• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"Straight Outta Compton", סקירה

3 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

זו תופעה שמתרחשת כמעט בכל שנה. אני מכנה את זה "דסק", כלומר "דרמת סוף קיץ". אחרי שבמשך ארבעה חודשים מאכילים אותנו בג'אנק נשכח וקל לעיכול מטעמי עונת הקיץ, מגיעה איזו דרמה רצינית פתאום "משום מקום" (שזה אומר "מאסטרטגיה מדויקת של אולפן") שמרגישה כמו מעיין באמצע המדבר. התגובות אליה לא מאחרות לבוא. הביקורות מהללות, הקופות נשברות, ודוד אוסקר מתחיל לחכך ידיו בהנאה. זה קרה עם "התבגרות", זה קרה עם "המשרת", זה קרה עם "העזרה", וזה קרה עם "תחנה אחרונה" (אתם ודאי רואים גם משהו משותף נוסף בין השלושה האחרונים).
לעיתים ההתלהבות, שחלקה נובעת מכיסופים לקולנוע בוגר וחלקה באמת באה מתוך הערכה כנה, מצליחה להחזיק עד האוסקר וסיכומי השנה, ולעיתים הולכת כלעומת שבאה.
ה"דסק" הרשמי של 2015 הוא "Straight Outta Compton", ביוגרפיה קולנועית המתרכזת בשלושת מנהיגי הרכב הראפ N.W.A – איזי אי, אייס קיוב וד"ר דרה – ששינו את עולם הראפ בתחילת שנות התשעים והפכו להיות קולו של הדור השחור המדוכא של אותה התקופה.
"קומפטון" כבר הרוויח מעל ל-130 מיליון דולר בארה"ב, זכה לממוצע ביקורות של 90 ב"רוטן טומייטוס", ואיתם הגיעו גם ספקולציות אוסקר. באופן טבעי.

בעקבות עניין ה"דסק", אל הסרט הגעתי פסימי. הנחתי שהחיבוק החם שהסרט קיבל היה בגלל שהוא משמש כסנונית הראשונה של עונת הסתיו הקולנועית, ובטח ידבר יותר אל האנשים שמחוברים אל המוזיקה שבמרכזו. כבר בסיקוונס הפתיחה כל זה חלף ונעלם.
על אף שבשונה מביוגרפיות אחרות הוא לא מתיימר להיכנס לראש היצירתי של גיבוריו ולשלוף משם את הדרך הייחודית בה יצרו אומנות, אלא מעניק יותר מבט חיצוני על התהליכים שהפכו אותם למי שהם, "קומפטון" הוא ללא צל של ספק ביוגרפיה מוזיקלית במתכונת קלאסית. אם יצא לכם במקרה לקרוא את מה שכתבתי על זו האחרת שמוצגת אצלנו בימים אלה, "אהבה וחסד", אתם ודאי יודעים כמה סקפטיות – שלא נאמר מיאוס – מגיע יחד עם זה. ועדיין, תוך דקות ספורות, מצאתי את עצמי נסחף ומעורב לחלוטין בסרט, מתרשם מאוד כמעט לכל אורכו, ושואב ממנו הנאה גדולה. אני אפילו יכול לומר בביטחון שמבחינתי מדובר באחת הדרמות האמריקאיות הכי טובות שראינו השנה. עד כה, חייבים לסייג.

הבמאי פ. גרי גריי מייצר עולם קולנועי מושך ומסעיר. הגלוריפיקציה של עולם הראפ וההופעות בסרט, יש בהן מצד אחד משהו מעט ילדותי אך גם כזה שקשה לעמוד בפניו. הצילום של מת'יו ליבאטיק ("רקוויאם לחלום") מביא אנרגיה רבה לסטינג הגטאות ואולפני ההקלטות שכבר ראינו אין ספור פעמים בעבר ועם זאת בסרט הזה מצליח להרגיש רענן. העריכה של בילי פוקס ומייקל טרוניק הוותיק מתעלה מעל המשוכות הקלישאתיות של התסריט ומצמצמת אותן עד כמה שאפשר. והליהוק לא יכל להיות טוב יותר, להוציא מעידה אחת שנדבר עליה בהמשך.
אורכו הוא שעתיים וחצי, ובזמן שהאטה מתסכלת אכן פושה בסרט במערכתו האחרונה והוא מסתיים באופן הרבה פחות חזק ממה שהתחיל, הוא מחזיק נפלא.

להוציא את חלקו האחרון, כמובן שיש כמה רגעים במהלך שתי המערכות הראשונות שחושפים את הניסיון לרגש ולסחוט רגש מהצופים באמצעים נמוכים למדי. הבולטת שבהם היא סצנה בה אחת הדמויות המרכזיות מקבלת בשורות מרות לגבי מוות במשפחה (שאם לא ראיתם אותה מגיעה כבר מההתחלה, זה כנראה הסרט הראשון שראיתם אי פעם), וכמעט כל קטע הכולל שוטרים. הידוק נוסף יכל לעשות לסרט שירות מצוין, אבל יש ב"קומפטון" משהו כל כך מדבק, עד שכנגד כל הסיכויים – הלכתי אתו לגמרי.

החטא הקדמון של הסרט, והוא גם זה שמפיל אותו בחלקו האחרון, הוא אותה בעיה שהיא עשיית ביוגרפיה קולנועית על מישהו שעדיין חי, ואפילו יותר גרוע מזה, מעורב בהפקה. אייס קיוב וד"ר דרה עצמם חתומים כמפיקים בסרט, וכל זכויות המוזיקה של N.W.A, שהכרחיות לסרט הזה, נמצאות אצל אלמנתו של איזי אי. מה הסיכוי שהסרט ילכלך אותם?
לא רק שהסיכוי נמוך, ב"קומפטון" הגדילו ואפילו הפכו את שלושת החבר'ה למקבילת הראפ של דובוני אכפת לי. חבורת ילדים שרק רוצה לעשות מוזיקה אבל האיש הלבן לא מאפשר להם. בוודאי שיש בזה מן האמת, אבל מספיקה הצצה קטנה בעברו של דרה, ואני לא מדבר על תחקיר עומק אלא על חיפוש מהיר, כדי לראות שמה שמוצג בסרט רחוק מאוד, כמעט גובל בפארודי, ממה שהיה באמת.

למפיק-העל המוזיקלי הזה יש היסטוריה של פשיעה, אלימות כנגד נשים ויותר מדי שרצים בארון הפתוח לרווחה שלו. עם זאת, ד"ר דרה של "Straight Outta Compton" הוא הוויליאם וואלאס של עולם הראפ. בסצנה הכי תמוהה של כל האופרציה, נושא דרה מונולוג מרהיב על ההתדרדרות תעשיית הראפ בפני אנשי חברת ההקלטות שלו, ונוטש בזעם לאחר שראה כי במפגשיהם יש רובים וסמים. הרי לא יכול להיות שד"ר דרה יכול לסבול נוכחות של כלי נשק וחומרים ממכרים.
את הכסף ההתחלתי למימון הסינגל הראשון שלהם, הלהקה ממנת בזכות כספי הסמים של איזי אי. זה בהחלט נמצא בסרט. מה שכן, לפי הסרט, לתעשייה שהוא מגלגל יש השפעה שלילית בערך כמו חיתולים למבוגרים. אף אחד לא מתרכז במה זה אומר לעשות כסף מסמים, המכירה לילדים, המשתמשים הכבדים והחיים שנהרסים. הרי N.W.A נתנו דרור לזעם של דור שלם ברחבי ארה"ב, האם זה משנה שהם עשו זאת על גבם של מכורים? לפי הסרט התשובה היא: לא במיוחד.
לקראת הסוף, כאשר הסרט מנקה את גיבוריו וגואל אותם בצורה שרק יצירה מאומה נוצרית אדוקה יכל לעשות (גורלו של איזי אי לחלוטין מטהר אותו מכל דבר רע שעשה בימי חייו), החספוס והסחף הקולנועי של "קומפטון" נעלמים ומתחילים להרגיש קצת כמו דרמת הולמארק.

אבל אלו רק כעשרים דקות מתוך כלל הסרט, ולכן לי לא הייתה בעיה לסלוח על הכל. זאת בעיקר בגלל שכבר הייתי בתוך עולמם של הגיבורים בזכות עבודתו של גריי הבמאי וצוותו, אבל לא פחות מאלו גם, כאמור, צוות השחקנים.

את אייס קיוב מגלם אושיאה ג'קסון ג'וניור, בנו של אושיאה ג'קסון. בהנחה שאתם לא יודעים, אושיאה ג'קסון הוא לא אחר מאשר אייס קיוב בעצמו. ואם לפשט את המשפט המסורבל הזה, את אייס קיוב בסרט מגלם הבן שלו במציאות.
אבל לא מדובר רק בגימיק ליהוקי. ג'קסון ג'וניור, שזהו סרטו הראשון, הוא כנראה הדבר הבא, ואולי התגלית הכי מרשימה של הקולנוע השנה. 24 שנים אחרי שאביו נתן הופעת ביכורים שהייתה ראויה לאוסקר ב"החבר'ה בשכונה", ג'קסון הצעיר (שדומה לאבא שלו דמיון מפחיד) מראה שאם יבחר בכך יש לו קריירה ענקית לפניו.
את איזי אי מגלם ג'ייסון מיטשל, ואת דרה משחק קורי הוקינס. גם הם עושים עבודה יוצאת דופן, ואותם מגבים שחקני משנה טובים מאוד.

החוליה החלשה של הקאסט היא באופן אירוני גם הדמות הלבנה הכמעט יחידה. זהו מנהל הלהקה הערמומי ג'רי הלר, שנפל לידיו של השחקן המוערך פול ג'יאמטי. הליהוק הזה בעייתי משלוש סיבות, אחת מהותית, השנייה מקרית, והשלישית סתם מרגיזה.
הראשונה היא שכמעט כל הקאסט של הסרט הוא שחקנים שאינם מוכרים יותר מדי לקהל הרחב, וזה מייצר תחושת אמינות נורא גדולה. אנחנו לא רואים שחקנים משחקים דמויות, אלא ממש עוקבים אחר אנשים אמיתיים, כך זה מרגיש. אם לסרט היו מלוהקים מייקל בי. ג'ורדן, ג'יימי פוקס ודיויד אויילואו, הוא היה אחר לגמרי. משהו בטריות של השחקנים משדרג אותו. לכן, כאשר ג'יאמטי מופיע לראשונה הוא שובר את כל זה, ומרגיש כמו המבוגר האחראי מהוליווד שמזכיר לנו שאנחנו בסרט. המטען שאותו הוא מביא פשוט לא שייך ליקום שהסרט מתנהל בו.
הסיבה השנייה, וזו המקרית, היא שג'יאמטי עשה בדיוק את אותה דמות באותה צורה ב"אהבה וחסד", שכאמור, עדיין מוצג בבתי הקולנוע. זה מביא תחושת מוכרות ומחזור ל"קומפטון".
השלישית, והסתם מרגיזה, היא שג'יאמטי, ממש כמו ב"אהבה וחסד", לא עושה תפקיד טוב. זה מוזר, כי הוא ללא צל של ספק שחקן בעל יכולות, אבל הפאה הצורמת והתפרצויות הרגש הלא ברורות האלו מנחיתות בחבטה כמה מהסצנות המרכזיות בסרט.

"Straight Outta Compton" הוא לא סיבוב ניצחון מוחלט ויש לא מעט בו שהודף את הצופה החוצה ומונע התרגשות אמיתית, אבל הוא בכל זאת סרט יוצא מגדר הרגיל, גם בנוף הדרמות המוזיקליות והדרמות בכלל.
וכן, יכול להיות שגם אני נפלתי קורבן להאבסת יתר של סרטי מרגלים וגיבורי-על, ופתאום דרמה עשויה היטב מוציאה ממני חיבה שלא הייתה קיימת אלמלא. עם מה שאי אפשר להתווכח הוא שצפיתי בסרט כבר פעמיים, ואני בהחלט מוכן לפעם השלישית.

straight-outta-compton-redband-02-636-380

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.