הוא מתרחש בים, ובו שיירון מחליט שוב לבטוח בזה שלצדו, מעשה שיישאר משמעותי למשך כל ימי חייו.
בפרק השלישי הים מופיע רק לרגע, מרחוק, כמו הזהות שהשאיר שיירון מאחוריו, אבל זה עדיין שם, לא הלך ולא נעלם, ומסמן לו שאולי אפשר לנסות להיפתח ולבטוח שוב.

מבחינה ערכית, הדבר העיקרי שלי הפריע היה היחס הסלחני והאוהד מדי של הסרט לסוחרי סמים. גם ההשלכות של מעשיהם מוצגים באופן מרוכך מאוד. אמנם אפשר לטעון כנגד שהסרט הוא כולו נקודת מבט של דמות אחת, ולכן אפשר להיות לא נאמנים למציאות או לפוליטקלי-קורקט, אבל לדעתי הדבר הזה יכל לקבל מורכבות גדולה יותר. זה בא לידי ביטוי באחת הסצנות הבודדות בסרט בה שיירון לא נוכח (ספרתי שתיים, אם אינני טועה), והוא מעמת את הספק ואת הצרכן. הסצנה הזו משוחקת נפלא, אבל גם מרגישה מעט מודבקת ולא לגמרי נכונה להתנהלות האורגנית של הסרט.
עניין נוסף היה לי עם הדמות של קווין, חברו היחיד של שיירון, שמייצגת את הקונטרה – מישהו שתמיד יודע איך להשתלב ולשחק את המשחק. דמותו של קווין הרגישה לי מעט חיצונית לסרט, יותר ייצוג של משהו מאשר דמות שבקעה מהעולם של הסרט. מכיוון שהנקודות המשמעותיות ביותר בעלילה מגיעות מהדינמיקה בין שיירון לקווין, הרגשתי ששם אולי טמונה איזושהי חולשה, ושקווין יכול להיות גם הוא משהו אמין ואנושי עוד יותר.

"אור ירח" הוא סרט קטן במימדיו, אבל כזה שיש בו עולם עצום. לעיתים הוא מרגיש קצת ניסיוני, או אפילו יומרני, אך זה לגמרי משתלם בסך החוויה הכוללת. אני לא לגמרי בטוח האם הוא יכול לעמוד ברף הציפיות שקבעו לו בהגעתו אלינו, וצריך לזכור את זה. הוא בעיקר עבודה קולנועית רבת כישרון, מרגשת נורא, ובטח שונה מרוב התוצרת של הקולנוע האמריקאי החדש. הוא מקרב אותנו לדמות שעל המסך הרבה יותר מסרטים אחרים. וגם אם "מנצ'סטר ליד הים" נותר בעינו כבחירה המועדפת עלי לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, אני מבטיח לכם שאקפוץ ממושבי בשמחה על כל פרס שיחבוק הסרט בזמן הטקס.

moonlight3

תגובות

  1. נעמי הגיב:

    סקירה שמהדהדת את המחשבות והרגשות שליוו אותי בתוך הסרט וביום שאחרי, סקירה שמסדרת אותן.

  2. ורד הגיב:

    לדעתי ה״חוסר״ עיסוק/ טיפול בסחר סמים , מטפל בנושא בצורה הכי טובה שיש. נכון לא שמו נושא זה בקידמת הבמה אבל הוא בהחלט שם ובאחת מהמופעים הכי קשים שראיתי.
    הסצנה של ״ מה זה מתרומם״ הנקודה בה חואן נשבר, בשבילי היתה אחת מאותן סצנות שלא עוזבות אותך, שבשבילם שווה להגיע לקולנוע. הצילום המשחק והעלילה היו לאחד בסצנה זו ושמו את כל הנושא של הסרט בסצנה אחת מופלאה. סרט שכל שחקניו אפריקאים אמריקאים(!!!) גדלים בשכונה/ מציאות כל כך קשה ומורכבת ואין לאן לברוח, כולם עוסקים במעגל האימה- סמים בין אם מוכרים בין אם צורכים וכאלה שעדיין לא החליטו. בדיוק כמו עניין הזהות. שאגב נמצאת בכל אחת מהדמויות בסרט.

השאר תגובה