• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״תברח״ (Get Out), סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה

12 במרץ 2017 מאת אורון שמיר

מה כבר אפשר לחדש בקולנוע בנושא יחסי שחורים ולבנים בפרט או גזענות בארצות הברית בכלל? בטח ובטח אחרי עונת אוסקר שעסקה בלעדית בנושא, כפי שבא לידי ביטוי כמעט בכל קטגוריה אפשרית. ומה כבר יכול להפתיע בסרט אימה שנדמה כאילו הטריילר שלו מגלה את כל העלילה? השאלות האלה היו פחות או יותר הסיבות שלי להחליט לדלג על ״Get Out״, שקמפיין השיווק שלו בניו יורק היה אינטנסיבי למדי וכלל גם לא מעט הקרנות חינם שבחרתי להתעלם מהן. כמו שקורה לא מעט, אחרי ההייפ המדומה הגיע זה האמיתי, והסרט הפך לשיחת היום. כשהתחילו להגיע דעות של אנשים שאני אשכרה מכיר, ולא רק קורא, נדמה היה שהקונצנזוס הוא לא רק בתוך עולם הביקורת, אלא גם אצל הקהל.

כמובן שבשלב זה, כלומר כשהבנתי שגם לי כדאי שתהיה דעה והחל אצלי שביב של התעניינות בסרט, להשיג כרטיסים לסרט הפך למשימה בלתי אפשרית – כל ההקרנות בבתי הקולנוע החביבים עליי, או הקרובים הביתה, היו סולד אאוט מהבוקר עד הערב. אפילו ל״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ היה יותר קל להשיג כרטיסים. אולי זה מה שהייתי לצפות מהפקה של בלומהאוס, חברת ההפקות של ג׳ייסון בלום, שהרבה מסרטיה צנועי התקציב הופכים להצלחות. לבסוף הגיעה פשרה בדמות צפייה בסרט בשעת בוקר מוקדמת, למרות שזה לא בדיוק הזמן האידיאלי לסרטי אימה. על אף שלל נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלה, אני מוכרח להתחיל את הסקירה הזו בשורה התחתונה – כולם צדקו, זה סרט פשוט אדיר.

הדבר השני שחשוב להבהיר לפני שאכתוב על הסרט עצמו הוא שההצלחה הביקורתית והקופתית לא נעלמה מעיניהם של מפיצי הסרטים בישראל. הסרט אמור להגיע לאקרנים ב-27 באפריל תחת השם ״תברח״, מה שמרמז על כך שלשון הציווי לא קיימת יותר בעברית. אלא שבזכות סינמטק הרצליה ועין הדג, לא צריך לחכות. כלומר, גם אין צורך להמתין שהסרט יגיע לישראל בסוף אפריל, בהנחה שזה לא ישתנה עשר פעמים עד אז, וגם לא חובה להשתהות בכתיבה עליו. ההקרנה המוקדמת תתקיים ביום שלישי הקרוב-קרוב, כלומר ב-14 במרץ, בשעה 20:30 באולם 1 של הסינמטק ההרצליאני. לפני ״תברח״ יוקרנו דקות הפתיחה של ״הרוח במעטפת״, העיבוד האמריקאי לסרט האנימה היפני, ולאחריו הרצאה קצרה של דורון פישלר. אישית, הייתי מוותר על הפרזנטציה של ״Ghost in the Shell״, במיוחד אם הייתי מעוניין לצפות בסרט עצמו בעתיד הקרוב, אלא אם זה מלווה בדברים של דורון. פרטים וכרטיסים באתר הסינמטק, אני די בהלם שזה לא סולד אאוט. אולי כי התרגלתי.

כעת, לסרט עצמו, שמצד אחד לא משנה מה תקראו עליו החוויה לא תיפגם להערכתי, ומאידך אני מזכיר שהציפיות שלי היו חלק בלתי נפרד מהאירוע. בכל מקרה, מבטיח לא לספיילר. ״תברח״ הוא בעת ובעונה אחת בדיוק מה שאתם מדמיינים ואתן מדמיינות, אבל סיפור שונה לגמרי מכל מערך הציפיות שנבנה לקראתו. בעיניי מדובר בכלל בדרמה חברתית במסווה של סרט אימה, או בכזו המשתמשת בקונבנציות ז׳אנריות כדי להציג את סיפורה ומסריה באופן שנע בין המאיים לקומי. כאן שווה להזכיר כי הבמאי והתסריטאי הוא ג׳ורדן פיל, היוצר-כוכב של תוכנית המערכונים/סרטונים הדי מטורפת ״Key and Peele״, במשותף עם קיגן-מייקל קי, המוכר יותר מבין השניים (לפחות לי). אני קצת מצטער שלא תפסתי עדיין את ״קיאנו״ (Keanu), הסרט בכיכובו של הצמד מהשנה שעברה, שכן ״תברח״ בהחלט עודד אותי להתמצה עוד יותר בקריירה של פיל. השימוש שלו בהומור הוא כל-כך מבריק עד שלא הספקתי אפילו לצחוק.

חשוב לא פחות, או אפילו יותר, הוא שכבר מהשוט הראשון של ״תברח״ ברור שיש כאן במאי. למרות שזו הפעם הראשונה בה ג׳ורדן פיל לוקח לעצמו קרדיט על בימוי, ברור מהשנייה הראשונה מה הוא רוצה לעשות ואיך הוא מתכוון להשיג את זה. הסרט נפתח בפרולוג חיצוני לעלילה, מעין סרט קצר בשוט רציף אם תרצו, המרמז על הבאות ונועד להכניס לאווירה של סרט אימה מהסוג שבו הכל נדמה רגוע באופן מבשר רעות. משם אנו עוברים להכיר את הזוג שיעמוד במרכז העלילה – כריס (דניאל קאלויה) ורוז (אליסון וויליאמס). השניים מצויים לפני הפגישה הראשונה של כריס עם הוריה של חברתו מזה חמישה חודשים. עד לאותה נקודה, ובעיקר בזכות הסצנה הפותחת, פיל מדגיש את היותם זוג מעורב בעיקר במיזנסצנה ובעריכה, עד אשר הגיבור שלו מביע זאת בקול רם כשהוא מבקש לדעת האם הוריה של רוז מודעים לצבע עורו. כמובן שרוז מנסה להקטין את העניין וטוענת שהוריה, הזוג ארמיטאג׳, היו מצביעים לאובמה לכהונה נוספת אם הדבר היה אפשרי. היא בפירוש פועלת לפי כל הקלישאות של אישה לבנה המרגישה כי הסביבה עלולה להפלות לרעה את בן זוגה השחור, אבל ההצפה הזו של הנושא מצד הדמות הראשית תתגלה כקריטית בהמשך.

זאת משום שבשלב זה הסרט מתנהל עדיין, לפחות לכאורה, בטריטוריות המוכרות של סרטי אימה מהשנים האחרונות. כמובן שבדרך לבית ההורים יקרה משהו לא צפוי שיבשר גם הוא על הבאות, וברור שבהגיעם לשם הכל ייראה שליו מכדי לא להסתיר סודות אפלים. הבמאי יודע את זה, הקהל יודע את זה, והבמאי יודע שהקהל יודע. כאן אוותר על המשך תיאור העלילה, לא רק מחשש לספוילרים (אפשר לנחש אותה לבד, לפחות עד לנקודה מסויימת), אלא בעיקר כי מה שחשוב כאן הוא המשחק התמידי בין הבמאי לקהל. הדבר מקביל לסיטואציה המרכזית בעלילה – גבר אפרו-אמריקאי בבית האמיד והמבודד של זוגתו הלבנה, שברור לו בדיוק מה הולך לקרות ולכן הוא מבטא את חששותיו, עד שהם מתממשים במציאות.

בעשותו כך, הופך הסרט את הקלישאות הגזעניות שמאכלסות אותו על פיהן. מצד אחד, כמובן שכלל האנשים הלבנים בסרט, שפוגשים את כריס מתייחסים אליו כרגיל, יותר מדי כרגיל, באופן שנדמה מלאכותי. הם מנציחים בשיחה מיתוסים כמו עליונות אתלטית מסויימת של אפרו-אמריקאים או סתם מרגישים צורך לציין שיש להם חברים כהי-עור. ישנו רק אדם אחד בחגיגה המשפחתית שרואה את כריס כמי שהוא, צלם ואמן במקצועו, ולמרבה האירוניה המישהו הזה עיוור (סטיבן רוט). כיוון שפיל הינו אפרו-אמריקאי בעצמו, הוא מרשה לעצמו לא רק להציג את הגזענות הלבנה מטעמים של אפליה מתקנת, אלא גם סוג של גזענות הפוכה – של שחורים כלפי עצמם ואפילו כלפי המדכאים שלהם.

ההתמודדות של כריס עם מצבים מסוג זה במשך כל חייו, הפכה אותו לאדיש אליהם, ולבסוף האדישות הזו גובלת בהתנשאות. כפי שהוא מנסח זאת: ״יותר מדי אנשים לבנים בחדר עושים אותי עצבני״. גם ההקלה שלו למראה עוד ״אח״ כהגדרתו באירוע הלבן יותר משיניים של שחקני קולנוע אמריקאיים, מוכיחה שגזענות היא לא רק סביבתית אלא גם מדבקת. כלומר, הסביבה הפסיבית-אגרסיבית גורמת לו לחפש עוד כמוהו ולהבדיל את עצמו ממנה. בחוכמה רבה, בכל פעם שזה קורה, נחשפים הגיבור והצופים כאחד לעובדה שמשהו ממש לא בסדר קורה בבית הזה. כדי לאזן, כלומר להראות את שני הצדדים של גזענות מוסווית, הסרט לוקח לקיצוניות את האמירה לפיה לבנים היו רוצים את כל ה״מתנות״ המיוחסות לאוכלוסיה האפרו-אמריקאית, אבל בלי החסרונות של לגדול ולחיות כשחור מופלה לרעה מעצם היותו כזה.

כל זה נעשה אמנם בגלוי, אך מבלי להפריע לשאר האלמנטים המרכיבים את העלילה. אפשר בהחלט לצפות בסרט כמותחן אימה בלבד, בו פגישה עם ההורים של בת הזוג, סיטואציה לא נעימה מטבעה, הופכת לסיוט מתמשך דווקא כשהם מנסים להתחבב ולהקל. יש בסרט מספר רגעים מבהילים וכמה מגעילים, אבל העיקר הוא יצירת אפקט פסיכולוגי מצטבר בסגנון ״תינוקה של רוזמרי״. כלומר, ברור שכולם מעמידים פנים, אבל לא מה הם באמת מסתירים, כך שלא נותר אלא לדמיין את הגרוע מכל עד שתתגלה האמת.

את ההקלות הרגעיות משיג הסרט בזכות הכתיבה ההומוריסטית במהותה של פיל, כולל דמות שנדמה שכל מהותה היא אתנחתא קומית – חברו של הגיבור (לילרל האורי) שנשאר בבית לשמור על כלבו בזמן שהזוג בחופשה. השליטה של פיל בטון ובגוונים של הסרט מאפשרים מעברים חלקים בין מצבי התודעה שהוא מבקש להציב בהם את צופיו. ההצלחה שלו בכך היא כפולה כיוון שמדובר בנושא בו הסרט דן במישרין, עקב היותה של אמה של רוז (קתרין קינר) פסיכולוגית המתמחה בהיפנוזה, המציעה לכריס לגמול אותו מההרגל המגונה של עישון סיגריות.

נקודת החולשה היחסית של הסרט היא בגזרת המשחק. קשה לי להאמין שזה מכוון, אבל כל מי שאינו שחור בסרט די צרם לי. גם קינר וגם בראדלי וויטפורד עבדו קשה מדי בתור ההורים, אבל זה כלום לעומת מאמץ היתר של קיילב לנדרי ג׳ונס (״אנטי-ויראלי״). הוא מגלם את אחיה של רוז בהופעה שנופלת איפשהו בין קלישאה של פסיכופט קולנועי כללי, לחיקוי לא מוצלח אבל מאוד ספציפי של אלכס מ״תפוז מכני״. לעומתם, וויליאמס הייתה חיוורת במיוחד בתפקידה הקולנועי השני, וקשה לי להאמין שכך היא משחקת לאורך שש עונות של הסדרה ״בנות״ בה היא מככבת. הייתי רוצה להתנשא ולומר שככה זה עם שחקני טלוויזיה, אבל את קאלויה בתפקיד הראשי אני מכיר מהפרק השני והמשובח מהעונה הראשונה של ״מראה שחורה״ (זה הלועג לתרבות הריאליטי), וגם כאן הוא מצויין. שווה להזכיר גם את מרקוס הנדרסון ובטי גבריאל שעשו לי צמרמורת בתפקיד הגנן ועוזרת הבית של משפחת ארמיטאג׳, ואת לאקית׳ סטנפילד, שהבריק ב״בית זמני״ והפציע לרגע כסנופ-דוג ב״קומפטון״, וכאן מגלם את האורח השחור הנוסף בחגיגה הלבנה.

כמו שתמונת הפתיחה מפתחת ציפיות ומציגה במאי מחושב היטב אך גם מפתיע לפרקים בשילוב בין הקומי למאיים, כך תמונת הסיום מרסקת סטריאוטיפים ומציגה לראווה מראה מנופצת למציאות. עבורי זה היה השלב בו כל פיתולי העלילה התבהרו, הקצוות נסגרו והכוונות האמיתיות מאחורי הטוויסטים שקעו. זו הסיבה שכתבתי שאפשר בהחלט להנות מ״תברח״ כמותחן אימים עם רגעים קומיים או מקפיצים, ולחשוב על המשמעויות הנוספת שבו רק בסיום. וזו גם הסיבה שהוא סרט אדיר בעיניי, שמצליח גם להעניק חוויית צפייה מעניינת למרות פסיעה בנתיבים מוכרים, וגם לספק חומר למחשבה בדרך חזרה הביתה.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    סרט רע. תסריט מעליב ומלא חורים שמרגיש כמו רעיון למערכון של Key and Peele שהורחב לסרט – כי הנושא כה טופיקלי. משחק גרוע ברמות. בחירות אמנותיות שלא קשורות לכלום ומרגישות כמו דאחקות. וכל האלימות קורה מחוץ למסך. בשביל מה הלכתי לראות?

  2. יוסי נשר הגיב:

    סרט פיגוז. ראיתי עם חבר היי טקיסטי עשיר ונהננו לאללה.

  3. Yaniv Eidelstein הגיב:

    התלהבתי אפילו יותר ממך. סרט נפלא מכל הבחינות. חולק עליך לגבי איכות המשחק, אליסון וויליאמס הייתה מושלמת בעיניי. רק קתרין קינר קצת מנייריסטית אבל את זה ידענו.

השאר תגובה