• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח שישי (אורון): ״רחל אגמון״, ״פארק״, ״גבריאל וההר״, ״ליידי מקבת׳״, ״הסמוראי״

23 ביולי 2017 מאת אורון שמיר

יום אחרון של פסטיבל ירושלים לשנת 2017, מביא עימו פוסטים אחרונים של חברי סריטה מאירוע הקולנוע ששמחנו לקחת בו חלק בשבוע וחצי האחרונים. כיוון שכך, מלבד חמישה סרטים נוספים שמקרבים אותנו אל כיסוי של כמחצית מן ההיצע השנתי (אם מחשיבים גם את פוסט ההמלצות המקדים שלנו), אסכם ממש בקצרה את הפסטיבל השנה. בעיניי, לא רק התוכניה הייתה עשירה השנה אלא גם האווירה שסביב – בחדר העיתונות נענו לכל בקשותינו ואף למעלה מכך, הלאונג׳ שסמוך לאולם 4 סיפק ספות נוחות (לעיתים מדי) ומיזוג אוויר לשעות הלא פשוטות של שיאי החום בצהריים, ובערב היה פשוט תענוג לתור מקום על דשא הסינמטק שהיה תוסס באופן יוצא מגדר הרגיל, לפחות בכל שנותיי בפסטיבלים.

התלונה היחידה שלי ששווה להשמיע נוגעת לעובדה שלא הייתה אפילו הקרנה אחת בה לא נאלצתי לרמוז/להתחנן/לנבוח על מי שישבו סביבי או מאחוריי כדי שיסתמו את הג׳ורה. באמת שאני לא מסוגל להבין את רמת הניתוק שלא מאפשרת להכיר בכך שיש עוד בני אדם בעולם, כאלה שאולי לא מעוניינים בפרשנות לאורך כל הסרט. מילא, אם היה מדובר בניתוח מבריק של מהלכים עלילתיים או תובנות אסתטיות מחדשות. אבל סתם להגיד בקול רם את מה שקורה על המסך? זו הקרנה מונגשת לעיוורים? למה אי אפשר להיות בשקט למשך שעה וחצי או שעתיים? מה כל-כך מעניין בטלפון הסלולרי שמתעלה על התמונות המוקרנות? האם רכישת כרטיס קולנוע באמת מקנה תחושת בעלות על כל האולם ולכן היושבים בו ורצונותיהם מתבטלים? את התשובה לכל השאלות הרטוריות האלה קיבלתי באופן בלתי נעים במיוחד בביקור בשירותים, כשבחור אחד בחר לקיים שיחת טלפון בזמן שהוא מטיל את מימיו (מנהג מעניין לכשעצמו). הוא סיפר לצד השני כמה נורא היה כאשר בהקרנה בה נכח כש״כל הנרגנים״ השתיקו אותו ואת הסביבה. אז ברצוני לבקש מחילה נרגנת מכל מי שהפרעתי לו או לה לברבר בזמן הצפייה. באמת סליחה שהתבלבלתי וחשבתי שהסרטים הם העניין המרכזי פה, ולא אתם ואתן. כדי להביע את התנצלותי, הנה סקירות קצרות על כמה סרטים שאולי פספסתם או פספסתן מה קרה בהם כי הייתם עסוקים והייתן עסוקות בלהפעיל את הפה במקום את העיניים והאוזניים.

דיווחים קודמים:
ראשון – ״חיי אישה״, ״נפאלם״, ״יוצא מן הכלל״, ״מפעל של שום דבר״, ״אין אלוהים״
שני – ״מערבון״, ״ז׳נט, ילדותה של ז׳אן דארק״, ״נולד בדיר יאסין״, ״מאהב ליום אחד״
שלישי – ״האישה שעזבה״, ״24 פריימים״, ״האלון והכד״, ״סנטאור״, ״על החוף, בלילה, לבד״
רביעי (של אורון הפעם) – ״פאטי קייקס״, ״הסדנה״, ״המוזיאון״, ״חיים חדשים״
חמישי – "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג", "אנה, אהובתי", "משפחתי המאושרת", "ארץ אלוהים", "יום ללא שם"
התחרות הישראלית – ״פיגומים״, ״מוטלים בספק״, ״געגוע״, ״האופה מברלין״, ״משפחה״, ״מות המשוררת״, ״אוויר קדוש״

רחל אגמון

קודם כל, את הסרט הזה אפשר עוד לראות בפסטיבל ממש היום (ראשון ה-23.7) בשעה 14:00 בסינמטק 3. בהמשך הוא ודאי יפציע בערוץ 11, שכן אחד הגופים התומכים בו הוא ״כאן – תאגיד השידור הישראלי״, ואולי יש כאלה שיגידו שזו פלטפורמה ראויה עבור הסרט בן 50 הדקות המספר סיפור משפחתי במהותו. זאת משום שמדובר בסרט תיעודי-אישי הנכלל בתת-הסוגה ״יוצר עושה סרט על הוריו ובעצם על עצמו״, המורכב מחומרים שיש בהם הרגשה של צילום ביתי. עם זאת, המקרה של במאי הסרט, יאיר אגמון, הוא באמת סיפור יוצא דופן ובאופן אישי אני יכול להגיד שמזל גדול שצפיתי בו באולם קולנוע ולא סתם כך באקראי בטלוויזיה. זאת משום שהסרט מעורר, לפחות אצלי, רתיעה מסויימת מרמת החשיפה והאינטימיות שהוא מציג מיד בפתיחה, אבל בקולנוע אי אפשר להעביר ערוץ. כך התגברתי על רגשות המבוכה הקלים, ממש כפי שעשה גיבור הסרט ביחס לסיפורו ובעיקר לאמו, והתוודעתי בשנית למספר סיפורים מרתק ואולטרה-רלוונטי לאקלים ממנו צמח ובתוכו הוא פועל.

אגמון מציג את סרטו הראשון באורך מלא בדיוק כשמלאו לו 30 קיצים, אחרי שכבר פירסם ארבעה ספרים, סיים את בית הספר לקולנוע של סם שפיגל עם טרילוגיית סרטי גמר, ואת פלטפורמת הפסטיבל ניצל גם להשקת העונה השנייה לסדרת הרשת שלו, ״הטרמפיסטים״. למעשה, העונה הראשונה בכלל והפרק האחרון בה בפרט, היו לסיבות בגינן מצאתי את עצמי באולם מול סרט הביכורים שלו. בזכות הסדרה, המפגישה בכל פרק בן כמה דקות בין אגמון לטרמפיסט/ית שהוא אוסף מהיכנשהו בארץ, יצא לי להנחות את הפאנל סביב היצירה בפסטיבל סרטי הסטודנטים הקודם ולהתוודע אל מעיין היצירה האנושי הזה. הפרק האחרון בו הוא אוסף את אמו לנסיעה ובה הוא מתעמת איתה על הטרמפ ששינה את חייה, בו פגשה את אביו, הוא כנראה אחד היסודות לסרט ״רחל אגמון״, שם אמו של הבמאי. הסיבה שהוא שואל אותה שוב ושוב על האופן בו הרתה מאביו, בעת שהייתה רווקה דתייה בת 40 והוא גבר מבוגר ונשוי פלוס שבעה ילדים, נובעת מכך שישנן גרסאות סותרות לסיפור – שלה ושל האב. התהייה הפונדמנטלית של מי אני ומאיפה באתי מקבלת בסרט ביטוי דרך היסטוריה מתעתעת ומבוססת נראטיב ונקודת מבט.

הסרט קרוי על שם אמו של הבמאי, למרות שבעיניי הוא הדמות הראשית והגיבור אשר עובר תהליך. להבנתי זאת משום שאותו מהלך רגשי נוגע להשלמה ולקבלה של יאיר את מי שבחרה ללדת אותו בגיל מאוחר יחסית בתור אישה עם רצונות, מניעים וקבלת החלטות משל עצמה. היא הופכת להיות ״רחל אגמון״ במקום רק ״אמא״, וגזירת חבל הטבור הזו, בהשאלה מדברים שנאמרים בסרט, היא סוד כוחו. בעוד דמות האב נותרת אניגמטית ובלתי מפוענחת ככל שהיא תופסת יותר ויותר זמן מסך, למרבה התסכול מצד הגיבור, את דמות האם אפשר בהחלט ללמוד להכיל. למרות או אולי בזכות העובדה שהיא ״מביכה״ כהגדרת בנה בהתחלה ובאמצע, הגדרה שהוא לומד לשנות ולשפר בהמשך – הוא מכיר ומקבל אותה כאדם חופשי יותר ממנו, בין אם ניחנה במודעות עצמית או פשוט מצפצפת על מה שיחשבו עליה אחרים. השינויים שעובר אגמון כגיבור הסרט משפיעים גם על אגמון כבמאי, ויחד איתו משתנה ומתפתח גם הסרט מבחינת אופן ההבעה שלו. בסופו של דבר זהו אחד מאותם סרטים שמטרתם להכיר לקהל אדם שאהוב על היוצר (יש אחד נוסף ומאוד שונה בהמשך הפוסט), אבל ייחודו הוא בכך שזהו תהליך שעובר היוצר אל מול עיני הצופים ויחד איתם.

פארק
Park

והפעם בפינתנו ״מה חשבתי לעצמי שנכנסתי לסרט יווני״: יצירת הביכורים של סופיה אקזרצ׳ו. הגעתי אליה עקב החיבה שלי לפילים לבנים, שכן הסרט מתרחש ברובו בכפר האולימפי הנטוש של אתונה, עשר שנים אחרי המשחקים. כנופיה של ילדים משועממים השתלטה על אחד האיצטדיון, החל מהכסאות המחלידים המשקיפים אל שדה הקוצים שצמח במקום בו היו דשא ומסלולי ריצה, וכלה בחדרים המוזנחים הממוקמים בתוך המבנה. אבל זוהי זירת ההתרחשות העלילתית, שכן לא מדובר בסרט תיעודי או דוקו-פיקשן. בזכותו למדתי מחדש שיעור חשוב בקריאת תוכניות של פסטיבלים – תמיד לקרוא בעיון את כל התקציר. ההתבוננות הארוכה והממושכת בשגרתם של הנערים ומעט הנערות שפוקדים את המקום אכן נראית כמו הנושא שהכי מעניין את היוצרת, אבל ישנה גם עלילה תבניתית למדי המתמקדת באחד מהם. הוא עובד במלטשה המקומית, מטפל באימו שמחפשת לעצמה גבר (ומוצאת את מנהל העבודה של בנה), מקיים קשר מיני עם נערה שנדמית פוסט-טראומתית, ומציק לתיירים המעטים שפוקדים את המקום.

הכוונות להציג את מצבה הנוכחי של יוון שקופות למדי. ישנו הגיבור שנושך את היד המאכילה אותו אבל בכל זאת מחפש דמות הורה משגיח ממש כמו מולדתו (ויש לו גם כלב תוקפני כדי להעצים את המטפורה). ישנם גם סמלים שיציגו את עברה המפואר של יוון (המלטשה המזכירה את עמודי השיש המזוהים עם האימפריה, העובדה כי הנערה הייתה אולי ספורטאית שסבלה מפציעות וכעת אין בה שימוש ממש כמו הכפר האולימפי, וכן הלאה). ברובד הסיפורי, הסרט טוען עצמו בשילובים שונים של אלימות ומיניות כדי לעורר עניין בכל סצנה, הנמשכת ונמתחת בניסיון לגרום לקהל לצפות למשהו רע שיתרחש במהלכה או בסופה. אוסף של קלישאות ארט-האוס, בקיצור, ומעבר לזה אין לסרט הרבה מה להציע, לא לי לפחות. זה כנראה רק עניין של זמן עד שאנטוש לגמרי את הנסיונות להבין את האהדה הגורפת למדי בסצנת הפסטיבלים לקולנוע היווני הנוכחי.

גבריאל וההר
Gabriel and the Mountain

סליחה נוספת על צרות אופקים, אבל אף פעם לא באמת הבנתי את הקטע של אמנות קונספטואלית. כלומר, מזלג שמוצג כפי שהוא בחלל מוזיאון, לצד סיפור ארוך על תולדותיו ועל החוויות שהוא עבר או האמן עבר יחד איתו, לא הופך אותו למזלג מיוחד גם עבורי. בקולנוע אפשר לראות את זה בשנים האחרונות בעיקר תחת כל מיני תירוצים ותוספות נלוות בסגנון ״אבל זהו סיפורו האמיתי של התסריטאי״, או ״אבל ככה זה קרה במציאות״. אישית, אני לא מוכן לתת הנחה לסרטים שצריכים תותב כדי לעבוד ולעניין, אבל בהרבה מן המקרים מתגלה לי שמדובר בסרט קונספט רק בדיעבד. כך למשל היה עם סרטו של פליפה גאמרנו-ברבוסה שזכה בפרסים ותשבוחות בפסטיבל קאן האחרון, עת הוקרן במסגרת ״שבוע הביקורת״. שמעתי עליו רבות וטובות אז ומאז, והעובדה שהיוצר הגיעה לפסטיבל סימלה בעיניי חיבה מיוחדת גם של אנשי ירושלים. בסשן השאלות והתשובות התגלתה חשיבות נוספת של האורח, כמשלים של חווית הצפייה בסרטו, שכל כולו מוקדש לזכר חברו גבריאל בוכמן.

הסרט מתחקה אחר התחנה האחרונה במסע חובק עולם בן שנה של גבריאל (ז'ואאו פדרו זאפה), צעיר ממוצא ברזילאי, שתיכנן לתור את היבשת השחורה לפני תחילת לימודיו באוניברסיטה אמריקאית. בדיעבד זו הייתה התחנה האחרונה שלו גם בחיים, המחולקת בסרט לארבעה פרקים המתרחשים בארבע מדינות שונות באפריקה. כל פרק הינו בעל אופי סיפורי אחר, ונותן דגש מסוג שונה על אישיותו של הגיבור. בעיניי היותר מוצלחים הם אלה הכוללים גם את זוגתו (קרולין אבראס), שבאה לבקרו אחרי חודשים שלא התראו במטרה לבדוק לאן הולך הקשר. כשהוא לבד, נראה כאילו בכל מקום אליו הגיע יבשת אפריקה ותושביה חייכו חזרה אל הזר התזזיתי, כאשר כל מפגש עם דמות מקומית מלווה בקריינות שלה אודות המפגש עם גבריאל האמיתי בסוף העשור הקודם. זה השלב בו מתבהר הקונספט של הסרט, ששלח את צוותו אל אותו המסע כמו של גבי, עם אותן תחנות ואותן דמויות, שדומה כי חייהן לא השתנו מאז. בטח לא כמו של הנוגעים בעשיית הסרט המהווה הנצחה לדרכו האחרונה.

אופי היצירה והאופן בו נעשתה, כלומר שחזור של מסע אמיתי עם שחקן (ולפרקים גם שחקנית) המוקפים בדמויות הנזכרות במפגש שהיה, מעניק לה יותר ייחוד מאשר כוח של ממש. זה בהחלט מבליט את הנופים וההוויה של כל המקומות בהם מבקרות הדמויות, אבל כמו בכל סרטי ״חברים מספרים על…״ נדמה שהמנוח היה תמיד קרן אור בחייהם, משהו שלי באופן אישי קשה לקנות. אולי כדי לאזן, למרות שיש לי הרגשה שזו לא הייתה הכוונה, גבי שניבט מן המסך הוא טיפוס בלתי נסבל באופן חריג – מניפולטור, טפיל, אימפולסיבי ואגואיסט (שאמור לעסוק בלימודיו במקצוע החינוך, למרבה האירוניה). בתחילת הסרט הוא מבקש להצטרף לשבט המסאי מבלי להבין את דרכיו, מסתפק בלבוש המסורתי כלומר רק בכסות ולא בתוכן. מערכת היחסים שלו עם בת-זוגו הבאה לבקר אותו מתוארת כאחד מבין כמה וכמה דברים בחייו שהזניח, ולמעשה רוב המפגשים שלו עם דמות אחרת מסתיימת בהישענותו עליה. הוא הזכיר לי מעט את גיבור ״עד קצה העולם״ (Into the Wild), גם הוא טיפוס שהיה באמת ויצא אל הטבע מתוך אהבה גדולה ובורות גדולה אף יותר, מה שגרם עבורי לדיסוננס חמור בין יופיו החזותי של הסרט לפנימיותו של מי שאמור להוביל אותו.

ליידי מקבת׳
Lady Macbeth

הקולנוע עצמו שב והתגלה בתור הטיפול היעיל ביותר נגד קהל פטפטן ונטול התחשבות. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להשתיק את לול התרנגולות שישב מאחוריי (ומנה נשים וגברים כאחד יש להבהיר), זה לא החזיק מעמד ליותר מכמה דקות. אפילו כשהצטרף אליי קול גברי עם מבטא רוסי מהצד השני של האולם (תודה לך על זה, מי שלא תהיה!), בתוך כמה רגעים שבו והתחדשו הדיבורים והתובנות הנורא-מרתקות של הקהל חסר התרבות הבסיסית. אבל בכל פעם שקרה משהו מזעזע בסרט שלשמו כולנו התיישבנו באולם, השתררה דממה של כרבע שעה. תודה לאל וליוצאים של ״ליידי מקבת׳״ שזה קרה לעיתים מספיק תכופות כדי שיהיה אפשר להתרכז בנעשה על המסך ולא בצופים בו.

סרטם הראשון באורך מלא של וויליאם אולדרויד כבמאי ואליס בירץ׳ התסריטאית אמנם מרפרר אל בן ארצם וויליאם שייקספיר, אבל מבוסס למעשה על ספרו של ניקולאי לסקוב הרוסי שנקרא ״ליידי מקבת׳ של נפת מצנסק״. לאחר עיבודים לא מעטים לקולנוע, בין היתר מצד אנדז׳יי ויידה תחת שמה של הגיבורה קתרינה איזמאילובה, היוצרים הטירונים משיבים את הסיפור אל שורשיו הבריטיים. העלילה מתרחשת בשנת היציאה לאור של הנובלה, 1865, ונפתחת בטקס נישואין הנראה רק מהזווית של הכלה. זוהי קתרין (פלורנס פיו) שנקנתה יחד עם פיסת אדמה על ידי החותן שלה (כריסטופר פיירבנק) כדי שתעמיד יורש לבנו, בעלה (פול הילטון). האופן בו הזוג מקיים יחסי מין לא ממש משאיר סיכוי להריון, והוא רגע הזעזוע העמוק הראשון בסרט, שדקות הפתיחה שלו נועדו להבהיר את בדידותה של קתרין בבית הגדול אותו היא אינה רשאית לעזוב. תאונת עבודה בנכס שבבעלות המשפחה שולח את בעלה למסע אל המקום המרוחק, מותיר אותה לגלות לא רק את האחוזה אלא גם השטח שסביב. כך היא מתוודעת גם לעובדים, ספציפית לבחור חדש בשם סבסטיאן (קוזמו ג׳רוויס) שנכנס אל מיטתה ומאוחר יותר אל ליבה. המשרתת (נעמי אקי) היא זו ששומעת ורואה הכל בבית, גם אם היא מעמידה פנים שלא, והיא תהפוך לדמות הראשונה שתמצא עצמה בין הפטיש לסדן.

כפי שאפשר לנחש מן הכותרת, בכל שפה שהיא, האישה שבמרכז העלילה לא רק תחרוג מן התפקידים שמייעדת לה הפטריארכיה במאה ה-19 אלה גם תבצע מעשים קיצוניים כמו תכנון רצח כדי לערער על מקומה. פיו היא ליהוק מושלם לתפקיד כיוון שהיא כל הזמן נראית כמסתירה את כוונותיה האמיתיות, ויש לה מספיק קסם טבעי כדי לשטות לא רק בדמויות אלה גם בקהל. הבחירה החכמה של יוצרי הסרט לקרב אליה את המצלמה ואת הצופים והצופות במערכה הראשונה, הממחישה בנחרצות את כלוב הזהב בו היא חיה ואת ההתעללות הרגשית שהיא סופגת, מספיקה כדי להישאר בצד שלה בהמשך, גם כשכבר אי אפשר להזדהות עם הבחירות שלה או להצדיקן מבחינה מוסרית. בניגוד ל״פארק״ שהזכרתי לעיל, ״ליידי מקבת׳״ מציג באופן משכנע את הקשר בין דיכוי, אלימות ומיניות, ועושה זאת על רקע צילומים שככל שהם מרהיבים כך הם חושפים ריקנות גדולה יותר בליבן של הדמויות (גם התמונה בראש הפוסט לקוחה מן הסרט הזה). מדובר ביצירה על אנשים שאנוסים בין כמה אפשרויות רעות שהכתיבו להם הנסיבות, כולל כמה רגעים מצמיתים של אפלה אנושית אמיתית, אבל כזו שמתוכו מפציעה גם הבנה מסויימת לנפשות שהשחירו והתקדרו.

הסמוראי
Le Samouraï

את הפסטיבל בחרתי לסיים עם ההקרנה האחרונה של סרט מתוך הרטרוספקטיבה ליצירתו של ז׳אן-פייר מלוויל. כל הפסטיבל אני מסתובב בתחושת החמצה הולכת וגוברת על כך שלא פקדתי לפחות פעם אחת את אולם 2 בשעה הקבועה של 10:00 בבוקר, אז הוקרן בכל יום סרט אחר אשף הניאו-נואר הצרפתי. אבל העניין הוא שאחרי הצפייה ב״הסמוראי״ שחוגג השנה יובל, קצת קשה לחזור לסרטי 2017 אז אולי בכל זאת עשיתי את הבחירה הנכונה לאורך הפסטיבל. הסרט מ-1967 לא הזדקן ביום אחד מאז שהוקרן לראשונה, למרות שבהחלט לא עושים יותר סרטים בקצב ובדייקנות של מלוויל, מה שאולי עלול להקשות על קהל מסויים. אישית, התמוגגתי מבניית הדמויות דרך התמקדות בפעולות המצולמות מתחילתן ועד סופן, בסרט שהכל בו מלוטש ומפולש עד בוהק. זה ניכר במיוחד בצילום מלא החיים ועתיר משחקי התאורה והצבעוניות המשתנה, למרות שמי שבאמת עושה את הסרט הוא כמובן אלן דלון בתפקיד הראשי, שחקן עם פרצוף ויציבה כה מושלמים עד שאין לו באמת צורך לומר מילה. בכלל, כיף להיזכר שיש גם סוג של קולנוע בו הדיאלוגים מגיעים רק כשצריך אותם, והם עושים זאת רק כדי להבריק בתמציתיות או בסגנוניות.

למי שלא מכיר או מכירה את הסרט, דלון מגלם את ג׳ף קוסטלו, רוצח להשכרה שבתחילת הסרט מתכונן ארוכות להתנקשות קצרצרה במועדון ג׳אז אופנתי. סיקוונס ההכנות הממושך לעומת רגע הביצוע עצמו (״מי אתה? זה לא חשוב. מה רצונך? להרוג אותך.״) הוא פשוט קולנוע בשיאו ומלוויל במלוא עוזו, אבל ההקדמה הממושכת היא רק הכנה לדרמת הפשע המורכבת שתגיע בהמשך. קוסטלו נלכד על ידי המשטרה, כפי שחשש שיקרה, ולצד אליבי שטרח לבנות במיומנות בתחילת הסרט יש גם עדים הנשבעים שזיהו אותו. מולם ניצבת הפסנתרנית מאותה מועדון, שראתה אותו בוודאות אבל טוענת כי זה לא הוא, מסיבות שיתבררו בהמשך. המשטרה לא באמת יורדת לו מהזנב, והמזמינים של הרצח חוששים מתשומת הלב שמשך המתנקש ומעוניינים להיפטר ממנו גם הם. קוסטלו מוצא עצמו לכוד ומכותר, ממש כמו הציפור בכלוב בדירתו.

כדי להמשיך את המימד הסימבולי, קוסטלו מצולם תדיר אל רקע שלטי ״יציאה״, בתוך מבנים או בתחנות המטרו של פריז, כדי לשוב ולרמוז כי דמותו מחפשת דרך החוצה ממצב שנדמה חסר מוצא. זוהי רק דוגמה אחת מיני רבות לאופן בו מלוויל משכיל לברוא קולנוע שהוא מבדר כשם שהוא נבון, מייצר הבנה וסימפטיה למצבן של הדמויות לא משנה מאיזה צד הן של החוק, ורותם לצרכיו את כלי המבע הקולנועי באופן שלא לחינם נלמד בבתי ספר. מבין השלישייה המועדפת עליי של מלוויל, שכוללת מלבד ״הסמוראי״ גם את ״צבא הצללים״ (L'armée des ombres) ו״המעגל האדום״ (Le Cercle Rouge) שיצר בשנים העוקבות, קשה להכריע בכל פעם מחדש מיהו המצטיין. צפייה חוזרת בהחלט עוזרת, וכך עלתה החיבה שלי לטרגדיה המינימליסטית עימה בחרתי לסיים את החוויה בבירת הסרטים. אז תודה לפסטיבל ירושלים על הקרנת הקלאסיקות האלה, ובכלל על עוד שבוע וחצי מהנים, מרתקים ומלאים בקולנוע שיש בכוחו להשכיח את המציאות בכלל והחדשות בפרט.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    Melville rocks
    כל סרט-מלמליאן (או רונלדו-לצעירים)

  2. אריק הגיב:

    בבקשה 🙂

  3. רונה הגיב:

    ציפור קטנה לחשה לי שמלוויל יגיע גם לסינמטק תל אביב, כך שאין צורך להחמיץ 🙂

השאר תגובה