• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

״אנשים ומקומות״, סקירה

19 באוקטובר 2017 מאת עופר ליברגל

לפעמים לוח ההפצה בארץ מספק לנו הפתעות נעימות. אומנם ״אנשים ומקומות״ (Visages, Villages) הגיע להקרנות בארץ אחרי שבחים בפסטיבל קאן ובמקביל לזכייה בפרס "עוגן הזהב" בפסטיבל חיפה (אורון צפה בו בפסטיבל ניו יורק המקביל), אבל מדובר בסרט תיעודי ועוד כזה אשר לא עוסק בנושאים גדולים. אומנם הוא פרי שיתוף פעולה בין אמן רחוב עולה ואגדה קולנועית, אבל שום דבר ביצירה של אנייס ורדה ו-JR, ביחד ולחוד, לא מאפשר ערך שיווקי גדול. עם כל האהבה שלי לסרט, ההפצה שלו בארץ היא סוג של פלא, נס אשר מנוגד להיגיון.

אבל יש הרבה הגיון בחיבור היצירתי בין הבמאית הגדולה והותיקה והצלם ואמן הרחוב הצעיר. שני היוצרים הצרפתיים מבססים חלק ניכר מן היצירות שלהם על מפגש עם אנשים רבים והקשבה לסיפור שלהם, בדרך להתאמתם לקונספט האמנותי שלהם – צילומים גדולים המודבקים בסביבה במקרה של JR וסרטים במקרה של ורדה. קיים אלמנט של הקשבה לזולת ואוסף של פנים אנושיות ברוב סרטיה התיעודיים וגם בחלק מסרטיה העלילתיים של הבמאית, כולל בסרט ״עוברת האורח״ (Vagabond), סרט עלילתי שבדרכו הוא גם סרט תיעודי על מפגש עם אנשים רבים החיים בכפרים קטנים בצרפת. כמה מסרטיה של הבמאית לאורך השנים הכילו מסעות בפנים האנושיות, בין אם בסביבה הקרובה שלה בסרט ״דאגרטיפים״ (Daguerréotypes) ובין אם ברחבי צרפת, בסרט התיעודי הידוע ביותר שלה עד כה, ״המלקטים והמלקטת״ (Les Glaneurs et la Glaneuse), שאף זכה לסרט המשך ישיר. במידה רבה, ״אנשים ומקומות״, יכול להיקרא גם כסוג של המשך נוסף של הקו העלילתי הזה. כולל במשחק המילים בכותרת הסרט בצרפתית – ״Visages, Villages״ (פנים, כפרים).

אבל זהו ללא ספק גם סרט של JR לא פחות משל ורדה. כשם שהיא נותנת את המגע שלה להעמדת הצילומים שלו, גם דרך צילומים שהיא מצלמת בעבר בהווה (ורדה החלה את דרכה האמנותית כצלמת סטילס), גם הוא שופע ברעיונות לגבי המדיום הקולנועי. המפגש הזה מעשיר בדרכו את היצירה של שניהם, בסרט אשר נראה קליל ומהנה במבט ראשון, אבל הוא מכיל לא מעט התגברות על כאב ועל הקשיים השונים בחיים, באופן הטיפוסי לכל סרטיה של ורדה. ״אנשים ומקומות״ יכול להיקרא כסרט מסע בצפון צרפת (ומעט בשוויץ) תוך העמדה של מיצבים אמנותיים שונים, אבל בתוכו טמון גם סרט מחאה על המצב החברתי ואולי אפילו פרידה מן היכולת ליצור אמנות. כל הדברים הללו מובעים דרך עיניים של יוצרים אשר מבקשים להשאיר מבט אופטימי, בעיקר הדבר נכון לגבי השקפת העולם של הבמאית, אשר את גוף היצירה שלה אני מכיר טוב יותר מאשר את עבודותיו הקודמות של JR.

הקולנוע של ורדה מבוסס עם מפגש אמפתי עם בני אדם, הקשבה להם ועיבוד החוויה לדימוי אשר מבטא גם את הדרך בו הבמאית רואה את העולם וחווה את המפגש. הדבר נכון בין אם מדובר בסרט עלילתי או תיעודי, קצר או ארוך. ליצירה של ורדה הקדשתי שני פוסטים בימיו הראשונים של הבלוג ויש בכתיבה שלי עליה בהם משהו מעט בוסרי (וגם כמה דברים לא מדויקים), אשר לא נוגע לכל מגוון העבודות ולגישה הייחודית שלה באופן בו הדימוי ממוקם בתוך הסרט ומול העולם. בסרטה החדש, כמו גם בסרטה הראשון ״הקצה הצר״ קיים לא רק המבט האישי, אלא גם העמדה של המבט הזה מול ובתוך מציאות רחבה יותר, תוך נתינת דגש לסיפורים אשר נראים מינוריים ומביעים קולות אאשר לא נשמעים.

המקומות ב״אנשים ומקומות״ אינם סתם מקומות במקור, אלא כפרים. אף כי יש בסרט חלקים המצולמים בפריז, הדגש בו הוא על קהילות קטנות ומבודדות, כאשר לא פעם הגיבורים מאתרים אנשים אשר חיים בעבר בדרך כלשהי, חווים קיום אשר לא מתאים להווה או לדרך בה החברה תופסת את המציאות העכשווית: אישה אשר מוסיפה לחיות בשיכונים למשפחות כורים, שהיו כנראה נהרסים לו הייתה עוברת; כפר הרוס; חקלאית אשר מסרבת להסיר את הקרניים לעזים אותן היא חולבת, גם במחיר של יעילות התוצר; צילומים של ורדה מן העבר הרחוק, אשר מתועדים בהם אמנים אשר הכירה והלכו לעולמם; ביקור בקברים של אנשי מפתח בתרבות הצרפתית, ועוד. הבמאים נוכחים במקומות אשר למעשה מצויים בסוג של עבר, אבל מקרינים אותם על הווה – דרך רכב צילום הסטילס וההגדלה של JR ודרך העבודה על סרט קולנוע. ברגע מרגש במיוחד, צילום ישן של ורדה מעובד ונתלה מחדש על סלע הניצב בחוף ים, סלע שלמעשה היה פעם חלק ממבנה מעשי ידי אדם. המבנה קרס והשאריות הפכול לסכנה מכיוון שניצבו על צוק, כך שהן הופלו והפכו לאותו "סלע". ורדה ו-JR מדבקים עליו צילום בעוד הים מצוי בשפל, כאשר בפועל צילום הסטילס המודבק נראה רק בפרק הזמן הקצר בו הצילום הקולנועי לוכד אותו לנצח – גלי הגאות נועדו לקצוב את זמנו כחלק מתמשך מן הנוף. הזמן תמיד מוחק את העבר, אבל בו בזמן האמנות משמרת אותו.

רגע השיא מבחינת תיאור היכולת של האמנות לנצח את פגעי הזמן מתבצע דרך עבודת אמנות פשוטה יחסית – צילום עיניה וכפות רגליה של ורדה המזדקנת והצבתם על רכבת שתסע במקומה בעולם. ורדה מנסה לא להסביר יותר מדי את ההחלטות האמנותיות שלה ושל JR (אשר בעצמו מסביר עוד פחות), אבל יש בכך מלחמה ברובד כאוב אשר עולה שוב ושוב במהלך הסרט – אחרי כ-60 שנה של יצירה דרך נדודים ומבט על העולם, ורדה מאבדת בהדרגה הן את היכולת שלה ללכת בלי כאבים והן את חוש הראייה שלה. היא מגדילה ומנציחה את החלקים ממנה אשר כבר אינן עובדים כראוי, החלקים אשר הגדירו אותה. אבל היא נותנת להם להמשיך להגדיר אותה, לא רק כאיברים מתפקדים של הגוף, אלא כיישות עצמאית אשר יוצאת לרחבי העולם, נוכחות בלתי פוסקת של העיניים והרגליים כאישיות של ממש. הקשר בין דימוי הגוף לאדם עצמו עולה גם דרך העבודה של JR, אשר כוללת לא רק צילום של פנים ולעתים של כל הגוף, אלא גם הגדלה שלו. מה שמוביל למצב בו אישה חיה בבית אשר היא עצמה מונצחת בו בענק ונשים אחרות מוצנחת בערימת מכולות, כאשר היוצרים גם מעלים את הנשים לשבת בגובה המיצב – הן יושבת בתא אשר יכול להיות הלב שלהן.

בסיקוונס זה, המתרחש בנמל, יש גם אמירה פוליטית, שכן הזירה הגברית והמתכתית הופכת לנשית ואמנותית, לא לפני שהנשים מביעות את התמיכה שלהן בבעלים עובדי הנמל, אשר זוכים לביקורת בכל פעם כאשר הם שובתים. הדימויים בסרט נראים פשוטים, אבל כאשר מפרקים אותם, רואים כי הם מתכתבים עם הסביבה ועם המצב החברתי בכמה דרכים, לרוב בכמה דרכים סותרות. מעבר לכך כי לפעמים קיים משחק של רעיונות והצגה חלקית של דרך העבודה על היצירה, כך שלא תמיד ברור אילו מן הרעיונות נבעו מן הגבר הצעיר ואילו מן האישה המבוגרת.

כבר מן הפתיחה, ורדה ו-JR משתעשעים עם הקהל ויוצרים דימויים שהם ללא ספק בדיונים בתוך סרט "תיעודי". הם עושים זאת כאשר הם מדברים על המפגש הראשון ביניהם קודם כל דרך כל הדרכים בהם לא נפגשו, שורה של מעמדים קומיים בהם הם מפספסים את המפגש פעם אחר פעם. לבסוף נאמר כי JR בא מיוזמתו לפגוש את הבמאית הנערצת ומן המפגש הזה החלה העבודה על יצירה משותפת, הפעם הראשונה בקריירה המאוד ארוכה של ורדה, הנפרשת על פני יותר מ-60 שנה, בה היא עובדת עם שותף החתום על היצירה במעמד שווה. אם כי מטבע הדברים יצירה קולנועית כוללת לא פעם שיתופי פעולה בדרגות פחות גדולות, והקולנוע של ורדה כולל תמיד גם אלמנט של פתיחות ומחווה ליצירה האמנותית ולאמונות של האדם האחר.

האופי האמנותי של ורדה כיוצרת קולנוע אינו הנושא המרכזי בסרט (היא כבר דנה בו בהרחבה בסרטה הקודם ״החופים של אנייס״) אבל הוא בהחלט נוכח. למשל דרך החיבור וההנגדה לקולנוע ולאופי של ז'אן-לוק גודאר, אשר נוכח בסרט כמעין מוטיב חוזר. תחילה, ורדה עושה הקבלה למנהג של JR ללבוש משקפי שמש בכל מצב למנהג זהה של גודאר ללבוש משקפי שמש בימי הגל החדש. ורדה משלבת בסרט זה קטעים מן הסרט האילם הקצר שלה ״(Les fiancés du pont Mac Donald ou (Méfiez-vous des lunettes noires״ סרט ששולב גם בסרטה הידוע ״קליאו מ5 עד 7״, וכולו למעשה בדיחה על לבישת משקפי שמש, אשר גורמים לגודאר לראות את הכל ב"משקפים שחורים" ולחשוב בטעות כי אהבתו מתה. אם גודאר הוא משקפים שחורים, ורדה היא משקפים ורודים. לאו דווקא בראייה אופטימית לגבי העתיד, אלא בראייה אופטימית לגבי בני אדם, כולל הדברים שלה על גודאר עצמו המשולבים בסרט.

הדבר נוגע גם לדרך בה שני היוצרים שינו את פני הקולנוע. גודאר שבר את הכללים של השפה הקולנועית כאקט של התרסה מודעת וזועמת, אשר הפכה בשלב מאוחר יותר לקולנוע שכולו מחאה פוליטית נגד כל קולנוע אחר. ורדה, בצורה שקטה ומתוך רצון להכיר טוב יותר את המדיום ואת האנשים אשר הקולנוע מעביר את סיפורם, יצרה בדרכה שפה לא פחות מקורית, גם אם צנועה בהרבה. בעוד בקולנוע של גודאר לב היצירה הוא הצורה הקולנועית, ורדה היא במאית אשר משחקת ושוברת כללים בצורה, אבל הלב עבורה נותר האדם. אני שמח לראות כי בשנים האחרונות גדלה הערכה לוורדה והיא נחשבת לא רק למבשרת הראשונה של הגל החדש הצרפתי, אלא גם לאחת מאבני היסוד שלו. כולל פרס מפעל חיים בפסטיבל קאן, אליו יצטרף אוסקר על מפעל חיים כבר בחודש הבא, לא הרבה שנים אחרי שגודאר זכה לכבוד דומה, ובדרכו סירב לבוא.

אחת מן הדרכים בה ורדה ו-JR משחקים עם הקהל בסרט החדש קשור למפגש עם גודאר בביתו, מפגש אשר ממוקם לקראת סיום הסרט, אבל התרחש בשלב מוקדם יותר של הצילומים. השמת המפגש עמו לקראת סיום, מפגש אשר מכיל מחווה לבמאי תוך שהוא מציג, ברגע כואב במיוחד, את האכזריות של האדם, היא חלק מבניית הלינאריות הבדויה של הסרט. מה שנראה כמסע רציף דרך העריכה, הוא למעשה צירוף של מספר טיולים ועבודות שנעשו לאורך תקופה של כמה חודשים. יש לא מעט מן המתוכנן והמבויים בסגנון התיעודי של הסרט, אשר כל הזמן טורח להזכיר לנו כי יותר שהוא מתעד את החיים כמו שהם, הוא מתאר את הדרך בה היוצרים עושים את האמנות שלהם. אבל בסופו של דבר, האמנות הזו, גם כאשר היא מזייפת ומרמה, רק חושפת את האמת הפנימית לגבי הפנים והכפרים.

תגובות

  1. נטע מוזר הגיב:

    סרט מעורר השראה, השתאות ותשוקה לחיים מלאי כנות , יושר פשטות וצניעות. נפלא ממש

השאר תגובה