• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״סוף טוב״, סקירה

16 בנובמבר 2017 מאת עופר ליברגל

הבמאי האוסטרי-גרמני (שפועל בשנים האחרונות בעיקר בצרפת) מיכאל האנקה, הוא אחד מן השמות הכי מוכרים של הקולנוע האירופאי במאה ה-21. הוא גם אולי אחד מן הבמאים היחידים שכל סרט חדש שלו מתקבל, או לפחות התקבל עד לא מזמן, כאירוע קולנועי ששוחרי תרבות חייבים לגבש לגביו עמדה ולהביע דעה. זה לא תמיד היה המעמד של היוצר, שהחל לביים לקולנוע בגיל 47 (אחרי לא מעט שנים בבימוי לטלוויזיה) ובמשך תקופה נחשב לשינוי במחלוקת, הן בגלל הסגנון הלא נגיש שלו והן בגלל התכנים של סרטיו, אשר כללו כמעט תמיד דיון באלימות ואכזריות אנושיות וכמעט אף פעם לא כללו דמויות שניתן גם להזדהות עמן וגם להצדיק מוסרית את דרך הפעולה שלהן. תמיד היו מבקרים וצופים אשר היללו את האנקה, אבל למעמד שלו כקונצנזוס הוא הגיע רק עם הסרט ״מחבואים״ מ-2005, סרט העשור בסקר המבקרים המקיף של המגזין הבריטי סייט אנד סאונד, בין היתר. שני הסרטים שיצר אחריו (להוציא רימייק ליצירה קודמת שלו), ״סרט לבן״ ו״אהבה״ המשיכו לבסס את מעמדו כבמאי שאומנם מאתגר את הקהל עם נושאים לא פשוטים, אבל גם מספק לא מעט חומר למחשבה וב״אהבה״ אפילו מייצר חוויה רגשית סוחפת.

מעמד זה עתיד להיפגע עם סרטו החדש, ״סוף טוב״ (Happy End). קשה לי להגדיר את הסרט הזה כחזרה של האנקה לסגנון של סרטיו המוקדמים, שכן הוא לא ממש עידן או נטש את הסגנון הזה לחלוטין. אבל הסרט הנוכחי בהחלט הולך רחוק יותר עם כמה מן המאפיינים הסגנוניים והתמטיים של סרטי האנקה, באופן אשר אני חושש כי יהיה יותר מדי עבור חלק מן הקהל אשר חיבק את שלושת הלהיטים אותם ציינתי. אף סרט של האנקה אינו קל לצפייה, אבל ״סוף טוב״ מותח את הגבולות באופן יחסית גדול יותר והוא גם מציע פחות סיפוקים או תובנות קלות לעיכול. באותה נשימה, כמי שחקר ואהב את רוב סרטי הבמאי, ״סוף טוב״ הוא סרט שאני מאוד מעריך ואוהב, עד כמה שניתן לאהוב יצירה שמנסה להטריד ושיש בה עימות מחדש עם כמה הנחות יסוד של התרבות המערבית-בורגנית, אותה תרבות שהאנקה תוקף בכל סרטיו. אני חושב שהסרט הזה צריך עוד זמן עד שאסיים לעכל אותו, או עד שהחברה תבין כי גם בו יש את אותה גדולה (ואותן בעיות) של סרטיו הטובים ביותר של הבמאי. אחרי צפייה בודדת, איני בטוח אם מדובר באחד משיאי עבודתו של האנקה, אבל זה כנראה כן אחד משיאי השנה הקולנועית. בעיקר, באופן אשר הולם את שם הסרט, המערכה האחרונה די היממה אותי.

אחת מן הדרכים בהם האנקה בוחן הקהל בסרטיו השונים, ובמידה רבה יותר בסרט הנוכחי, קשורה לאופן בו הוא חושף רק חלק מן המידע לקהל ומתאר בסרט רק חלק מן האירועים. ניתן לומר כי עלילת ״סוף טוב״ עוסקת במשפחה עשירה אחת, אולם בדקות הפתיחה לא ממש ברור מה הקשר בין האירועים השונים והדמויות הרבות אשר נחשפות בצורה חלקית – כאשר דמות מדברת בטלפון על כך כי קרתה תאונה, איננו ממש יודעים לאיזה אירוע ממה שתואר בדקות הפתיחה של הסרט היא מתייחסת. מה גם שמתגלה כי זו לא התאונה האחרונה בסרט, אם כי המונח "תאונה" צריך להילקח בערבון מוגבל לגבי כמה מן האירועים המתוארים בו. מעבר לפריסת הנרטיב בצורה מתעתעת, האנקה מקפיד כמעט בכל סרטיו לא להראות כלל כמה מנקודות המפנה הקריטיות, דבר אשר בולט במיוחד בסרט זה. הקהל הצופה בסרט צריך תמיד להשלים חלק מן המידע בעצמו ולפעמים הוא מופתע מכמה רגעים שהיו יכולים להיות רגעי השיא של כל סרט אחר, וכאן נמסרים להם כדברים לא מסעירים במיוחד שכבר התרחשו, בזמן שהסרט הראה פעולה שגרתית או פשוט קפץ קדימה בזמן.

הטכניקה הנרטיבית הזו היא חלק מן הדיון של האנקה בקשר שבין המבט לבין הכוח, בין היכולת לגשת למידע לבין שליטה. בדומה לסרטים קודמים, חלקים מן הסרט נראו כאילו הם צלמו במצלמות אבטחה (ואירוע בולט בדקות הפתיחה מתואר באופן ישיר ממצלמת אבטחה) וחלקים אחרים מוצגים כתיעוד בעזרת מצלמה של הטלפון הסלולרי, כסוג של הערה של האנקה על הטכנולוגיה החדשה והחשיפה העצמית אשר מאפשר השידור החי ברשתות חברתיות. ניתן אולי להטיל בספק ביכולתו של האנקה (יליד 1942) להכיר ולבקר היטב את התרבות הצעירה בכלל ואת השימוש בפייסבוק בפרט, אבל למעשה הנושא של תיעוד עצמי וחשיפה של חיי היום-יום כמשהו שיש בו מימד של אלימות קיים בסרטיו כבר מראשית הדרך, באופן אשר אולי יכול להיראות היום נבואי. אישית, מצאתי את השימוש של הסרט במצלמת הטלפון הנייד בפרט ובאינטרנט בכלל מרתק, כבר החל מסצנת הפתיחה בה מוצג דיווח לכאורה מסעיר על אירוע מאוד שגרתי, כאשר לא ברור מה הקשר בין המדווח על האירועים על צג של טלפון לבין האישה המתועדת. אף כי מאוחר יותר ניתן הסבר נרטיבי לסצנה, ניתן לראות בה גם מבט של כוח לא ידוע אשר שולט בדמויות וחושף את הסודות האינטימיים שלהן. זאת בעוד במקרים אחרים דמויות פשוט חושפות את עצמן לעיני רבים מרצון, כולל חשיפה של פשעים או של מעשים ורגשות שיוצאים נגד אבני היסוד של החברה המערבית-בורגנית.

האנקה למעשה מעמת בסרטיו השונים את החברה הבורגנית עם כמה דברים אשר היא לוקחת כמובן מאליו, וכמה דברים שהיא במודע מתעלמת מהם. למשל, היחס האירופאי למהגרים היה נושא בסרטיו כבר במחצית הראשונה של שנת התשעים, כאשר הדגש הוא תמיד על היחס הבעייתי מצד האירופאים העשירים ל"נחותים" מהם, דבר אשר בא לידי ביטוי גם בסרטו החדש. עבורו, המצפון האירופאי לעולם אינו יכול להיות נקי. כל גינונים של כבוד וסדר מסתירים סודות אלימים או קיפוח תמידי. המחשבה כי ילדים הם תמימים נשברת בסרטיו פעם אחר פעם, כמו גם המחשבה כי כל משפחה היא משפחה אוהבת, או כי הורים שומרים על שלמות ילדיהם ולהפך. באפן הבולט ביותר, בשני סרטיו האחרונים האנקה מטיל בספק את קדושת החיים. המונח ״סוף טוב״ בכותרת הסרט נקרא בכמה דרכים – גם בשאיפה של הדמויות להצליח לשרוד משברים (על חשבון אחרים) ולהישאר בחיים, אבל גם דרך שאיפה של לפחות דמות אחת למות בצורה מכובדת, או פחות כואבת. בעוד בדרמה המערבית הסוף הטוב קשור עם חתונה, הסרט מציג גם מקרה בו מוות יכול להיות סוף טוב עבור חלק מן הדמויות ושתי האופציות עולות כאפשרות לסיום סרט זה.

דבר בסרט הזה אינו בדיוק כפי שהוא נראה תחילה, כולל חלוקה של אקטים מסוימים לקטגוריות של אכזריות או חמלה. אפילו המניעים לחלק מן הפעולות מתגלים כשונים לאחר זמן – מה שנראה אולי כאקט אנוכי או רצון לשחרור יכול להיות בעצם רצון לענישה עצמית, או לאיבוד העצמי עקב ייסורי מצפון כאלו ואחרים. דומני כי לכל הדמויות בסרט, שגילן נע בין ראשית הנעורים לזקנה מופלגת, יש לא מעט בעיות עם המצפון שלהם, אבל רגשות אשם באים או לא באים לידי ביטוי בצורה שונה עבור כל דמות ודמות. חלק מן הדרך בה האנקה מראה כי דברים אינם כפי שהם נראים היא בעזרת הקצב האיטי והשוטים הארוכים. ברבים מסרטיו, באופן הכי בולט בסרט הלא מוכר ומוערך דיו ״71 פיסות של כרוניקה מקרית״ (71 Fragments of a Chronology of Chance) משך הזמן של השוט יוצר את הדרמה והמתח, במקום שינוי בהתרחשות. יש כמה שוטים כאלו גם ב״סוף טוב״ רגעים בהם עצם המבט הארוך והמרוחק חושף שינוי, או קריאה מחדש של הדברים. למשל בסצנת קריוקי אשר הופכת מחגיגה מוקצנת מדי לאיבוד של כבוד.

השוטים של האנקה לא רק ארוכים, לרוב הם גם מצולמים ממרחק רב. הדבר הופך את הסביבה בה מתרחש הסרט, עיירת החוף קאלה שבצפון צרפת, לחלק מרכזי מן היצירה ומן המשמעות שלה – הן במשמעות החברתית של המקום בו חיים עשירים לצד מהגרים והן בגלל המראה של הנוף והקרבה לים, כאשר החוף מוצג בסרט זה הן כמקום נופש מבוקש ויפה הן ככוח שיש בו משהו מאיים. היבט נוסף של הצילום ממרחק הוא הקטנת מימד ההזדהות. בסצנות האלימות, האנקה מרחיק את המצלמה אף יותר, דבר אשר מראה גם את חוסר היכולת של הסביבה להושיע אך גם מבטל את המימד הרגשי שיכול להיות מצורף לכאב. אולם, הבמאי לא מוותר לחלוטין על גילויים של חיבה לדמויות, או לפחות הבנה למצבן, גם אם קשה לחשוב על דמות מרכזית אחת בסרט אשר אינה מבצעת מעשים מרתיעים מאוד.

השימוש בשחקנים נהדרים כמו מתייה קסוביץ' וטובי ג'ונס, שלא לדבר על אגדות קולנוע כמו איזבל הופר וז'אן-לואי טרינטיניאן, מראה כי לכל אחד יש את הסיבות שלו וגם מקנה לסרט מימד מסוים של כריזמה. טרינטיניאן והופר, למשל, מגלמים תפקידים אשר הכוח שלהם צובר תאוצה ככל שהסרט מתקדם, ובסצנות הסיום הם עושים פועלות שקשה לי לדמיין שהיו עובדות עם שחקן אחר, אבל עבורם הן טבעיות. יחד עם זאת, הופעת המשחק הטובה ביותר בסרט שייכת לילדה פנטין הרדון, אשר נראית פגיעה, תמימה, אכזרית ומניפולטיבית כמעט בכל רגע שהיא על המסך, ואין דרך קלה לסכם את הדמות שלה, או אפילו לשפוט אותה על המעשים שלה. יש בדמות שלה משהו אשר מבטא את רוח הזמן ומה שנראה תחילה כהתקפה על הדור הצעיר, יכול גם להיקרא כבנייה של דמות שיש בה יותר חמלה והבנה של המציאות דווקא מפני שחלק מן הזמן היא בוחנת את המתרחש מבעד לעיני הטכנולוגיה.

בניגוד לשני סרטיו הקודמים, סרט זה לא זיכה את האנקה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. סביר להניח כי הוא גם לא יקנה ליוצר שלו מועמדות נוספת לאוסקר, אף כי הסרט נבחר לייצג את אוסטריה בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. לא נראה לי שזה מפריע לבמאי יותר מדי – זה לא שאינו מעוניין בהכרה, אבל חשוב לו יותר לעשות את הקולנוע שלו בדרכו הלא מתפשרת, דרך שלא תמיד נוחה לקהל. גם ברגעים בהם הוא פחות עובד, כל שוט בסרט הזה נראה כמו החלטה מחושבת היטב וגם אם יש לפעמים בסרט תחושה של חזרה על נושאים בהם האנקה נגע בצורה טובה יותר בעבר, חלקים אחרים בסרט נראים לי כפיתוח רענן ולעתים מבריק וחד יותר של דילמות אתיות אשר עולות בסרטיו, דילמות שכל ניסיון לפתור אותם גורר סוג של מועקה פנימית. התרגיל שהבמאי מציע לנו כאן אומנם לא סוחף ואולי אפילו לוקח לו מעט זמן להתניע, אבל עבורי החלק האחרון של הסרט בעיקר היה הוכחה נוספת לכך כי עדיין מדובר ביוצר מעמיק ומקורי יותר מכמעט כל יתר הבמאים שסרטיהם מוקרנים באופן מסחרי בקולנוע בארץ.

תגובות

  1. יאיא הגיב:

    אבל על מה הסרט……..?

  2. אבירם הגיב:

    תודה על הההתייחסות המעמיקה והרגישה לסרט כבר מתוך צפייה ראשונה. מעולה! . מה שקצת מקומם לטעמי זה ניסוחים מסוג :"מעמד זה עתיד להיפגע עם סרטו החדש…" או:"באופן אשר אני חושש כי יהיה יותר מדי עבור חלק מן הקהל.."; או:"עד שהחברה תבין כי גם בו יש את אותה גדולה (ואותן בעיות) של סרטיו הטובים ביותר". מיהי "החברה"? מיהו "הקהל" שאליו עופר מתייחס? מה שנקרא "הקהל הרחב"?! זה שצורך את הקיטש ההוליוודי המותאם למנווני המוח? או ה"קהל" אלה שופטי קאן המכובדים? או מבקרי "סריטה"? מה ההתנצלות הזאת?! האנקה חייב להיות "שווה לכל נפש"?! ואגב, האנקה של "אהבה" שזכה למבול תשבוחות הוא סרט יותר חלש, כביכול קומוניקטיבי, על גבול הסנטימנטליות הקלישאית! ולכן זכה כמובן לחיבוק "החברה"….

    1. דוד הגיב:

      -ספוילר-
      אז היא הרגה את האמא שלה או שלא?

      עופר תפתור לנו

      1. זה חלק מן העניין, אין פתרון חד משמעי. לא לזה ולא לדברים אחרים.

    2. אולי כשלתי בניסוח ולא הייתה לא כל כוונה להצביע על "קהל" וכעל מקשה אחת, גם לא לגבי הקהל אשר אהב את סרטיו הקודמים של האנקה. אבל בגדול, נדמה לי כי יש ל"אהבה" יותר אוהבים מרוב סרטיו האחרים דווקא מן הסיבות אשר הרתיעו אותך ולעומת זאת סרטיו המוקדמים יותר של האנקה עוררו לא מעט זעם. הסרט הנוכחי הוא קרוב יותר בעיניי לסרטיו המוקדמים בחוויה שהוא מספק – יש לזה קהל ויהיו לזה מעריצים, אבל פחות

      1. יעל הגיב:

        הסרט "סוף טוב" הינו סרט מעצבן , איטי להחריד , השעמום בהתגלמותו גם ולמרות שהבמאי מיכאל האנקה חתום עליו.
        הסרט מצויין אם הוא מובא כשיעור בפסיכופתולוגיה.
        ללכת רק אם שאר בתי הקולנוע סגורים ואתם מוכרחים בעצת הרופא לשבת באולם קולנוע לשם ריפוי מיידי.
        מחצית האולם פרש מיושביו ובצדק.

  3. עליזה הגיב:

    סרט קשה לצפייה
    עם זאת בעל אמירה
    ולכן חשוב.
    הבן המטורף אומר לאורחים
    הנה השפחה המרוקאית שלנו…
    הבמאי רוצה להזהיר אותנו
    כולנו על מסלול של התרסקות
    אנחנו צועדים אחורה לזמנים חשוכים
    בחסות הטכנולוגיה
    לעולם מנוכר ומזיוף
    אין אהבה יש ניצול.

השאר תגובה