• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״קוֹקוֹ״, סקירה

1 בדצמבר 2017 מאת עופר ליברגל

אתם עשויים לחשוב שהתמודדות עם מוות של קרובי משפחה, או סימני הזקנה שכוללים אובדן זיכרון, הם נושאים אפלים מדי לסרטי ילדים. ייתכן שגם לפני שנתיים כניסה לתודעה של ילדה על מנת לעסוק בחשיבות מרכיב העצב באישיות היה נושא מורכב מדי לסרט לכל המשפחה, אבל אולפני האנימציה של פיקסאר הוכיחו אחרת עם ״הקול בראש״ שביים בידי פיט דוקטר. כעת האולפנים מוציאים את סרט נוסף מאת במאי שעובד באולפן במשך שנים, לי אונקריץ׳ (״צעצוע של סיפור 3״ ובמאי-שותף בסרטים המוקדמים של האולפן). סרטם הנוכחי קרוי ״קוֹקוֹ״ (Coco) ופיקסאר מוכיחים בו פעם נוספת את יכולתם להתייחס בכבוד לקהל שלהם, ילדים ומבוגרים כאחד, ומייצרים סרט שמספק לא רק חוויה בידורית לטווח גילים רחב במיוחד, אלא גם מספק שיעור לחיים שרלוונטי כמדוני עבור כל צופה – שיעור לגבי הדרך בה ניתן להתמודד עם האובדן הבלתי אפשרי של אנשים קרובים ועל הצורך להמשיך ולזכור אותם.

למרות הרצון להגן על הילדים, אין ספק כי כי הם חשופים לנוכחות של המוות, גם אם חוסר היכולת שלהם לעכל או להבין את המושג גדול משל המבוגרים המעמידים פנים כי הם מבינים. למי שחושש מסרט אפל במיוחד, אציין כי ״קוקו״ לא עוסק בצורה ישירה במוות של אדם אשר מוכר לדמות הראשית, אלא בהיכרות של ילד עם קרובי משפחה שלו שמתו עוד בטרם נולד. למעשה, איני יכול לדמיין סרט פחות אפל על ילד אשר מעביר לילה בעולם המתים. אומנם איני בטוח אם הסרט יתאים לילדים קטנים במיוחד, אבל נדמה כי החל מסביבות גיל 6 הוא יכול להתקבל באהבה ובלי ליצור טראומות. אלו עלולות לפקוד דווקא צופים מבוגרים יותר, גם אם במהלך הצפייה הם יחוו בעיקר תענוג, או כך לפחות זה היה במקרה שלי. כמדומני, לא ממש בכיתי במהלך הצפייה בסרט. אולם אני מזיל דמעות בעודי כותב את הפסקה הזו, עד לשלב בו הייתי צריך לעצור לשתות כוס תה על מנת להירגע, מכיוון שבמחשבה על הסרט יש יכולת לחדד ולעורר זיכרונות פרטיים. התגובה הראשונית שלי אחרי הצפייה הייתה חיוך ענקי על הפנים והכרת תודה על הזכות לצפות ביצירה קסומה כמו ״קוקו״.

עלילת הסרט מתחרשת במקסיקו במהלך "יום המתים" (Día de Muertos), חג שמח אשר בו המקומיים חוגגים את הקשר שלהם עם קרובי משפחה שהלכו לעולמם, משארים להם מאכלים ומתנות ומאמינים כי אלו באים לצפות בהם ולקחת את המנחות. גיבור היצירה הוא מיגל, ילד שהוא דור חמישי למשפחה של יצרני נעליים מובחרות, גם אם כרגע הוא מופקד רק על צחצוח נעליים. המשפחה שלו תומכת ואוהבת, פרט לכך כי מוטל בה איסור מוחלט על מוזיקה. ומיגל – הוא חולם להיות מוזיקאי בעצמו, כמו המוזיקאי והשחקן המקסיקני הגדול מכולם, ארנסטו דה לה קרוז. החג החשוב כולל גם תחרות כישרונות בכיכר העיר ומיגל מקווה לזכות בה, אבל דווקא ביום הגורלי המשפחה מגלה את התחביב הנסתר שלו, מה שגורר את השמדת הגיטרה שלו וגם הרס המזבח המשפחתי ליום המתים, שתי פעולות שיש להן השלכות כבדות.

בחיפוש אחר כלי נגינה חלופי, מיגל מבצע משגה אשר הופך אותו להיות אדם חי בעולם המתים, בדיוק ברגע בו בני משפחתו עוברים משם על מנת להשקיף על עולם החיים. בני המשפחה אוהבים את מיגל ורוצים לעזור לו לשוב למצב הקודם, אך מכיוון שגם המתים מקפידים על האיסור על המוזיקה, מיגל חומק מהם באמונה כי הוא יודע את הדרך להגשים את חלומו האמנותי וגם להשיב את עצמו לחיים. אולם, יש לו רק לילה אחד לבצע את המשימה הזו ובלילה הזו יתרחשו עוד לא מעט תפניות בעלילה, לצד כמה רגעים מוזקליים משובחים וסיקוונס אחד של מחווה ופרודיה לאמנות סוראליסטית אשר ישעשע בקיאים בתולדות האמנות וילדים שאינם מבינים בה דבר כאחד.

החיבה של מיגל למוזיקה הופכת את ״קוקו״ לסרט הראשון של פיקסאר שהוא גם סרט מוזיקלי. גם אם בניגוד לסרטי דיסני (כולל אלו מן השנים האחרונות שהיו בשליטה של אנשי פיקסאר) מדובר רק בשירה של אנשי מקצוע, או כאלה אשר רוצים להפוך לאנשי מקצוע בתחום. באופן לא מפתיע, הסרט מנצל זאת היטב בצורה של נאמברים אשר כל אחד מהם מונפש בדרך אחרת, אשר עושה מחווה לרוח של תתי-ז'אנרים רבים של הסרט המוזיקלי, וזאת מבלי להעמיס במחוות ישירות ליותר מדי סרטים מוכרים (אם כי יש גם כמה כאלה). הסרט מציג מספר שירים מסורתיים ושירים בסגנון מוזיקת מקסיקנית, אבל לשיא שלו הוא מגיע דרך שימוש בשיר אחד, אשר חוזר מספר פעמים. בפעם הראשונה הוא נשמע כמו שיר דביק הנופל ברמתו מיתר השרים בסרט, אבל בכל פעם שהוא שב הוא מבוצע בדרך שונה, מקבל יותר יופי, והמילים שלו מקבלות משמעויות נוספות בעודו הופך למרגש הרבה יותר, כאשר גם ההיכרות שלנו עם השיר תורמת לכוח שלו.

רגעים אחרים בסרט חושפים סוגים שונים של הומור אשר נובע מן הסיטואציה, אך מבלי ללעוג לאף דמות או לאבד את רמת האמינות הפנימית. גם דמויות אשר נראות תחילה כהפוגה קומית, מתגלות כבעלות חשיבות גדולה למהלך הרגשי של הסרט. אומנם הוא כן נדרש בסופו של דבר לייצג דמות אחת שרובה שלילית, אבל הוא נותן גם לה ולתפיסת העולם שלה סוג של כבוד, גם אם בסופו של דבר הוא הבחירה הנכונה מוסרית היא שונה וגם ראויה יותר בכל דבר, ולא מדובר בבחירה פשוטה. בעוד סרטים רבים קוראים עוסקים בקסם של הגשמת החלומות, ״קוקו״ מציג מול הגשמת החלומות את חיי המשפחה הלכאורה-אפרוריים או האוהבים כאופציה לא פחות זוהרת ומספקת.

הסרט קרוי על שם דמות, אך זוהי דמות אשר מופיעה לפרקי זמן קצרים, ורוב הזמן נראה כאילו היא אינה מודעת באופן שלם לסביבתה: קוקו היא סבתא-רבא של מיגל, קרובת המשפחה הכי מבוגרת אשר נותרה בחיים. כפי שקורה לפרקים בגיל המופלג, בתחילת הסרט נמסר כי היא כבר סובלת מאובדן זיכרון. אולם ככל שרזי התסריט המורכב נחשפים, אנו מגלים כי ליכולת שלה לזכור יש השלכות רבות על בני משפחה בעולם החיים והמתים כאחד. ועם ב״הקול בראש״ אולפני פיקסאר הראו כיצד נוצרים זיכרונות מהותיים, ב״קוקו״ הם שבים לדון בנושא בהקשר של הנצחת אחרים ותרומה של הזיכרון הן לרגעי הכאב והן לרגעי ההתעלות בחיים. הסרט לא דן רק בזיכרון האישי, אלא גם בזיכרון הקולקטיבי, ברמת המשפחה וברמת המורשת הלאומית, ולא רק משתמש בחג המקסיקני אלא גם מסביר מה החשיבות שלו להתמודדות עם הקשיים בחיים, בלי קשר לשאלה האם עולם המתים אכן קיים.

מבלי להיות בקיא בתחום, הייצוג של התרבות המקסיקנית בסרט נראה לי מצדיע ולא מזלזל ובמידה רבה גם אותנטי. הפיכת הסרט לשובר הקופות הגדול בתולדות מקסיקו ובמהירות הבזק, מחזקת את תחושה זו. רק הכותרות שמחוץ לסרט עצמו תורמת לתחושה לא נוחה מכך שהסיפור של מקסיקו שוב מסופר בידי יוצרים לבנים אמריקאים (גם אם המדבבים לאנגלית לטיניים) – הניסיון של אולפני דיסני בשלב מוקדם של ההפקה לרשום את המונח "יום המתים" כסימן רשום (מהלך ממנו נסוגו במהרה), והטענות על כך כי צוות הפיתוח המבריק של פיקסאר לא ממש מאפשר ביטוי לקולות חדשים ונותר בשליטה של דור הותיק, המורכב בעיקר מגברים לבנים (אונקריץ׳ אומנם טרי יחסית כבמאי ראשי, אבל שותף לסרטי החברה החל משנות התשעים). בהקשר זה יש לציין כימי שחתום על הסרט כבמאי-משנה וכשותף לתסריט הוא אדריאן מולינה, לו יש שורשים מקסיקאים.

טענות אלו שבו ועלו לאחרונה בעקבות ההאשמות בהתנהגות לא נאותה של ג'ון לסיטר, מי שהיה עד לא מזמן האיש החזק בפיקסאר וכל חטיבת האנימציה בדיסני. עצוב לחשוב כי יוצרים אשר מסוגלים לגלות פתיחות ואינטליגנציה רגשית גבוהה בסרטים שלהם לא מסוגלים כנראה לגלות את אותו יחס הוגן ומתחשב כלפי העובדים שלהם. אולם, בסופו של דבר אנו תמיד מקבלים רק הצצה חלקית על המתרחש מאחורי הקלעים והשורה התחתונה צריכה להיות הסרטים עצמם. והשורה התחתונה היא שגם אם בשנים האחרונות הרמה לא אחידה ויש נטיית יתר לסרטי המשך, פיקסאר עשו כמה וכמה סרטים נהדרים ו״קוקו״ הוא סרט נהדר מבחינה בידורית. יותר מכך, הוא גם סרט אשר יכול להוות נחמה ברגעים קשים, ויכול לגרום לנו להבין דברים בעולם בצורה טובה יותר.

תגובות

  1. לא אהבתי.סרט קלישאתי,ממוחזר ודי עצל לעיתים.גם השחקנים היו חלשים.איכשהו הסיום כן היה טיפה מרגש ופה שם גיחכתי אבל בגדול,סרט די חלש

    1. אורון שמיר הגיב:

      מסכים איתך לגמרי לגבי ״ההרפתקה הקפואה של אולף״, אבל אנחנו מדברים על ״קוקו״ שהוקרן לאחר מכן 🙂
      (סתם בצחוק, כן? ברור למה התכוונת ואני שומע את הדעה הזאת יותר ויותר על ״קוקו״. מזל שראיתי אותו לפני שהגיעו הדעות השליליות)
      נחכה ונצפה יחד לסרט הבא של פיקסאר? או שאפשר להכריז על משבר?

      1. אגלה לך סוד שאני לא ממש מעריץ של פיקסאר… הקול בראש הוא אמנם הסרט האהוב עלי,(לא הכי טוב)אבל את שאר הסרטים שנחשבים למופת שלהם ראיתי לפני הרבה שנים ולפני שהתעניינתי בקולנוע כך שאני לא ממש זוכר.
        למרות זאת,את קוקו כן הלכתי לראות בגלל שזה האולפן שעשה את הקול בראש,ותיאור העלילה נשמע מסקרן,אבל לצערי מדובר בסרט סתמי מאוד…(גם אני צפיתי בו לפני שהגיעו הביקורות).
        בכל מקרה, זה לא משבר,כי אין לי איזה רומן ארוך איתם או משהו כזה.
        לא צפיתי בסרט של אולף,על פי מה שאומרים, טוב שכך.
        ואם כבר אנחנו כאן,אני טרוד בבעיה מעט מוזרה ואולי תוכלו לסייע לי:אני גולש קבוע בעין הדג ב3 שנים האחרונות, וכמובן שכבר נהיה לי הרגל לכתוב דעה יחסית מפורטת על סרטים שראיתי.בחודשים האחרונים התחלתי לגלוש גם כאן בקביעות והייתי רוצה להגיב גם כאן.הבעיה היא שזה מרגיש לי סוג של "זלזול" אם אני עושה העתק הדבק לדעה שכתבתי בעין הדג ומעביר הנה(גם אם אני משנה פה ושם מילים),ומצד שני,זה גם די מרגיש לי חלוש לכתוב שורה וחצי כאן לעומת ההודעה המפורטת הרבה יותר שכתבתי בעין הדג.יש לכם עצה כלשהי?וסליחה שאני משתף אתכם בבעיות קטנוניות כאלה…שבוע טוב

  2. רון הגיב:

    העיסוק ביום המתים ובליל המתים בקולנוע מרתק ויוצרים כטורנר וקארפנטר כבר חקרו אותו לא פעם.כאן העיסוק הוא הרבה פחות מלנכלוני אבל עדיין מרתק.

השאר תגובה