• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״בייבי דרייבר״, סקירה

29 ביוני 2017 מאת אורון שמיר

עם כל סרט חדש של אדגר רייט, הציפיה שהבמאי-תסריטאי הבריטי הצעיר שוב יתעלה על עצמו רק מתעצמת עד למימדים בלתי אפשריים. לכן, אני חייב לפתוח את הסקירה על סרטו הטרי, ״בייבי דרייבר״ (Baby Driver), בניסיון די נידון לכשלון לווסת ציפיות. מצד אחד כל מה שמתחשק לעשות הוא רק להנמיך, מה גם שזה בהחלט הסרט הכי פחות מופתי של רייט, בהשוואה ל״מת על המתים״, ״שוטרים לוהטים״ ו״סוף העולם״, וגם לסרט שהוא הכי דומה לו, ״סקוט פילגרים נגד העולם״ (שנקרא ״האקסים של החברה שלי״ כשהופץ). אם זה היה סרט ראשון של במאי צעיר, הייתי אומר שיש פה פוטנציאל לגאון, אבל בתור סרטו החמישי של מי שהוכתר כמפרק הז׳אנרים השנון והמגניב של האלף הנוכחי אני מסוגל להבין כל אכזבה. כלומר, להבין אבל לא לקבל, כי בעיניי מדובר בסרט ענק בכל קנה מידה, בטח ובטח בהתייחס לשנה הנוכחית ובדגש על הקיץ. אין כרגע סרט שמתקרב אפילו לאיכויות של ״בייבי דרייבר״ בבתי הקולנוע, אלא אם לא ראיתם את ״תברח״ משום מה (תראו). למרות שדילגתי על כמה משוברי הקופות בפוטנציה או בפועל, אני בספק אם היה השנה סרט שעולה על זה של רייט באקשן בכלל וסצנות שוד בפרט, ואפילו בסיפור האהבה.

״בייבי דרייבר״ זכה עוד בשלב הטריילר למאש-אפ מכוונן הציפיות של ״דרייב״ פוגש את ״לה לה לנד״. אחרי הצפייה, ולמרות דמות ראשית שריאן גוסלינג היה יכול לגלם מתוך שינה, גם את זה אני מבין – אבל לא מקבל. העלילה בהחלט משיקה חלקית מאוד לסרטו של ניקולס וינדינג-רפן, כלומר מתארת איך נהג שודים מתאהב במישהי שאולי תחלץ אותו מחיי הפשע, והסטינג לגמרי מזכיר את סרטו של דמיאן שאזל, הנשען על אהבה רומנטית גדולה מהחיים ופסקול משתלט. אלא שהשפה הקולנועית של רייט מאוד שונה מזו של רפן, ובמקום נאמברים מוזיקליים מלאי כוריאוגרפיית ריקוד, המכוניות הנמלטות מפני החוק הן שמפזזות על הכביש לצלילי כ-30 שירים שכמעט כולם לא נכתבו במיוחד ליצירה (למשל שירם של סיימון וגרפונקל שנתן את שמו לסרט). כך שבעיניי השוואת מאש-אפ שתעשה עם הסרט יותר חסד היא משהו כמו ״הנהג״ של וולטר היל סמטת ״בוני וקלייד״ של ארתור פן, אם רוצים לדמיין מראש את הסגנון של קטעי הנהיגה או המניעים הרגשיים של הדמויות.

דבר נוסף שחשוב לזכור או לדעת לפני הצפייה בסרט, הוא הנסיבות בהן נוצר. ״בייבי דרייבר״ הוא הסרט הראשון של אדגר רייט שמתרחש על אדמת ארצות הברית, אחרי הטרילוגיה הבריטית ו״סקוט״ הקנדי. אבל הוא לא היה אמור להיות הראשון. התואר הזה היה צריך ללכת אל ״אנט-מן״, סרט גיבורי-העל מבית מארוול בכיכובו של פול ראד כנוקם המתכווץ. עדיין זכורות לי צהלות השמחה כששמעתי שאדגרייט נבחר לכתוב ולביים את הסרט שיסגור את השלב השני ביקום הקולנועי של מארוול, ואת הזעם שהציף אותי כשהועזב מן הפרוייקט בשל ״חילוקי דעות אמנותיים״. מאז מארוול הספיקו להסתכסך עם האיש שהקפיץ אותם מדרגה, ג׳וס ווידון, ולאחרונה תאגיד-העל של דיסני (אליו משתייכים אולפני מארוול) פיטר גם את כריס מילר ופיל לורד באמצע צילומי הסרט על האן סולו הצעיר בסדרת סרטי ״מלחמת הכוכבים״ החדשה. כיום, העזיבה של מוח יצירתי ושובר תבניות כמו של רייט את האולפן שבטח מגישים בו בכל יום את אותו ארוחת צהריים מרוב מרובעות, נראית הגיונית. אבל העובדה שהתגובה שלו הגיעה כמה שנים לאחר מכן בדמות סרט-שוד, ממש כמו ״אנט-מן״, היא משהו שצריך לקחת בחשבון. בעיניי ״בייבי״ הוא פרוייקט התאוששות, ויש לשפוט אותו ככזה – צבירת כוחות ואולי גם הפגנת יכולות מסויימות, על גבול הפניית אצבע משולשת.

עוד לפני שהסרט מתחיל, כלומר בשלב בו מרצדים הלוגואים של האולפנים שהיו חכמים מספיק לעבוד עם גאון כמו רייט, נשמע צפצוף טורדני המוכר לכל מי שסובל מטינטון, או טיניטוס בשמו הלועזי. זאת משום שהאוזניים של גיבור הסרט עצמו מצלצלות באופן קבוע, והבמאי מכניס את הקהל עוד לפני הפתיחה לעולם שלו. במקום לראות את הסרט דרך עיניו, אנו חווים את העולם דרך האוזניים של בייבי (אנזל אלגורט), שבסצנת הפתיחה מסיע שלושה טיפוסים מפוקפקים לפתחו של בנק. הם פוסעים באלגנטיות מתואמת לביצוע הפשע בעוד הוא נשאר ברכב, מתופף על ההגה ונהנה מהמוזיקה. השיר שמתנגן (״Bellbottoms״) מכתיב את הקצב של הסצנה וכאילו מזיז את האנשים ברחוב לצליליו, ובהמשך משמש כפסקול למרדף הראשון בסרט שהוא גם אחד הגרנדיוזיים בו. הטריק של תזמור העולם שסביב רק על ידי הרכבת אוזניות ישוב על עצמו גם בסצנה הבאה, בה בייבי בסך הכל הולך לקנות קפה של אחרי השוד לבוס שלו, דוק (קווין ספייסי), ולשלושת הקרימינלים שמילט מצרות – גריף (ג׳ון ברנתל), באדי (ג׳ון האם) ודרלינג (איזה גונזלס). השיר ״Harlem Shuffle״ הופך את הוואן-שוט הזה לנאמבר מוזיקלי לכל דבר, למרות שבייבי הוא היחיד שמתנועע בקצב המוזיקה בעוד העוברים והשבים מסתכלים בו כאילו השתגע או סתם מסננים קללה.

מכאן ואילך זה יהפוך להיות הקטע של הסרט, כולל נימוק עלילתי – הטינטון של בייבי לא מציק לו אם הוא שומע מוזיקה ללא הרף, והקצב הפנימי שלו הופך אותו לנהג שודים בלתי צפוי ולכן גם בלתי ניתן לעצירה. הוא עצמו דווקא שתקן, על גבול האוטיזם בתחילת הסרט מבחינת הדמויות האחרות, אבל בהגיעו הביתה נחשפת הסיבה גם לכך – בייבי גר ומטפל באביו המאמץ (סי.ג׳יי. ג׳ונס), חירש שגם מרותק לכסא גלגלים. כך שאין לו באמת שום סיבה להתבטא מילולית, לפחות לא עד שהוא פוגש את דברה (לילי ג׳יימס), מלצרית חדשה בדיינר הקבוע שלו. היא מזמזמת שיר שכאילו קורא לו (״B-A-B-Y״), כמו סירנה מפתה, והוא מעוניין לא רק להכירה אלא אולי אפילו לשנות את דרכיו ולעזוב את החיים אליהם הוא לא מרגיש שייך.

כסרט פעולה, אני לא חושב שיהיו עוררין על העליונות של ״בייבי דרייבר״. להגיד שיש בסרט את מרדף המכוניות הטובים של השנה, למרות או בהתחשב בכך שהיה השנה סרט בסדרת ״מהיר ועצבני״, זו לא חוכמה. החוכמה היא לבחור רק מרדף אחד, וזה בלתי אפשרי עבורי, אז אומר בביטחון שחמשת מרדפי המכוניות הטובים של השנה עד כה נמצאים כולם באותו הסרט, ולסדר או לדרג אותם זה לחלוטין מעבר ליכולותיי. יש אפילו מרדף רגלי, או את השילוב הידוע ״אנשים נגד מכוניות״. אין לי כמעט ספק שחובבי וחובבות אקשן מוטורי יצליחו להנות ממה שיש לסרט להציע בתחום. על האספקטים הוויזואליים חתומים משתפי פעולה קבועים של רייט בעשור הנוכחי – הצלם ביל פופ (שאחראי גם לסרטי ״המטריקס״ ולספיידרמנים של סם ריימי), והעורכים ג׳ונתן איימוס ופול מכליס. הם מוציאים את המקסימום מכל סיטואציה במגוון דרכים, כאשר העריכה יכולה להיות מאוד נוכחת, כמו ברגעי המרדפים, או בולטת בהיעדרה בטייקים הארוכים, כמו אותו וואן-שוט של אחרי השוד הראשון. זה כאילו העריכה והצילום מבצעים דואט שבו בכל כמה רגעים ההובלה עוברת מן האחד לשנייה.

השפה הקולנועית של הסרט גם מדגישה או מזכירה מדי פעם שהסרט נחווה כמעט כל הזמן מנקודת המבט/השמע של הגיבור. זהו לא רק הסאונדטרק שמעניק קצב ייחודי ולא תמיד שגרתי לכל סצנה, מה שהופך את החוויה הקולנועית שהסרט מספק למקיפה כמו מערכת סראונד. זה גם האופן המוזיקה נותנת טעם ותוקף לכל דבר, עם או בלי קשר לכך שמדובר בסרט המיקסטייפ הכי נחמד לאוזן מאז ״שומרי הגלקסיה״. בייבי מחובר מוזיקלית לזכרון של אמו (סקיי פררה), שמתה באותו תאונת דרכים שהותירה אותו עם טינטון, מקליט שיחות וממקסס אותן לכדי טראקים ביתיים, ונדלק על דברה לא באהבה ממבט ראשון, אלא משמיעה ראשונה. הפעם הראשונה שדברה מופיעה בסרט היא כשהיא חולפת לרגע בחלון, עם אוזניות צהובות גדולות (הכי מגניבות מאז אלה של אליעזר שקולניק ב״הערת שוליים״) וכאילו מסמנת לבייבי (ולקהל) שאולי היא קצת כמוהו. כשהיא נכנסת בדלת ומזמזמת את השיר כאילו בשבילו, הוא מוכן לנטוש לרגע את ההשתבללות בתוך האוזניות והעולם שלו.

הסיבה שבגללה אהבתי כל-כך את הסרט, אם להמשילו למכונית, היא שהשלדה והגוף אמנם מלוטשות וקוּליות (שלא לומר קרירות), אבל המנוע שלו מופעל על אהבה שהולכת ומתלהטת. הבנתי גם שזה החלק שקהל מסויים לא התחבר אליו, אבל בעיניי חשוב לראות את הסרט הזה כמעין אח רוחני של ״סקוט פילגרים״. אם לא הערכתם או הערכתן את האופן בו הסרט ההוא מציג התאהבות או את המרדף אחר מושא האהבה, אני לא בטוח איך תקבלו את ההידלקות, ההתקרבות וההקרבה של בייבי ודברה בסרט הזה. אם נחזור רגע לציפיות, טרילוגיית ה״קורנטו״ זה ממש לא, ומוטיב החברוּת שהיה שזור בסרטים שכתב רייט יחד עם סיימון פג וניק פרוסט מופיע כאן רק בהבלחות (כל הדמות של דוק היא מעין ספק פארודיה וספק המשך ישיר של הנושא). אבל זה כן סרט שממשיך ומרחיב את השקפת העולם בסרטי אדגר רייט על האופן בו אהבה או התאהבות יכולות להיות סיבה לקום בבוקר מהמיטה, לזנוח הרגלים רעים או באופן כללי לחלום ולפנטז שאפשר אחרת.

לכאורה, בייבי נשבה בקסמה של דברה בשל תסביך ההתאהבות הקלאסית במלצרית (מישהי חייכנית ואמהית שמביאה מזון). אבל למעשה הסיבה טבועה עמוק יותר באישיותו ובסיפורו האישי והמשפחתי. כאן הליהוק של ג׳יימס עובד נהדר בעיניי, כי היא לחלוטין מישהי שיכולה להפוך עולמות במבט, או מצטיירת כמי שכדאי להפוך בשבילה את העולם. אם לא נדלקתן או נדלקתם על ג׳יימס/דברה בשנייה הראשונה, חצי מהקסם של הסרט לא יעבוד. מה היא מוצאת בבייבי? זו כבר שאלה שאני אף פעם לא מסוגל לענות עליה בסרטים רומנטיים, רק לנחש – מסתורין, חולמנות, אהבה משותפת למוזיקה, ותשומת לב מבויישת המופנית כלפיה. אולי גם מראה חיצוני, קטונתי מלהכריע. על דבר אחד אני יכול להסכים – הכישורים של אלגורט מתאימים בעיקר לדמויות על הספקטרום, והוא גם יודע לזוז. ההתאהבות שלהם הופכת לרצון הדדי להכיר, יחד עם הבטחה לגאולה אפשרית של השניים – בייבי רק צריך מישהי שתוציא אותו מעולם הפשע, ודברה אולי שונאת את חייה ועבודתה זקוקה למישהו לחלוק איתו את הפנטזיה של הימלטות. אין לכך מתאים מנהג מילוט, ואין מתאימה ממישהי שהיא כל מה שבייבי מתגעגע אליו אצל אמו כדי לשבת לצידו.

בנקודה זו אפשר לחזור אל ״בוני וקלייד״, שגם מוזכרים בדיאלוג ואף מגולמים במעין נגטיב של זוג אחר בסרט, דרלינג ובאדי. בעיניי יש בסרט גם מימד נוסף מעבר לכיף ולרומנטיקה, וכיוון שמדובר באדגר רייט האקסטרה-הנאה שלי קשורה לשימוש בקונבנציות ז׳אנריות לטובתו וכראות עיניו. שוב, זה לא באמת דומה לפארודיות המתהפכות של הטרילוגיה הבריטית, אבל כן מצאתי את ״בייבי דרייבר״ כמעין מטא-סרט-שוד. זה בא לידי ביטוי בכל רגע בו נשקפת מן המסך קלישאה של הסוגה, שנראית ככזו בגלל נקודת המבט של בייבי – הוא היחיד שמתנהג כמו דמות קלאסית ולכאורה בלתי פגיעה מסרטי שודים מאגניבים, בזמן שזה מחרפן את שאר הדמויות. במיוחד את באטס (ג׳יימי פוקס), מנהיג השוד השני בסרט (שכולו הדגמה מתמשכת לכל מה שעלול להשתבש בסצנת שוד), שכאילו מעמת את הגיבור ואת הקהל עם העובדה שאין שום דבר מגניב או מבדר בפשע.

העימות הזה בא לידי ביטוי בין היתר ברגעים קטנים וכאילו אגביים, כמו ההתעקשות של גריף להעיף מבייבי את משקפי השמש וההתעקשות ההפוכה של בייבי לשלוף זוג נוסף ולהישאר קוּל, או כאשר דוק מתרשם מיכולתו שלו לצייר על הלוח מפה מפורטת בזמן לא סביר ותוך כדי פטפוט. באופן מובהק יותר, זה קורה למשל בסצנת תדרוך בה הבמאי חוסך מאיתנו את הפרטים המילוליים, כי בייבי מאזין לשיר באוזניות ורק קורא שפתיים, אבל הוא נאלץ לחזור על התדריך כדי להראות שהוא אכן קלט הכל. למי אכפת מסצנות התדריכים האלה בסרטים, כשאנחנו עומדים לצפות בביצוע עצמו בהמשך וכבר הרי יודעים ששום שוד לא הולך כמתוכנן? ההצפה הזו לתודעה של הדמויות מאלצת את הצופה לבחון מחדש כל מיני מוסכמות ז׳אנר, שלא תמיד ברור איך התקבעו.

זה נכון לגבי דברים מטופשים כמו הכינויים הגנריים במתכוון של הדמויות (למרות שזהותן ידועה), הבחירה של מסכות מסויימות לאקט עצמו (בסצנה עם הבדיחה המתמשכת הטובה בסרט), וגם לדברים המהותיים יותר. למשל לעובדה שבייבי נחרד מכל רגע של אלימות ובליבה שלו הוא אדם טוב, כאילו הוא באמת רק נקלע אל הפשע – התמימות שלו בנוגע למגה-קלישאה ״ג׳וב אחרון וסיימנו״, ולעומת זאת האופן בו הוא כן מחליט לקחת אחריות על מעשיו ומעורבותו בתקריות שמרכיבות את הסרט. הדיון לגבי מי פושע ומי יותר גם זולג לדיאלוגים, או מוקצן באופן בו שאר הדמויות מסתירות לא רק את שמן האמיתי אלא גם את האופי שלהן, מנקות אותו מכל מה שלא אמור להתאים לחיים בצד הלא נכון של החוק. במערכה האחרונה של הסרט, האופן בו בייבי חווה את הדברים מקביל לתהליך שעובר על העלילה – מינון הכיף יורד ומפלס המתח לגורל הדמויות נעשה אינטנסיבי. זהו גם השלב בו האימפקט הרגשי הגיע עבורי לשיא, שהעלה את היצירה כולה מעל לממוצע כרגע בבתי הקולנוע. שוב, זו אולי עבודה יחסית קלה בהתחשב בתחרות, אבל טוב שיש מי שעשה אותה וטוב כפליים שזה אדגר רייט.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    כמו כל הסרטים של רייט, הכל סבבה עד למערכה השלישית הסטנדרטית. לפחות הפעם היא לא קורסת על עצמה כמו hot fuzz, the world's end או scott pilgrim.

  2. hamlet הגיב:

    קורסת

השאר תגובה