• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2017 – פרשנויות לסרט ״אמא!״ של דארן ארונופסקי

11 באוקטובר 2017 מאת אורון שמיר

מזמן לא היה בקולנוע מפצל קהל כל-כך קלאסי ורעשני כמו סרטו של דארן ארונופסקי, ״אמא!״ (!mother – ואין כאן טעות כתיב, הכל צריך להיות באותיות קטנות אם תשאלו את היוצר). עופר הבין את טבעו של הסרט כבר בבכורתו בפסטיבל ונציה, וכתב עליו בהסתייגות מהולה בהתפעלות, תוך שהוא מנבא לסרט שונאים קולניים ולא פחות מכך אוהדים מריעים. בהמשך חודש ספטמבר הגיע הסרט אל מסכי הקולנוע בארצות הברית והוביל לכמה מביקורות הקולנוע המרגיזות ביותר שיצא לי לקרוא (עשיתי זאת רק אחרי הצפייה שלי, אבל את הוייב הכללי של ״סרט שנוי במחלוקת״ אפשר היה להבין קודם). מרגיזות לא במובן של הבעת דעה נחרצת מדי או סתם שונה משלי, בדיעבד, אלא בשל חטא כפול ודי קבוע שמבקריו של ארונופסקי חוטאים בו – טוענים שהוא ברור מדי ואז מוכיחים חוסר הבנה קטסטרופלי במושא הביקורת שלהם.

אותו הדבר קרה בעבר עם ״המעיין״ שנטפלו לעלילה שלו בלי להתייחס לסימבוליות שלה, עם ״המתאבק״ שביקרו את הסיום שלו בשל הבנה הפוכה של המתרחש בו, ולדעתי זה יגיע עכשיו לשיא עם ״אמא!״. רבים כנראה סתמו מולו את האוזניים כי הוא צעק עליהם חזק מדי לטענתם, עד שהם לא שמו לב למה שהיה לו להגיד. אני ממש לא מתכנן להגן על הסרט, ואפילו לא חשבתי לכתוב טקסט פרשנות לסרט שכולם טוענים כי הוא קודח את המסרים שלו אל ראשי הצופים באופן שרק ארונופסקי יכול להרשות לעצמו. אבל לטובת מי שצפו בו אתמול בפסטיבל חיפה, או יצפו בו בהקרנה החוזרת (חמישי ה-12.10 בשעה 22:00 באודיטורים) או בבתי הקולנוע שבוע לאחר מכן, ורגע לפני שאותם הדיונים בדיוק כנראה יתלקחו בעברית – כן רציתי לאגד את כל מה שהבנתי שיש לסרט להגיד בדרכו הברורה, אבל כנראה שלא יותר מדי ברורה.

הטקסט שלי ישתדל מאוד לא להיות בסגנון המוני הכתבות והסרטונים שצצו ברחבי הרשת עם כותרות כמו ״הסברים לסרט״ או ״לא הבנתם? בואו נסביר״. אבל אני כן רוצה לומר דבר אחד למי שטרם צפו – לשפוט את הסרט הזה בכלים של דרמה ריאליסטית, כמו לתהות על התנהגות הדמויות לעומת בני אנוש אמיתיים, משול לניסיון לאכול מרק בעזרת מזלג. אפשר להבין כבר מרגע הפתיחה שהסיטואציות, חלקן אם לא כולן, אינן טבעיות או רגילות. אז למה לצפות שהדמויות יתנהגו כמו אנשים רגילים או באופן טבעי? גם בתור סרט על זוגיות, ואגיע לכך בהמשך, זה ממש לא סיפור על בחורה שפוגשת בחור, בונה לו בית ואז שומעת רעשים בקירות. זה יותר כמו ארכיטיפ של אישה פוגשת ארכיטיפ של גבר, עושה עבורו הכל ונקשרת לבית עד כדי כך שהיא חשה אותו. וזה ממש לא הפירוש היחידי ליצירה.

האם ״אמא!״ הוא מעשיה אלגורית על זוגיות? סרט אימה המדלג בין ז׳אנרים מלחיצים? משל בעל מוטיבים תנ״כיים שיש לפענח? התשובה היא כן להכל, בתוספת עוד כמה רבדים. לכן בחרתי לקלף את הסרט שכבה אחר שכבה, עד שיתגלה לב ליבו, באופן שמתכתב עם היצירה עצמה בכמה דרכים. מטבע הדברים, חומרת הספוילרים תלך ותגבר ככל שנעמיק אל פי התהום שהוא הסרט הזה, אז עצרו כשתרצו. או לכו מראש קודם אל הטקסט של עופר, נטול הספוילרים. בראיונות איתם, ארונופסקי מעדיף שהקהל לא יידע כלום לפני הצפייה, בעוד הכוכבת ושותפתו ליצירה (ולחיים), ג׳ניפר לורנס, מפחדת שפרטים יתפספסו וממליצה לדעת הכל מראש. תחליטו למי מהם להאמין וצללו יחד איתי – המים לא באמת עמוקים.

אמאל׳ה! – מותחן פסיכולוגי, על-טבעי, ופלישה ביתית

הדרך הראשונה והראשונית לצפות בסרט היא זו שבה הוא בעצמו ניגש אלינו מיד מן הפתיחה – כסרט אימה, כולל היתוך של מספר תתי-ז׳אנרים. ראשית, זהו מותחן פסיכולוגי מנקודת המבט של דמות נשית מובילה שלא ברור מה קורה במציאות ומה בראשה, בגילומה של לורנס הנהדרת מתמיד. היא מתגוררת עם בן זוגה (חבייר בארדם) בבית מבודד שנבנה כאילו באמצע שום מקום, ונאלצת להתמודד לאורך כמעט שעתיים עם רצף של התרחשויות על-טבעיות שמחכות להסבר בסיום היצירה. זהו תת-הז׳אנר השני וזה כולל קירות שמדברים אליה ופועם בתוכם לב, רצפות ונורות שמדממות כאילו דם זורם בעורקי הבית, ובעיקר את הדבר המפחיד מכולם – אנשים זרים. המבנה של הסרט שואב במודגש מתת-הז׳אנר השלישי שאזכיר, זה ההולך ונעשה פופולרי מאי פעם – פלישה ביתית. לאט אבל ממש לא בעדינות, כל הקלפים נזרקים למשחק: החל מאורחים שמרגישים יותר מדי בבית, המשך בזרים שמגיעים משום מקום ולא מבינים רמזים, וכלה באלימות שפשוט מתפרצת הביתה ומחריבה אותו.

כסרט אימה המבוסס על דלתות חורקות והצצות מעבר לפינה בציפיה או חשש שמישהו יקפוץ על הגיבורה והצופים, אני חייב להודות שזה הכי אפקטיבי שראיתי השנה. ככה זה כשמאסטר אמיתי של קולנוע, ותגידו על ארונופסקי מה שתרצו אבל האיש מוכשר כמו שד, עוסק בז׳אנר שתמיד נחשב לאנדרדוג – הוא מעלה אותו לרמה של אמנות. שותפיו ליצירה מסייעים כמובן, בראש ובראשונה צלמו הקבוע מתיו ליבאטיק. זוכה האוסקר על ״ברבור שחור״ הולך הפעם אפילו יותר רחוק מאשר בסרט ההוא, ובשילוב של החלטות שוטינג מבריקות, צילום ב-16 מ״מ, וביצוע מן המשובחים שראיתי השנה של מצלמה המוחזקת ביד (או בעזרת סטאדיקאם יש להניח) – התוצאה מבעיתה לצפייה. אנחנו כל הזמן עם הגיבורה בזכות הבחירה של הבמאי והצלם לחזור שוב ושוב לאחד משלושה שוטים: קלוז-אפ על פניה, צילום מעבר לכתפה, או מה שיכול להתפרש תמיד כנקודת מבטה על המתרחש. אי אפשר לברוח ממה שעובר הדמות הראשית, לא משנה כמה רציתי או ניסיתי.

גם בנוגע אליה, לדמות הראשית, אפשר לחלק את הביטים פחות או יותר לשלושה. כלומר, לורנס משחקת תפקיד שמגביל אותה לאחד משלושה מצבים – מתוסכלת, מבוהלת או מבולבלת וחוזר חלילה. לדעתי היא עושה את זה נהדר, בהתחשב במגבלות, ומצליחה לגוון גם בתוך המנעד הלכאורה צר שנדרש ממנה. השחקנים הנוספים תומכים בה, החל מבארדם שהופך תפקיד בלתי-אפשרי לאפשרי בהחלט, המשך באד האריס ומישל פייפר בתור האורחים הראשונים והמתעתעים תמיד, והמשך בכל מי שצץ להופעות אורח בגדלים שונים (האחים בריאן ודונל גליסון, קירסטן וויג ועוד). ואיפה הפסקול של קלינט מנסל שיחמיא ליצירה? הפעם אין. יוהאן יוהאנסון (״המפגש״) חתום על המוזיקה, אבל יש מעט מאוד ממנה בסרט, ובמכוון – השקט שעוטף את דמותה של לורנס ברגעים המותחים מגובה בעבודת הסאונד הבולטת ביכולתה לצמרר. אגב, הקולות והאפקטים שהבית משמיע, עד לרמת דלת נסגרת או רצפה חורקת? את כולם לורנס הקליטה לפני ששופצו בחדר העריכה. זה מתקשר גם לרובד נוסף של חיבור בין הגיבורה ללוקיישן, אבל בעיקר מסייע להעניק לכותרת הסרט את המשמעות הראשונה שלה – לצרוח ״אמא!״ במהלך הצפייה זה הכי לגיטימי.

אמא! תקראי לאבא – על זוגיות והורות

המילה הראשונה שנאמרת ב״אמא!״ היא דווקא ״בייבי״. זה נאמר על ידי הדמות הראשית כשהיא מתעוררת ומגלה שבן זוגה לא ישן לידה, ולכן במובן הראשון זוהי קריאת חיבה. אבל משמעות המילה היא כמובן תינוק, ולהקיץ משינה הישר אל עוד יום של זוגיות עקרה בקריאת ״תינוק!״ מדבר בעד עצמו מבחינת הרצונות והמשאלות של הדמות. בהמשך מגיעים הביקורים של הזרים המעמתים אותה שוב ושוב עם הכשלונות של הזוגיות הזו, בין אם בעקיפין או במישרין. משגע את הגיבורה כל פעם מחדש שבן הזוג לא מתייעץ או אפילו מודיע לה בנוגע לאורחים הבאים ואף לנים בביתם, ואחת מהן, זו שמגלמת פייפר, פוצחת עימה בהתנצחות. תחילה היא מציגה מיניות מתפרצת שעומדת בסתירה לזו המודחקת יותר של הגיבורה, ומבקרת אותה על נשיותה. בהמשך היא פותחת חזית אחרת, הקשורה לאמהות, תוקפת אותה מילולית ומרעילה את נפשה. כיוון שאנחנו תמיד עם הגיבורה בכל רגע נתון של הסרט, התחושה היא של צפייה במנוצלת סדרתית, בקורבן בביתה שלה ואולי גם בתוך מערכת היחסים.

עם זאת, כשזה רק שניהם, רק הדמויות של לורנס ובארדם, הזוגיות נעה בין אידיליה להבנה כי לא הכל מושלם אבל העיקר שיש אהבה. אלה בעיקר ההתמודדויות עם כיצד הזוגיות הזו נראית בעיני אחרים, או החלטות יחידניות שלוקח הגבר אבל משפיעות על שניהם, שמערערות את הקרקע היציבה יחסית. כך צפים ועולים פחדים וחששות הקיימים בכל זוגיות – הפחד לא להיות נחשקים, להיות משניים בחיים של בן/בת הזוג, לאבד את בן/בת הזוג, לאבד את הבית ואת התחושה של בית. כמו הרבה זוגות שמחפשים לחזק עוד יותר הקשר ביניהם על ידי משהו נוסף שיהיה משותף רק להם, פונים השניים אל הפתרון של יצירת חיים משותפים – אותו התינוק שריחף באוויר מן הפתיחה.

מהצד של הגבר, עד עכשיו התינוקות שלו היו הספרים שכתב, היצירות שברא. אלא שבתחילת הסרט הוא לא מצליח לכתוב יותר, כלומר ליצור באותו האופן. אצלו התשוקה והמימוש של כתיבה קשורות או נובעות מאותו המקום כמו האהבה לאשתו ומימושה הפיזי. האחד מוביל לאחר וההשראה שלו שבה אליו אחרי מעשה אהבה, שמוביל להריון של האישה ולהריון מטאפורי אצל הגבר המלא ברעיונות לכתיבה. אבל אז מתגלה שגם אל התינוק הוא יתייחס כמו אל ספרי השירה שלו – כמשהו שיש לחלוק עם הציבור. כלומר, בעוד האישה רואה בהולדת התינוק כיצירה פרטית רק שלהם, הגבר מבקש אישור חיצוני. והתינוק הזה כל-כך חמוד שכולם רוצים לאכול אותו, מה שהופך להמחשה דוחה למדי של המטאפורה. בתור מי שאף פעם לא הבין איך לרצות לאכול תינוק זה ביטוי לחיבה, אני חייב לומר שלא התחלחלתי יותר מבדרך כלל מן הדימוי, אלא יותר מהמשך הסצנה. האופן שבו מתנהג ההמון שניכס לעצמו את התינוק אל אמו מולידתו, הוא הפעם הראשונה בסרט רצוף זוועות שבו התקשתי להישיר מבט אל המסך. זהו גם הרגע שמבהיר יותר מכל את הפרשנות הבאה בתור.

אמא! טבע ואמא! אדמה – הסרט כמשל אקולוגי

זו פרשנות שעובדת נהדר בקטע של לקחת את הסרט לרמה האלגורית שהוא שואף לרחף בה, ואני בטוח שהבמאי שוחר איכות הסביבה גם אוהב אותה במיוחד. הבעיה היא שאם מפרקים אותה לחלקים יש כמה קצוות לא משוייפים, ככה שאני פחות מתחבר אליה. אבל בכל זאת, קשה להתעלם מאסוציאציות כמו ״אמא אדמה״ או ״אמא טבע״ כבר למשמע הכותרת, ולורנס בהחלט מגלמת סוג של כוח טבע ראשוני – מהסוג שבונה. היא זו שיוצרת את הבית, שבנוי בעיקר מעץ, בו היא והגבר שלה מתגוררים. היא נשארת קשובה לבית בזמן שהיא כל הזמן מתחזקת אותו – ליבו פועם בקירות, דם זורם בו, והוא הופך לחלק ממנה ואף נותר כזה לכל אורך היצירה.

שימו לב שהגיבורה לעולם לא עוזבת את הבית, לא משנה כמה דברים נוראיים מתרחשים בין כתליו, או האם היא נמצאת בסכנה מוחשית ומרגישה כי אינה בטוחה בו. כאמור, אפילו את הקולות שמשמיע הבית הקליטה השחקנית שמגלמת את הדמות הקשורה אליו. היא תמיד נראית בתוכו מלבד פעם אחת, כפי שנגלה עבורנו בסצנה קצרצרה – מסביב לבית השרוף שהגיבורה שיפצה, הייתה שממה חרבה, אותה הפריחו יחדיו שני הגיבורים שעברו להתגורר בו אחרי אסון. הכניסו כאן עידן קרח, מטאור שפגע בכדור הארץ והכחיד את הדינוזאורים, או שאר תיאוריות המשלימות את ההכרה ביכולת השיקום העצמית של כדור הארץ להתגבר על חורבן חלקי.

כיוון שהגיבורה והבית חד הם, כל פגיעה בו בידי האורחים של בן זוגה היא כמו פגיעה בה עצמה. זה מתחיל עם האורח הראשון, שזוגתו שלו באה בעקבותיו, שניהם מתייחסים ומעירים על הבנייה של הבית עצמו. בהמשך מגיעים עוד ועוד אנשים אל הבית, אל העולם של הגיבורים, ומתנהגים בו יותר מדי ״כמו בבית״. כשזוג ממרה את פיה של הגיבורה המבקשת לא לשבת על הכיור שעלול להתפרק, הילדותיות והדווקאיות שלהם גורמת לאסון הטבע הגדול הראשון – שיטפון. כל האנשים, כלומר האנושות, סובלים מהאקט האנוכי הזה ובהמשך מגיעים עוד ועוד אסונות, רובם מעשה ידי אדם.

הדבר רק מחמיר בחלקו השני של הסרט, כלומר ככל שהאנושות מתקדמת עם הזמנים. הגיבורה עדה לאופן בו חומסים לה חלקים מן הבית/העולם/הנפש, וכיצד כל שני אנשים שימצאו עצמם באותו החדר (אפילו אם הם אחים) מסוגלים להזיק זה לזה. האנושות מנהלת את המלחמות שלה על גבו של כדור הארץ ומועכת את אמא אדמה תחת הגחמות הקטנוניות שלה, עד שלבסוף תגובת הנגד לא מאחרת לבוא. כאמור, אני די בטוח שכל מי שאקטיביזם ואיכות הסביבה יקרים לו או לה יתחברו לקריאה הזו של הסרט, אך בעיני היא מינורית יחסית למה שקורה בהמשך.

אמא! של שבת – מיתוס הבריאה והולדת הדת

זה הרובד החביב עליי בסרט באופן אישי, משום שארונופסקי הוא יוצר שתמיד נמשך אל התנ״כי. זה בולט כבר בסרטו הראשון, ״פיי״, והגיע לשיא שהתברר כמוגזם מדי כשהוא מתעסק ישירות באירועים תנ״כיים ב״המבול״. ב״אמא!״ הוא לכאורה לוקח צעד אחורה, אבל רק לכאורה. גם שונאי ושונאות ״המבול״ אולי יסכימו שסיקוונס אדם וחווה בגן עדן יכול לתפקד כסרט קצר מוצלח למדי העומד בפני עצמו. בעיניי, הסרט הנוכחי הוא מעין הרחבה של הסגנון הסיפורי שנחקר על ידי הבמאי בסיקוונס ההוא, וכיוון שהאסימון נפל אצלי די מוקדם יכולתי להנות מן הסרט כולו ברובד הזה – כסיפור מחודש או אלטרנטיבי של הבריאה. זה אומר שלורנס מגלמת את ההשראה, היצירתיות, או באנגלית ובהתייחס לשם הסרט היא Mother Goddess או Mother of Creation אם תרצו. היא מתגוררת בעולם שיצרה יחד ועבור האל האחד, עימו היא מנהלת מערכת יחסים מורכבת – היא מתקיימת בעיקר למענו, והוא לא יכול ליצור בלעדיה.

האל כתב בעבר ספר שהפך לפופולרי, הספר היחיד שמיוחס לו, ושוקד בגן העדן המשמש לו כחדר עבודה על יצירתו הבאה שמבוששת לבוא. באותו גן עדן ישנו גם מעין חפץ המשמש כמקור נוסף להשראת האל – לא תפוח גן העדן, אלא מעין קריסטל, אבן שבתוכה ניצוץ אש וחיים. כדי לצאת ממשבר היצירתיות שלו, האל מזמין/בורא אדם – הראשון שמבקר בממלכתם של השניים מאז נוסדה. אבל לא טוב היות האדם לבדו, ואחרי טקס שאותו אנחנו לא רואים, למעט פצע באיזור האחורי של הצלעות, מגיע הלילה ובבוקר למחרת – האישה. האדם והאישה מתפתים להיכנס אל קודש הקודשים האסור (ללא צורך בפיתוי נחש הפעם, למעט רמיזה בדוגמה שעל החזייה של האישה). הם גם מעוניינים לבחון את אותו ״פרי אסור״ – אבל בשגוג הם מנפצים את האבן הקסומה ומגורשים מן המקום. האל אף אוטם אותו במטרה שאיש לא ייכנס לשם לעולם, ומתפנה לנסות לטפל בצרות של האדם והאישה – למרות שהוא די נהנה מהן. בשלבים שאחרי מגיעים גם מעין קין והבל – ילדיהם של זוג האורחים שאחד מהם רוצח את אחיו ומעין אות קין נצרב על מצחו בתהליך. לאחר מכן ישנו גם סוג של מבול, בדמות אותו כיור לא מוברג עד הסוף שצינורותיו מתפוצצים וגורמים לשיטפון, המגרש משם את כל האנשים שהגיחו פתאום – כלומר מוחק את האנושות.

בהמשך אנו עדים ללידתה של הדת, במקביל ללידת בנם של הגיבורים. בני האדם חוזרים אל ממלכתו של האל שוב ושוב בזכות הפופלריות של היותו יוצר, ובשלב מסויים מתחילים לסגוד לו. אלא שאופן הפולחן ואופי האדם מאיימים שוב ושוב להחריב את הבית/העולם. האנשים מעריצים מדי את האל מכדי לראות שהם עושים נזק רק משום שהם רוצים להיות קרובים אליו או לשמור לעצמם מזכרות גשמיות מן החוויה הרוחנית. ממש כפי שצליינים לאורך הדורות שדדו ״מזכרות״ מארץ הקודש בכל פעם שהמדריכים המקומיים הביאו אותם אל אתרים קדושים, בעיקר לנצרות. אני רוצה להניח שמי שכל מוטיב הדת לא בדיוק התיישב לו עם החלק הראשון וה״יהודי״ יותר (הברית הישנה כמאמר הגויים), לא יכול היה להתעלם מכך שבנו של האל מוקרב על ידו להמונים ששותים את דמו ואוכלים את בשרו. ממש כפי שקורה בכל יום ראשון בכנסיות ברחבי העולם, בהן האקט נחשב דתי ולא קניבלי כפי שהוא מוצג אצל ארונופסקי. זה גם השלב שבו הביקורת על מה שנהיה מן הדת בידי האדם מוטח בפרצוף של הקהל לפחות באותה עוצמה כמו הלינץ׳ שדמות הגיבורה כמעט ועוברת בשל הכפירה שלה, הרצון (הלגיטימי) שלה לייחס ולנכס חזרה לעצמה את האל ובנו ולהפקיעם מן העם.

כאמור, את כל הסרט אנו רואים וחווים מהצד של אמא-השראה. היא עומדת משתאה נוכח חוסר היכולת של האל להסתפק בה, תמהה על חיבתו לצרות של האדם ועל רצונו לחלוק עם האדם את הכל. עבורי זה היה הטוויסט המעניין ברובד התנ״כי של הסרט – לא הפרשנות של ארונופסקי למושגים כמו גן העדן והחטא הקדמון, וגם לא הדעות הביקורתיות באופן קל מדי שלו על דת באשר היא דת, אלא נקודת המבט שבחר. זו כאילו חוויה חדשה לסיפור המוכר, שמוצג דרך עיניה של מי שהייתה שותפה בכל התהליך, שלא לומר זכאית לרוב הקרדיט כי היא עשתה את רוב הבריאה בעצמה, אבל נשכחה מאחור כי לא היא זו שכתבה את הסיפור. לא היא זו שאחזה במושכות ביום השישי והמכריע של הבריאה, בה הצטרפו עדים שיכולים לספר את הסיפור הלאה. בקיצור, תארו לעצמכם את התנ״ך אם אלוהים לא סתם היה בזוגיות, אלא הזניח את זוגתו כשיצא לעבודה.

היכולת של אמא-השראה להשפיע על המתרחש בסרט הולכת ופוחתת, ולמרות שהפגינה כוחות אדירים לצד עדינות והקשבה אפילו לרחשי ליבו של הבית/העולם, היא מוצאת עצמה יותר ויותר חסרת אונים. האל דווקא נראה כאילו הוא נהנה מן הכאוס שיצר, אולי כי גם הוא יודע שזוגתו תמצא דרך להעניק לו את המתנה הסופית כפי שתמיד קורא במעגל החיים של היצירה – את ליבה, תמציתה, את ניצוץ היצירה שיספיק בדיוק לסיבוב נוסף. הקהל יכול להבין זאת לפניה, שכן הסרט נפתח באותו האופן בו הוא מסתיים, עם אותו קריסטל מסתורי שהופך אפר ועפר לאנושי וממשי. אבל לעבור יחד איתה את כל המסע שכולל להעניק ולהתאכזב מן ההתעלמות ממנה, היה חוויה מסעירה עבורי. מה שמוביל אל הרובד הבא והאחרון למיטב הבנתי ביצירה – הרובד המטא-קולנועי, אותו אחלק לכללי וספיצפי.

אמא! אני מטא – יוצר ויצירה, יצר ויצירתיות

אם מפשיטים לגמרי לגמרי את הסרט מכל האצטלות שהוא מתהדר בהן, כולל נקודת המבט הנשית לכאורה, יש כאן סיפור של קולנוען על תהליך יצירתי. כלומר, אחד הבסיסים הדרמטיים המובהקים של הסרט הוא משבר כתיבה המשפיע על הגבר ועל זוגתו, שנפתר בכל מיני סוגים של יצירה – בריאת דמות בצלמו (אדם), זוגיות כבבואה (אדם וחווה), משפחה כהשראה (בניהם קין והבל), ובהמשך גם חברה (האנושות), דת (איזה שתרצו אבל כנראה בעיקר הנצרות). יוצר אינו יכול ליצור ללא השראה, אותה מספקת לו המוזה, וכמובן שגם הגולם קם על יוצרו, אין יצירה ללא חורבן וכן הלאה דיונים מוכרים וידועים במהות של תהליך יצירתי. מה שמעניין לציין שאצל ארונופסקי אלוהים הוא משורר – אמנות שתמיד נתפסה בעיניי ככזו המכריזה על עצמה ונובעת מתוך עצמה. כלומר, מספיק לאדם להגדיר את עצמו כמשורר בשביל להיות כזה, עוד לפני שיש לו מעריצים (למעשה, המעריץ הראשון בסרט נוצר אף הוא בידי המשורר).

כמובן שאחרי ההגדרה העצמית וההכרה הראשונה, מגיעים עוד מעריצים, ולפעמים גם תהילה שעלולה להפוך להאללה. אם לחזור לשאול מן התנ״ך, לא לחינם הדיבר הראשון בעשרת הדיברות הוא לא להעיז לסגוד לאלים נוספים, ולא בכדי האיסור הזה מופר שוב ושוב על ידי המאמינים והכופרים כאחד בצורת עגלי זהב שונים ומשונים. תרבות הסלבריטאיות שמשתלטת עוד ועוד על האנושות, לצד תגובת נגד של הסלמות דתיות, הן רק חלק מן הכוחות הפועלים בחשאי (או בעצם לא כל-כך בחשאי) בסרט הזה. כיוון שהדת שלי היא קולנוע, שמתי לב בעיקר לליהוק, שאינו מקרי כלל. לורנס עדיין נמצאת בקריירה שלה בשלב של אנרגיה טהורה, בעוד בארדם הוא מסוג השחקנים שהופך לנחשק בשנייה שהוא מופיע על המסך. האריס, שרגיל לשחק סוג של אדם-אל (״המופע של טרומן״, ״רכבת הקרח״) הוא הפעם האדם הראשון והמעריץ מספר אחת של הבורא. פייפר, שהרבה פעמים בקריירה צומצמה לסמל סקס למרות שהיא שחקנית מעולה, מגלמת סוג של חווה – המפתה הקדומה. האחים המתקוטטים בסרט מגולמים בידי אחים במציאות, בריאן ודונל גליסון, כאשר המפורסם יותר הוא גם זה שגובר על אחיו.

אבל העיסוק בקולנוע-על-קולנוע לא יכול להיות מעניין מעצם היותו, וכאן מגיע נקודת שבר ביני ובין כמעט כל מי שביקרו את הסרט באופן אוטומטי. אני מאוד לא מסכים עם הקביעה החוזרת לפיה מדובר בסרט של יוצר "self indulgent", כפי שצעק הצופה שישב מאחורי בהקרנה בה נכחתי, פשוט כי אין שום דבר מפונק או אפילו חיובי בעיני ארונופסקי בפורטרט של יוצר שהוא משרטט בסרט. הבורא בגילומו של בארדם הוא אל די מעפן, על פי הסרט: הוא מכור לתהילה ולרגשות, מניפולטור ברמות קשות, מוכן לרמוס ולהתעלל באחרים כדי לספק את צרכיו שלו, משקר ומשלה את סביבתו למרות שהוא כל-יודע, ובעיקר לא מסוגל להפסיק את מעגל הסבל שהוא יצר סביבו למרות שהוא אמור להיות מסוגל לכך. זהו אל פגום מכל בחינה, מלא חולשות שהן אנושיות ומטה, שאני פשוט לא מסוגל לראות בו קריאה של הבמאי להמונים להעריץ את בן דמותו.

בנוסף, המבנה המעגלי של הסרט מתחבר לאמירה הנושנה לפיה לכל במאי יש בעצם רק סרט אחד שהוא חוזר עליו שוב ושוב בשינויים קלים עד בלתי מורגשים. כוונתי היא כי הדעות של ארונופסקי על המקצוע שלו, בעיקר הפער בין החשיבות העצמית האופפת אותו לבין תרומתו לעולם ולסביבתו בפועל, אינן חיוביות במקרה הטוב. יש כאן קריאה לפיה יוצרים מנצלים לא רק את מי שנקרה בדרכם לטובתם האישית, אלא גם ובעיקר את הקרובים להם ביותר – האהובים שלהם, במקרה זה האישה והילד המוקרבים שוב ושוב על מזבח התהילה עד שאין להם עוד מה לתת, ואולי יוחלפו בידי היוצר במודל אחר וחדיש יותר. אז אולי זו בכלל ביקורת עצמית של ארונופסקי? זה כבר ספציפי יותר ועם זאת אסיים.

איך פגשתי את אמא! – במאי ושחקנית, דארן וג׳ן

כאן אפשר להרחיב לכמה כיוונים, הראשון הוא שמדובר בעיניי באיזה מן דפוס חוזר ומשונה של קולנוענים הדורשים יותר מן השחקניות שלהם במקרה והן גם הנשים שלהם. כלומר, לצלם את זוגתך עירומה יותר מבכל הקריירה שלה יחד ומתגפפת עם גבר אחר שנחשב לאחד מסמלי המין הבולט של הוליווד – זו החלטה קצת מוזרה עבור ארונופסקי, האדם ולא הבמאי. כך גם לקחת את השחקנית/הפרטנרית שלו עד הקצה בכל הקשור למצבי קיצון רגשיים או הופעה תובענית מבחינה גופנית, שכללה קרע בסרעפת וצלע סדוקה (באופן סימבולי יש לציין). אבל כנראה שזה חלק מהעניין, שמתקשר למה שכתבתי קודם – ארונופסקי מעיד על עצמו לא מעט באשר לסוג של יחסי ניצול הקיימים בין במאים וכוכבים. לורנס נותנת את כל כולה בסרט הזה, בשביל תפקיד די כפוי טובה, ובסוף מה שנותר ממנה הוא מספיק ניצוץ יצירתי עבור ארונופסקי לסרטו הבא, שאולי יהיה אפילו עם כוכבת אחרת בתפקיד הראשי כפי שקורה בסיום הסרט – שוב אישה (שקצת דומה לקודמת) מתעוררת במיטה ללא בן זוגה, קוראת לו בלי לומר את שמו.

עבורי זו התשובה המוחצת לשאלה ״אז למה ארונופסקי עשה את הסרט הזה?״ או ״אוקיי הבנו הכל, אבל מה הוא רוצה מחיינו?״, בניסוח מעט יותר בוטה. התשובה היא שעבור מעריציו, כלומר אלא שנותרו אחרי ״המבול״ שמחק את רובם מלבד אלה שעלו איתו לתיבת נוח, בחר ארונופסקי להגיד לא רק ״חזרתי!״ אלא בעיקר – אל דאגה. כלומר, ייתכן שהוא לא רק חזר לכושר, כפי שהפגין לאורך כל היצירה הזו, אלא שגם יש לו רעיון וקצת ברק יצירתי לעוד סרט, לתינוק חדש. יכול גם להיות שלורנס תהיה מעורבת, לפחות כמוזה. אז למה הוא יצא להפקה של סרט שלם (ויקר באופן שלא יאפשר לו להרוויח) רק בשביל להגיד את זה, במקום נגיד לצייץ בטוויטר כמו אדם נורמלי? ובכן, כי הוא לא. הוא קולנוען וכך הוא מתבטא. הוא חייב ליצור, לא משנה את מי ואת מה זה יכלה בדרך. אמנות היא דבר מאוד אנוכי לפעמים, אבל מתוך האגוצנטריות הזו איכשהו נולדת יצירה ששייכת לקהל המפרש אותה. בעיניי, נסיבות הלידה פחות קריטיות, כמו גם אופי ההורים, לעומת האמנות עצמה. ו״אמא!״ הוא חתיכת יצירת אמנות.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    אין ספק שארונופסקי רוצה להגיד הרבה אבל בדרך הוא מאבד אותי כצופה.
    אין לי שום יכולת להתחבר לאף אחת מהדמויות, כי כל דמות היא לא יותר מאשר סמל/דימוי למשהו אחר. וריבוי הסמלים לא הופך את הפיענוח או את יכולת ההזדהות שלי לקל יותר.
    בשלב מסויים היתה לי הרגשה של"much a do about nothing".

    מה שכן עובד זה נקודת המבט של לורנס. היא לא מבינה מה קורה סביבה, וגם אני הצופה לא מבין מה קורה בסרט.

  2. hamlet הגיב:

    סקירה מעניינת הרבה יותר מהסרט.
    הסרט צעקני,יומרני ומשעמם…בלי להיות בלש-
    כשהבנתי שזה הברית החדשה\התנ״ך ופיטר גרינווי,
    צפיתי את כל הטויסטים.
    יוחזר הכסף ויפוטר ארונופסקי.

  3. אבי הגיב:

    טוב, באופן לא מפליא במיוחד, מאחר והסרט ידוע בצורה הקיצונית שבה הוא מפצל את הקהל, ומאחר ושתי תגובות שליליות כבר נכתבו כאן, אין לי ברירה אלא להודות שזה סרט השנה שלי. צעקני, אולי. יומרני, בטוח. אגב, גם עם self indulgent אני לא אתווכח (אורון, זה לא בהכרח אומר נרקיסיזם, יותר התעסקות עצמית. אתה יכול להתעסק בעצמך באופן קיצוני וגם לשנוא את עצמך וללעוג לכל מה שקשור בך באותו זמן). אבל משעמם? עד כאן. זה הסרט הכי לא משעמם שראיתי כבר זמן רב. אותי הסרט העביר חוויה (באופן אירוני) כמעט דתית. אני כבר 24 שעות לא מפסיק לחשוב עליו.

  4. hamlet הגיב:

    נסכים לא להסכים…בלי ללכת מכות.
    דבר אחד – אין על אד האריס ומישל פייפר

    1. אבי הגיב:

      על זה אני אסכים להסכים. 🙂

  5. דורית הגיב:

    אורון שמיר, וואו! קראתי בשקיקה, מאוד אוהבת את הסרט, ראיתי כבר 3 פעמים ועוד מגלה כל. זמן דברים חדשים, אבל אתה הגדלת לעשות. כל הכבוד לך ולדארן כמובן 🙂

  6. לוריא הגיב:

    ״ כלומר, לצלם את זוגתך עירומה יותר מבכל הקריירה שלה יחד ומתגפפת עם גבר אחר שנחשב לאחד מסמלי המין הבולט של הוליווד – זו החלטה קצת מוזרה עבור ארונופסקי, האדם ולא הבמאי.״

    האם הכוונה לסרט הזה או לסרט אחר?

    1. מארק הגיב:

      כן לגמרי גם אני לא הבנתי..

      1. אבי הגיב:

        הכוונה היא לסרט הזה. ג'ניפר לורנס הוא בת זוגו של ארונופסקי.

        1. עוגי הגיב:

          אבל היא לא ערומה יותר מכל הקריירה שלה בסרט…

  7. אורון שמיר הגיב:

    תודה על התגובות! אענה חצי במרוכז אבל ספציפית:

    שי – שמחתי לעזור.

    המלט – אין טוויסטים בסרט, או צורך בעבודת בילוש. זה לא באמת מותחן.

    אבי – איתך לגבי התימהון מול טענות שהסרט ״משעמם״. לגבי התעסקות עצמית, אני מעריך הרבה יותר אמנים שמצהירים על זה מאשר את הקלישאה המתנשאת פי אלף בעיניי של ״לתת קול לחסרי הקול״ או ״לנסות להציג מציאות״ וכד׳. כל סרט נברא קודם כל מתוך היוצרים שלו, ואם הם לא רק מודעים אלא גם מודים שמדובר בתהליך של ניצול האחר, זה די מנטרל בעיניי את הקונטציה השלילית שבאה עם סלף-אינדולג׳.

    דורית – שמחתי לשמח 🙂

    לוריא, מארק – היות והפוסט הוא על הסרט הזה, והיות וארונופסקי ולורנס עשו רק סרט אחד יחד, אז כן, התכוונתי לסרט הזה.

    עוגי – זו הייתה אמורה להיות הערת אגב לא משמעותית, ואהיה די נבוך אם נתחיל כאן התנצחות בנושא העירום של לורנס בסרט, אבל זו בהחלט ההופעה הכי חושפנית שלה מבחינת עור בכל הקריירה. לא רק שהיא עוטה גופיות וכותנות חצי שקופות בחלקים נרחבים של הסרט, זו גם הפעם הראשונה שהיא טופלס. שוב, זה לא מדד לכלום ובטח שלא התכוונתי להתעכב על זה, אבל בהחלט מדובר במשהו בולט מספיק כדי לשים לב.

    1. עוגי הגיב:

      ממש לא התכוונתי להיכנס לדיון על זה. חשבתי שאתה מדבר על רייצ׳ל וויז ב"המעיין".

      בכל מקרה, ביקורת הקולנוע בין הטובות שקראתי בחיי

      1. אורון שמיר הגיב:

        אה, אוי. לגמרי פספסנו זה את כוונתו של זה. תודה על ההסבר ותודה גם על המחמאה!

        אגב רייצ׳ל וייס ב״המעיין״, זה הצד השני של המטבע וזו דוגמה הפוכה נהדרת – איך במאים מצלמים ומאירים שחקניות שהם מאוהבים בהם באמת, וזה מורגש וכאילו עובר דרך המסך.

        1. אבי הגיב:

          מעניין, אתה חושב שארונופסקי לא באמת מאוהב בג'ניפר לורנס?

          אגב, אם אני לא טועה, הם הכירו על הסט של הסרט, כך שהתסריט (וכנראה גם התכנון של הבימוי) כבר היה מוכן באותו זמן. זה לא שהוא כתב את התפקיד במיוחד עבורה, ככל הידוע לי. אבל התאוריה שלך עדיין מעניינת.

  8. לוריא הגיב:

    אשמח מאד לשמוע מה לדעתך מסמל המשקה הצהוב שהיא שותה במהלך הסרט כל אימת שהיא על סף התמוטטות..

  9. דורון (אחר) הגיב:

    תודה על הסקירה והניתוח האלה, עשית לי קצת סדר בראש.
    בקשר לפרשנות על הדת והאלוהות, צריך לשים לב שלמרות שלדמויות אין שמות ממש, יש להם בכל זאת כינויים. בארדם הוא כמובן המשורר, האריס הוא הרופא (למרות שכלל לא ברור שהוא אכן רופא), והמשורר קורא לאשתו "האלה שלי", והמו"לית/יח"צ"נית שלו (וויג) קוראת לה "ההשראה".
    ויש כמובן פן שלא נראה לי שהתייחסת אליו, הסרט מתייחס לדעתי גם לדרך שבא יוצר (משורר/קולנוען), בורא יצירה מתוך אהבה ורצון להביא אור וטוב לצרכני אותה יצירה, שמצדם לא רק משתלטים עליה, הורסים אותה ומחרבים אותה – מה שלא מפריע לאמן להתחיל יצירה נוספת כשהקודמת נשרפת בגלל ציבור הקוראים/צופים. לדעתי מאוד מתחבר למה שארונופסקי עובר עם היצירות שלו.

  10. אורון שמיר הגיב:

    כיף שהדיון ממשיך וסליחה שאני מאחר להגיב, הנה במרוכז:

    אבי – אני בדרך כלל לא מאמין לזוגות הוליוודיים לגבי מתי הם באמת התחילו לצאת, אבל בוא נוותר על הספקולציות ונלך רגע עם מה שכתבת – ארונופסקי ולורנס מתחילים לצאת רק אחרי הצילומים. האם אפשר לראות בחומרים המצולמים תהליך של התקרבות בין במאי לשחקנית שלו שדומה להתאהבות? בכל מקרה זה אחרת מאשר במקרה של ״המעיין״ לדוגמה – שם רייצ׳ל וייס הגיעה כמחליפה של קייט בלאנשט שפרשה ברגע האחרון, והייתה בזוגיות עם הבמאי. בעיניי זה איכשהו חילחל לעשייה. במקרה של ״אמא!״ קשה לי יותר להכריע. מה שבטוח, אני לא במקום של לפענח את רגשותיו האמיתיים של ארונופסקי כלפי שום דבר.

    לוריא – ארונופסקי נשאל הרבה על משמעות השיקוי הצהבהב והבטיח ״לקחת את הסוד לקבר״. אישית, כשראיתי את הסרט מצאתי קשר בין האפקט הצהבהב שנוצר בשיקוי לבין זה שמרצד בקריסטל היקר של הגיבור. כיוון ששניהם קשורים לסוד החיים והיצירה, וכיוון שאנחנו יודעים שהקריסטל הוא ליבה של הגיבורה, הניצוץ/חשמל הצהוב הזה היה צריך להגיע אליה מאיפשהו, והסבר אפשרי הוא השיקוי. אבל מאיפה מגיע השיקוי? את זה אני לא חושב שמסבירים, אז אפשר להניח שאו שהוא מגיע מהבית עצמו, מעגל נוסף בתוך אוסך המעגלים של הסרט סביב הרעיון של הגיבורה והבית הם אחד, או שהגיבור שם אותו שם, חצי מרעיל וחצי מחייה את הגיבורה (ואולי גם מכין אותה לשלב הסופי של ההקרבה הטוטאלית). שכחתי מזה לגמרי, האמת, אחרת הייתי מתייחס בניתוח. אבל סיקרנת אז קראתי במקומות אחרים שיש רפרנס ספרותי:
    http://www.telegraph.co.uk/films/0/mother-meaning-spoilers-biblical-references-ending-explained/

    דורון (אחר) – תודה שקראת! לגמרי חותם על התוספות שלך.

  11. יאיר הגיב:

    האמא לא בונה את הבית, היא משפצת אותו.
    המשורר בנה את הבית, אלוהים בנה אותו, היא רק הפכה אותו לאשליה החמימה שהוא. כוחה של אהבה שבכלל לא קיימת אבל איך אפשר לנצל אותה כדי להמשיך לחיות עד מיצוי גמור ומציאת אהבה אחרת.
    ( האמת שמאוד מעניין להשוות את הסרט הזה ל'סיפור רוחות של דיוויד לאורי שגם עוסק בהשתייכות לבית ובקירותיו ומה הם מכילים בתוכו, גם בו המנורות כמשל לרגש אנושי)

    אני חושב שהנוזל הצהבהב, גם בין היתר, הוא בדיוק כמו הצבע הצהוב שאמא יצרה כשצבעה את הבית. הצבע שמוסיפים לחיים, הלב שהציל את המשורר (וכל הלבבות שימשיכו להציל אותו בעתיד), התרופה או הסם שהרגיעו אותה במצבי קיצון, הילד הצהבהב שיצא מרחמה. וכולם, רק אשליות.

    הסרט הזה גרם לי לא לרצות ליצור יותר בחיי. לא סרט, לא ילדים, לא כלום. כי כנראה שהיצירה היא ניצול אישי מסיבי שלא ניתן להילחם נגדו. כל היצירה היא רק כלי לאדם היוצר אותה כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות. שימוש בזוי בטרגדיות (ואולי אפילו יצירת טרגדיות בכוונה תחילה) כדי למצות את עצמך. סרט, ספר, שיר,ילד או בית. כלים מכלים שונים.
    אז מה זה אומר על היוצר של הכל? הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם של ארונפסקי. והרחבה של שאר הסרטים שהוא יצר.
    כל סרט שלו עד עכשיו עסק ב'גיבור' שמתמכר למשהו מסוים.
    בפאי הגיבור התמכר למספרים.
    ברקוויאם לחלום הגיבורים התמכרו לחלומות הכי פשוטים שיש לחיים להציע.
    במתאבק הגיבור התמכר למקצוע שלו, לאהבה שלו.
    במעיין הגיבור התמכר לאהובתו ולחיים.
    בברבור שחור הגיבורה התמכרה לדמות שהיא לעולם לא תצליח לגלם, התמכרה לרצון להיות מושלם.
    במבול הגיבור התמכר לשליחות שלו, לנבואה.
    בכולם הגיבורים התמכרו וההתמכרות איימה להשמיד אותם לגמרי.וכולם היו רצף של חזון של במאי על איך הוא רואה את העולם מנקודת מבטו. ולכן כולם (כן, גם המבול, למרות הסוף הגרוע מאוד שלו) היו בעיניי סרטים גדולים. (בין גדולים ליצירות מופת)
    הפעם ארונופסקי לא לוקח דמות אחת או שתיים וממכר אותם, אלא לוקח עולם שלם, מליוני אנשים ומציג אותם כמכורים. מכורים למשורר, מכורים ליוצר שברא בשבילם את כל עולמם. אבל העולם הזה הוא חתיכת מקום מזעזע ברמה קיצונית, אז למה לעזאזל הם סוגדים לו ואוכלים את בנו? בגלל אמא!.
    ארונופסקי לוקח את כל מה שיצר עד עכשיו והולך כמה צעדים רעיוניים רחוק יותר. כל הדמויות מכורים לחלום, לאהבה, להצלחה, לחיים, לאלוהים הפרטי שלהם. הבעיה שכמו שהם מנצלים אותו בשביל לחיות, הוא מנצל אותם כדי ליצור את העולם. את כלי המשחק שלו, יש כאן ניצול דו כיווני כשהאל בעצם מנצל אותנו כדי להמשיך להיות אל.

    וכאן בעצם, הסרט לא רק לקח לי את כל הדברים שהאמנתי ששווה לחיות בשבילם, אלא הוא לקח לי את מי שמאיר על אותם דברים וגורם להם להיות יפים, גם אם אמנם הם לא באמת ככה, אלא רק אשליה. כמו הלב של האמא, כמו, אולי, אלוהים עצמו באמת.
    פשוט לא יכול להיות שזה האלוהים שאני מאמין בו ועל כן כל כך הזדעזעתי ממחשבותיי לאחר הצפייה. לא יכול להיות!
    ולכן, אולי, המשורר הוא אל בשר ודם, הוא מה שהאדם הפך את אלוהים. ההשראה, הלב, הניצוץ, היא האלוהים האמיתיים שמחפים על כל הדברים הנוראים והמזעזעים שמתרחשים סביבנו, שהופכים את היצירה הראשונית, השרופה והדוחה למציאות זוהרת ואלוהית.
    אולי זה שקר ששווה לחיות למענו. כמו אלוהים עצמו.
    יצירת אמנות זה אנדרסטייטמנט.

  12. hamlet הגיב:

    הדיון וכל התגובות,כולל האחרונה,הרבה יותר מרתקות
    ומעניינות מהסרט(המעאפן)

  13. סינפיל הגיב:

    קודם כל, בהינתן שבעבר הערתם לי שאני נוטה לכתוב שלא על נושא הכתבות, אני רוצה להתנצל מראש על כך שהגבתי כאן: רציתי לכתוב באחד ממאמרי ״אימת החודש,״ לגבי סרט שאולי יעניין אתכם לכתוב עליו שם, מכיוון שרוב מאגרי הקולנוע האינטרנטיים מגדירים אותו כסרט אימה, אם כי, לדעתי, הוא אינו כזה, שכן, קצבו מאוד איטי, מהורהר ורגוע ואין בו jump cuts וכדומה, או, ניסיונות ליצור ״מתח,״ ברם, ראיתי שביטלתם את אפשרות התגובה שמה, כך שהחלטתי להגיב כאן, הואיל והתכונה פה רבה.
    האם מישהו כאן הרגיש פעם, כשהוא צפה בסרט, שהוא נוצר במיוחד בשבילו? בכל מקרה, רציתי לספר לכם על סרט בו צפיתי לאחרונה, אחד מחמשת הסרטים המדהימים ביותר בהם צפיתי מעודי, Melancholie der Engel ל־Marian Dora משנת 2009, יצירת מופת אקספרסיוניסטית־גותית־רומנטיציסטית־מודרניסטית אמיתית שהיא אחד מהסרטים הבודדים שאשים ללא כחל ושרק בשורה הראשונה של הציור, האופרה והשירה ושאין לי ספק שגם בעוד אלף שנה יצפו בה: המדובר בחוויה רוחנית־ויסצרלית־פרוצסואלית־דתית, המתווכת דרך כת השטן והפגאניזם, הסרט העמוק ביותר העוסק בשכול, דיכאון, אובדן, מלנכוליה וסבל בו אי־פעם צפיתי. הייתי ממליץ לאנשים לחפש באינטרנט מידע עליו לפני שהם מחליטים לצפות בו, מסיבות שאני חושש להעלות כאן (לא, לא בשל ״ספוילרים״ ל״סיפור״ ול״עלילה,״ אלה אינם מרכיבים חשובים בסרט), אך, מהמעטים שצפו בסרט, ממה שהתרשמתי מקריאה באינטרנט, כמעט כולם ציינו כי הסרט שינה את חייהם, כי הם גילו את עצמם מחדש רגשית דרכו וכי הם חשים כאילו הוא נוצר אך ורק בעבורם. היו, אפילו, אנשים שסבלו מדיכאון שסיפרו שהוא עזר להם להתמודד עם המצב.
    הסרט הוא אחד המרגשים והאינטנסיביים רגשית ביותר בכל הקולנוע, לטעמי, עם המשחק האקספרסיבי ביותר בו נתקלתי ועם חלק מהדמויות המעניינות והעמוקות ביותר בהן נתקלתי בכל הרפרטואר, למרות התוכן הקשה לצפייה, והוא עוסק בהרס העצמי של הגוף והטבע מתוך מטרה להגיע לאלוהות ולקדושה ולהתחבר אל הקוסמוס דרך היטהרת מחטאים בעזרת הגעת הנשמה לדרגה של מלאכיות, כאשר, הסוף, האופטימי וחוגג החיים להפליא, הוא הקונפרונטציה החזקה ביותר בתולדות הקולנוע עם המוות. זה מה שבאמת מפחיד בו: הייתי ממליץ לכל מי שחושב שראה כבר את הכול, לצפות בו. כמעט כל הדיאלוג לקוח מכתביהם של משוררים – אני זיהיתי ציטוטים מ־Johann Wolfgang von Goethe, מ־George Gordon Byron, 6th Baron Byron, F.R.S., מ־René Karl Wilhelm Johann Josef Maria Rilke, מ־Donatien Alphonse François, Marquis de Sade, מ־Eduard Friedrich Mörike, מ־Wolfgang Arthur Reinhold Köppen, מ־Paul Thomas Mann, מ־Durante degli Alighieri, מ־ Karl Georg Büchnerומ־Rainer Werner Fassbinder, נוסף על ציטוטים מהתנ״ך, נראה אם תצליחו למצוא אותם, ללא ספק, עוזר לדעת גרמנית ולהיות בעל ידע בשירה גרמנית – ואין לי ספק שהוא ידבר עמוקות אל כל מי שהרגיש מחוץ לדוגמה החברתית. מומלץ מאוד גם לצפות בשני סרטיו האחרים, Reise nach Agatis משנת 2010 ו־Debris documentar משנת 2012. אין אפילו פריים אחד בסרט הזה אשר נראה, מרגיש, מתנהג, או, נשמע כמו העולם שלנו, או, כמו אף סרט אחר וכמו סרט בכלל: אמנות מוגדרת ככזו המאפשרת לאדם לדעת את עצמו ונדהמתי לראות כיצד סרט שכזה יכול היה לרגש אותי ולעורר בי רגשות בהן מעולם לא נתקלתי, האחר הרדיקלי הוא העצמי.

  14. חיים צ' הגיב:

    קודם צריך להיות סרט שמעורר בך חשק לפענח אותו ולקרוא עליו. אילצתי את עצמי לקרוא את הניתוחים כמו תלמיד מסכן שמכין שיעורי בית, אבל זה לא עזר – הסרט הזה פשוט מכוער.

  15. hamlet הגיב:

    hear,hear
    מכוער ולא מעניין

    1. סינפיל הגיב:

      מקווה ששניכם לא הגבתם לי… פרטים נוספים על הסרטים שציינתי בפסבדונים שלי.

  16. hamlet הגיב:

    הגבנו ל״אימא״
    את הסרט שציינת לא ראיתי

השאר תגובה