• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • סרטים חדשים: ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018

פסטיבל אוטופיה 2017 – ״האינסופי״, ״הדיירים״, ״אנתרקס״, ״ילדי הסתיו״

16 בדצמבר 2017 מאת עופר ליברגל

פסטיבל אוטופיה השנתי לסרטי מדע בדיוני וז'אנר ננעל בערך במקביל לזמן בו פוסט זה מתפרסם. על רוב הסרטים מתוכניית הפסטיבל כתבנו בבלוג, בעיקר דרך פוסט המדריך המפורט. גם הסרטים עליהם אכתוב בפוסט זה צוינו כבר באותו הפוסט, אך בלי הפנייה לטקסט ארוך יותר כי טרם צפינו בהם, ויש בהם מספיק עניין על מנת להצדיק דיווח. כולל שני סרטים מן התחרות הישראלית, אשר הכילה השנה גם שני סרטים שכתבנו עליהם בעבר, ״משפחה״ ו״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״. 

ילדי הסתיו

אחרי שני סרטים, ניתן לומר כי לבמאי איתן גפני יש חזון אמנותי אחיד, לפחות ברמת הכוונות עד כה: חיבור בין תתי-ז'אנרים מובהקים בתוך קולנוע האימה לבין טראומות של החברה הישראלית. סרטו הקודם, ״בשר תותחים״ חיבר בין סרטי זומבים לכניסה צבאית ללבנון, והסרט הנוכחי ״ילדי הסתיו״ הוא סרט סלאשרים אשר מתרחש על רקע ההפתעה של מלחמת יום כיפור, וכולל התייחסויות רבות לטראומה הגדולה של השואה, העובדת במספר רבדים. מדובר לא רק בסרט אשר עוסק בעבר, אלא גם דן במתחים אשר קיימים גם בהווה ואולי אף מתגברים, בעיקר בכל הקשור ביחסים בין ישראל ושאר העולם, בין קבלת העזרה ותמיכה בינלאומית לצד תחושת "כל העולם נגדנו".

בעוד שבסרטו הראשון של גפני הערכתי את הכוונות הרבה יותר מאשר את התוצאה הסופית, ״ילדי הסתיו״, אשר פספסתי הקרנה של גרסה מוקדמת שלו בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה, הרשים אותי הרבה יותר – המסר החברתי חד ומדויק יותר והשילוב של הומור, בניית דמויות, ובסופו של דבר רגעים של אימה מדממת – עובד היטב. הסרט גם לוכד דרך הצילום של תום גולדווסר, מראה ייחודי המשלב בין קיבוץ קטן לאימה אפלה.

העלילה מתרחשת בקיבוץ בצפון, סמוך לערב יום כיפור של שנת 1973. לקבוצה של המתנדבים בקיבוץ מצטרפת רייצ'ל (נועה מימן) שהיא אומנם בת לאב יליד ישראל אך גם לאם גויה. היא גדלה בחו"ל רוב חייה ולא ממש מבינה עברית או רואה את עצמה כישראלית, אך מרגישה צורך לתרום לארץ מסיבות אשר מתבהרות בפלאשבק במהלך הסרט. שאר המתנדבים נטולים קשר ליהדות, ולפרקים נדמה כי ההבנה שלהם את הסביבה לוקה בחסר. אנשי הקיבוץ לא ממש מתייחסים בכבוד לאלו אשר באים לעזור להם ורייצ'ל עוברת שורה של אירועים אשר נמצאים על סף ההטרדה מינית או אפילו מעבר לכך, למרות התמיכה של האחראי על המתדבים (אקי אבני, בתפקיד טוב).

חלקו הראשון של הסרט, אשר מכין את הקרקע לאימה המתחוללת עם כניסת הצום, עובד נהדר. כולל הכנסה של כמה דמויות אשר מתפקדות כגונבות הצגה לפרקים, בראשות תמרה קליינגון כמתדבת מברית המועצות ומייקל איירונסייד האגדי שבא להתארח בקאסט בו רוב המכריע של הדמויות הזרות מגולמות על ידי שחקנים ישראלים, כמעט בלי רגעים מביכים בגזרת המבטא. החלק של האימה הוא כמובן לב הסרט והוא עתיר במחוות ליצירות קודמות בז'אנר, גם באופן בו הסרט מצולם ומתענג על סצנות מין, דבר אשר הרגיש לי מעט לא במקום, אם כי השילוב של אימה מסורתית מעט סליזית ואתרי התרחשות בקיבוץ מייצר כמה רגעים משעשעים ומבעיתים. יש לציין כי בגרסה זו של הסרט, לא מרגישים מצוקה תקציבית.

הסרט מתייחס לתקופה בה הוא מתרחש במספר היבטים, אך בחלק מן הצילומים הוא שולח רמיזות גם לעבר רחוק יותר וגם להווה, הן בקולנוע והן בהיסטוריה היהודית. בבחירה בין אמינות היסטורית לבין הסגנון, ההעדפה היא לסגנון באופן ברור, מה שתורם להיוו של הסרט מבדר. אומנם לתחושתי 110 דקות הן יותר מדי לסרט מסוג זה, ויש בהחלט סצנות או אפילו קווי עלילה שלמים שלא מוסיפים יותר מדי, אבל מדובר בסרט סוחף.

אנתרקס

סרטו של שי שרף מסופר באמצעות סגנון הפאונד-פוטג', אשר באופן אישי מרתיע אותי, אולי כתואצה משימוש יתר ואולי משום שהיו מעט מדי סרטים בסגנון אליהם התחברתי. מעבר לטכניקה הזו, היה קשה לי להתחבר לסרט שאומנם יש בו מעט אלמנטים של אימה וחלק ניכר מן הזמן הוא מתנהל כסרט מתח, אבל השיוך שלו לז'אנרים המזוהים עם פסטיבל אוטופיה פחות בולט מיתר הסרטים, מה שלא בהכרח משחק נגדו.

למעשה, הרגעים החזקים בסרט הם דווקא אלו בהם המתח נזנח לטובת דרמה של מערכות יחסים בין אישית. האירועים המתוארים בסרט לקוחים מסיפור אמיתי שעשה כותרות בארץ לפני מספר שנים, אבל דומה כי נשכח מן התודעה – צה"ל ערך ניסוי רפואי למען מציאת חיסון לאנתרקס על חיילים קרביים, ורבים מהם סבלו שנים רבות אחריו מתופעות לווי קשות. שרף מכניס את עצמו לסרט דרך דמות של יוצר קולנוע (שאינו מגולם בידי הבמאי) שהיה חלק מיחידה קרבית ונותר בקשר טוב עם ארבע מחבריו. לאחר שאחד מן החברים נפטר בפתאומיות, החבורה מנסה לחקור את הקשר בין הניסוי למחלה הפתאומית, כאשר שרף מתעד במצלמות גלויות ונסתרות את התהליך.

הסרט מעניין כדרמה הן בבחינת החברות הגברית, אשר הייתה מבוססת על לחימה ומראית עין של חוזק וכעת מתגבשת גם סביב רגע של חולי וחולשה, לצד הצורך לפעול. לא פחות בולט הוא העיסוק במערכות יחסים של שניים מן הלוחמים לשעבר עם הנשים בחייהם, מה שמספק את העוגן הרגשי של הסרט. אולי בגלל הסגנון המקוטע, או נקודת המבט שהיא רוב הזמן של הבמאי אשר פחות חושף את עצמו רגשית, יש משהו מעודן באופן שבו הסרט מתאר את הדרמות הללו, כאשר הסרט לא מראה את הכאב המתמשך ולאו דווקא את רגעי הסערה.

מן הצד הפחות חיובי, בקטעי המתח הסרט עושה בעיניי עבודה פחות טובה או אמינה, בעיקר בדרך בה לכאורה אלו אשר מנסים להסתיר את דליפת המידע על הניסוי מנסים להשתיק את הלוחמים או אפילו לפגוע בהם פיזית. קיים פער בין המחשבה כי מדובר בגוף בעל השפעה וכוח רבים ממה שהגיבורים יכולים להתמודד עמו, לבין היכולת הלא מרשימה בה נעשה ניסיון למנוע את החשיפה.

הדיירים – The Lodgers

נעבור לסרט עם הגדרה ז'אנרים ברורה בהרבה – סרטו של בריאן או'מאלי הוא סרט אימה-גותי העוסק בבית רדוף רוחות. המפיק הישראלי-אמריקאי של הסרט, שקד ברנסון, אף סיפר לפני ההקרנה כי הסרט עצמו צולם באחוזה האירית Loftus Hall שידועה כמקום רדוף רוחות גם בימים בהם היא לא מהווה אתר צילום.

שני הגיבורים של הסרט הם אח ואחות תאומים. הם יודעים היטב כי הבית שלהם רדוף על ידי רוחות, או יישות על-טבעיות. למעשה, מתברר לנו כי הם גם יודעים של מי הנשמות. הסרט בונה את הצורך שלהם לשמור על הכללים אשר מעצבות הרוחות כבר בדקות הראשונות, בין היתר דרך שיר, אשר כמיטב המסורת נשמע בו זמנית כמו שיר ערש ומשהו שלא ייתן סיבה לישון. יש בשיר שלושה איסורים והשניים הראשונים נראים כמו משהו שכל הורה אומר לילדים: תהיו במיטה עד חצות (טוב, הורים עם הגדרה רחבה לשעת שינה) ואל תתנו לזר להיכנס הביתה. האיסור השלישי מדבר על שמירת דם המשפחה טהור והוא כבר בעייתי יותר ונכנס למקומות של טאבו, בעיקר מכיוון שהילדים הם כבר בני 18 ביום בו מתחיל הסרט.

שני האחים הללו חיים באחוזה המקוללת חיים אשר כמעט אין בהם מגע עם העולם החיצוני, עולם המצוי בנקודה מאוד ספציפית בזמן: אירלנד, מעט אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה. חייל משוחרר בשם שון חוזר פצוע מן הקרבות לתוך סביבה שלא מרוצה מכך שלחלם לצד האוייב האנגלי. שון הוא גם אחת משתי יישות זרות אשר יחדרו לאחוזה, כאשר הוא מגלה עניין רומנטי באחות, אשר היא זו אשר מופקדת על הקשר הרופף עם העולם. הדבר המעניין שהסרט עושה הוא המשחק עם הטאבויים הקיימים בסרט אימה: לא ברור האם מימוש התשוקה המינית אשר קיימת גם אצל האישה הצעירה תוביל לעונש, או דווקא לגאולה. מבלי לחשוף פרטי עלילה, הדילמה אשר עומדת בפני הגיבורה של הסרט היא בין המסורת המשפחתית אשר פחות או יותר מכתיבה לה את תפקידה בחיים עד המוות, לבין גילוי עצמי קודם כל דרך מגע עם זרים ודרכו אולי דרך בניית מסלול עצמאי.

באופן כללי, מדובר בסרט אימה מסורתי למדי, כולל כמה רגעי הפחדה שאני מצאתי אפקטיביים ואחרים אשר חלפו מבלי להותיר רושם. הנכס העיקרי של הסרט הוא העיצוב האמנותי, אשר נותן כבוד למסורת הגותית ומדגיש את חשיבות האגם הסמוך לטירה, בין היתר על ידי כך כי המים הופכים לכוח מפחיד ומאיים בסרט, מפחיד לא פחות מן הרוחות שאנו רואים כנוכחות פיזית של ממש. אף כי אין בעיצוב דבר פורץ דרך או מקורי, הוא נראה מושקע ויפה מאוד חזותית – לא רק בקטעי האימה, מדובר בסרט בעל מראה מאובחן ואפקטיבי. עוד בתחום הנכסים, השחקנית הראשית שרלוט וגה נותנת הופעה טובה, פרט לכך שהיא לא יצרה עבורי יותר מדי כימיה עם הגברים שלצידה, ביל מילנר בתור האח שנראה כמו שארית מסרט של טים ברטון, ויוג'ין סיימון בתור האופציה הרומנטית.

האינסופי – The Endless

שניים מן האורחים היותר מרשימים של הפסטיבל השנה הם יוצרי הסרט הזה, הבמאים ג'סטין בנסון (שגם חתום על התסריט והשתתף בהפקה) ואהרון מורהד (שגם צילם). השניים גם לקחו על עצמם לגלם את צמד התפקידים הראשיים בסרט, מה שיצר אתגר עבור מורהד, אבל השניים הם מומחים במציאת פתרונות שנראים טוב ולמורהד היה מפעיל מצלמה אשר הבין מה הוא רוצה אחרי העמדת התאורה.

מציאת פתרונות היא גם סוג התשובה לשאלה אשר אורון שאל בפוסט ההמלצות – איך עושים סרט במיליון דולר שנראה כמו 100 מיליון דולר. התשובה אשר נתנו היוצרים, אשר ניכר כי שמחו לראות קהל גדול יחסית מגיע לסרט, מראה חשיבה גם משלב מוקדם: הם קודם החלו בלדעת איזה אפקטים הם יודעים לעשות בצורה זולה, איזה כישורים מיוחדים יש להם כשחקנים, וסביב זה בנו את העלילה. התווצאה נראת יקרה בהרבה מן התקציב, בעיקר בחלק המסיים של הסרט (שהקרנתו בפסטיבל סבלה מהפרעה של אזעקת אש).

היוצרים טענו כי מה שמעניין אותם קודם זה בניית הדמויות, גם אם הם הודו כי כל במאי מביא טענה דומה. אבל בסרט שלהם זה ניכר: הלב הוא מערכת היחסים בין שני אחים אשר מגולמים בידי הבמאים , מערכת יחסים אשר משלבת אהבה ושקרים, זלזול ותלות הדדית. שני האחים עזבו מחנה של חיים בעיר בגיל צעיר, לטענת האח הגדול בגלל שהוא הבין כי מדובר בכת אשר עומדת להתאבד. אולם, קלטת וידיאו בפורמט מיושן שמגיע מאנשי המחנה בדואר, חושפת מציאות מורכבת יותר והאח הצעיר נחוש לבקר במקום. האח הגדול מצטרף אליו ומתגלה כי הכת לא נראית במבט ראשון איומה כפי שהוא תיאר. אבל אז מתרחשים סביב המחנה לא מעט דברים מוזרים, כולל השקה חלקית עם הסרט המשותף הראשון של בנסון ומורהד -״התרה״. לפרקים, דומה כי הבמאים פשוט זורקים על הבד את כל הרעויונת שלהם, דברים שיכולים להיות מיסתוריים/מפחידים מבלי שיש דרך אפשרית לחבר את כל הנקודות – אבל בסופו של דבר, כן נוצרת תחושה של אחדות או לפחות אפשרות למיפוי הגורם המרכזי בטבע המוזר השולט בחיק הטבע של הסרט.

הבמאים טענו כי הם יוצרים מתוך הרצון שלהם לספק סיפורים ולא מתוך מחשבה שיווקית, מה שנקשה על מפיצים למקם במדויק את הסרט שלהם. יחסית לסרט אשר מוקרן בפסטיבלים לסרטי ז'אנר, די קשה להגדיר את הז'אנר של ״האינסופי״ – הוא יכול להתאים כמעט לכל מסגרת בפסטיבל אוטופיה: יש בו אימה, מתח, פנטזיה וגם הרבה מד"ב מן הסוג אשר מביע עמדות פילוסופיות וגם מדעיות. ניתן לקרוא את הסרט כמשל על דת אשר אינו תוקף את האמונה או היעדרה, כסרט על הפחד מן הלא מוכר או על הרצון לחיי נצח. בנוסף, מדובר בסרט מאוד מטא-קולנועי אשר גם דן ומציג פורמטים רבים של צפייה והקלטת סרטים: לא סתם המסע מתחיל מקלטת אשר נשלחה בדואר, וקלטות נוספת מוצאת את דרכם לסרט באופן ההופך למהותי, כאשר לרוב מדובר בפורמנטי הקרנה אשר דומה כי כבר חלפו מן העולם (הסרט מספק הסבר לנוכחות שלהם).

כמי שמעדיף את המד"ב שלו מעורר מחשבה, הסרט לא הדהים אותי אבל בהחלט סיפק את הסחורה. ייתכן והוא לא שואף להרבה יותר מכך בתחום זה – הוא מכוון לחכם ולא לגאוני או פורץ הדרך. כאמור, בתחום הדמויות יש יותר רצון לייצר ייחוד וגם כאן התוצאה מספקת, אלא שלקראת הסוף יש כמה סצנות בהם הדברים נאמרים בצורה מעט דביקה וקלישאתית, סצנות שהכתיבה מהם פחות טובה בכמה רמות מן הממוצע של הסרט. אולם, לפני כן יש בסרט מספיק רגעים בהם הדיאלוגים נשמעים אמינים ומקוריים, כולל כמה בדיחות אשר נובעות לא מזלזול בדמויות אלא מן הדרך הלא שגרתית בה הם גדלו. בסך הכל, מדובר בסרט שעבורו יש פסטיבלים כמו פסטיבל אוטופיה.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    ההבהובים של האורות היו בגלל אזעקת אש? הם דווקא השתלבו נהדר בסרט. חשבתי שזה חידוש בעולם הקולנוע.

    1. באולם המקביל עצרו את הסרט לכמה דקות

  2. משה ככהן הגיב:

    באמת אהבת את אנתרקס? בעיני הוא נראה דווקא מאוד בסיסי וקרינג'י, עם מעט מאוד מחשבה אמיתית מאחורי התסריט הלא-הגיוני ("הדבר הזה שקורה עשור אחרי הניסוי קשור בואפן ישיר לניסוי!" "כן כמובן לא יתכן אף הסבר אחר זה הכל באשמת הצבא ומה שהוא עשה לפני עשור בוודאות"), מערכות היחסים הרדודות (אם כי אני מאמין שיכולות להיות כאלה גם במציאות), דמויות שטוחות ובנאליות, בימוי שנע בין "מעפן" ל"הבמאי תלמיד כיתה י"א בתיכון המועצה האזורית" – וזה מבלי לכלול את קטעי "האלימות" שהיו פשוט מביכים לצפייה.
    הסרט הזה היה בהחלט ארוך מידי, ובהתחשב במספר הכיוונים שאפשר ללכת בהם כשמדובר בפרשה מאוד מסריחה בהיסטוריה הישראלית – הוא היה האכזבה הכי גדולה עבורי בפסטיבל הזה

  3. יכעאל הגיב:

    מה לגבי הסרט המסקרן ״נקמה״? חשבתי תהיה סקירה עליו גם 🙁

    1. לא ניתן לכתוב על סרטים מבלי שצופים בהם,

      1. יכעאל הגיב:

        עפ״י התיאור המלהיב למדי בפוסט ההמלצות הייתי בטוח שמישהו מחברי הבלוג יראה אותו וידווח עליו, לווא דווקא אתה. באסה.

        1. אורון שמיר הגיב:

          בתור מי שאחראי לתיאור המלהיב של ״נקמה״, שניזון מביקורות של אחרים, אני מצטרף לאכזבה הכללית לגבי זה שלא כתבנו עליו בסריטה.
          אבל עופר הוא רק אדם אחד, שהיה המסקר היחיד שלנו לאוטופיה השנה מכל מיני סיבות (אני גר רחוק מדי, למשל).
          כיוון שלכל סרט הייתה הקרנה אחת, והלו״ז היה מסודר ככה שקשה לתפוס יותר משני סרטים ביום (אלא אם נשארת באותו אולם), נראה לי שלדוג ארבעה זה לא רע.
          מה גם שאלה לא סתם ארבעה – התנחמתי בדיווח על שניים מהסרטים הבינלאומיים היחידים שלא כתבנו עליהם מראש, ועל שני הישראליים בעלי אותו הגורל – מציע גם לך 🙂

השאר תגובה