• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

אימת החודש – פברואר 2013: Resolution, Dark Touch, Bad Milo

24 בפברואר 2014 מאת אור סיגולי

ושוב אתכם, פינת האימה החודשית של הבלוג.
במהלך פברואר הצלחתי לשים את ידי על כמה סרטי אימה ממש טריים מפסטיבלי העולם, אבל כנראה שייקח זמן עד שאוכל לכתוב עליהם, זאת מכיוון שחלקם עשויים להופיע בתכניית פסטיבלי ישראל הקרבים, ועוד אירועים כאלה ואחרים, אז אני רוצה לשמור את המתח עד שיוכרזו באופן רשמי.

החודש כתבתי על שלושה שניתנים להשכרה בשלב הזה, כשהאחרון שבהם אמור להופיע בערוצי הסרטים של yes בהמשך השנה.
אחרי הטיול העולמי שעשינו בינואר, הפעם כל הסרטים הם דוברי אנגלית, אם כי מגיעים משתי יבשות שונות, ובכל זאת נפרשים על פני ז'אנרים שונים. יהיה אפילו מדוייק לומר שכל שלושת הסרטים האלו אינם מסתפקים בלדבוק בז'אנר אחד, והולכים על איזשהו שילוב מוזר בין מיני סוגים. אצל אחד זה עבד מעולה, אצל האחר באופן חלקי, ובנוסף זה לא עבד בכלל, לטעמי בכל מקרה.
שניים מסרטי פברואר הם פרוייקטים ששמעתי עליהם לא מעט עוד בשנה שעברה וחיכיתי להם במיוחד. אחד מהם בהחלט הצדיק את כל ההייפ.

אנחנו נתחיל עם הסרט Resolution מסיבות שאפרט כשתגיעה העת, נעבור לסרט האירי-צרפתי Dark Touch שהוא הראשון מאימות החודש של השנה שבוים על ידי במאית, ועוד במאית מפתיעה למדי, ונסיים עם קומדיית האימה המשעשעת למדי, Bad Milo! שכולל הרבה יותר פעילות רקטאלית ממה שאתם צריכים בחיים שלכם, מבית היוצר של אנשי המאמבלקור האחים דופלאס, מכל האנשים שבעולם.

Resolution

resolution

הסיבה שאני מתחיל עם הסרט הקטן הזה, היא שאם במקרה תתעייפו ותאלצו להפסיק לקרוא את הסקירה הזו באמצע, או שלפתע יוחרב העולם בפצצה אטומית ותספיקו רק את חלקו הראשון של הטקסט, אני אחיה בשלום עם העובדה שנחשפתם רק לסרט הזה. כי הוא מדהים.

זהו סרטם המשותף של ג'סטין בנסון (שגם כתב) וארון מורהד. הם גם ערכו את הסרט. בנסון בן 31 וזהו סרטו הראשון, למורהד יש כבר פיצ'ר אחד בעברו, והמון המון סרטים קצרים.
Resolution צולם בסן-דייגו במשך כ-17 ימים, בתקציב קטן במיוחד. הקו העלילתי שלו סובב סביב מייקל (פיטר סיללה), שנוסע לבקתה קטנה במרכז שמורת אינדיאנים, שם הוא מתעמת עם חברו הטוב כריס (ויני קוראן) שנמצא בתהליך אכזרי של הרס עצמי הכולל סמים ואקדחים. מייקל אוזק את כריס לקיר, לטובת ניקוי רעלים כפוי, ומחליט להישאר איתו עד שהתהליך יושלם.
מהמקום הזה הסרט תופס כל מיני כיוונים. חלקם מלחיצים למדי, אבל אף פעם לא מנסה לבלוע יותר ממה שהוא יכול בהתחשב בתקציב ובאמצעים שלו, וזה מה שהכי הערכתי בסרט.

Resolution הוא לא סרט נורא מפחיד או מבהיל, אבל הוא עשוי בחכמה ובאינטליגנציה שאינה מאפיינת לא סרטים ראשונים ולא סרטי ז'אנר מהסוג הזה. יש משהו כל כך רהוט ונכון בדרך שבה הסרט מתקדם, שהוא הזכיר לי יותר מהכל את סרטיו של מיכאל האנקה, לא בקטע של הפסימיות והאכזריות הקיומית, אלא בדרך בה הבמאי האוסטרי יוצר עולם שמשחק עם הדמויות שלו, ומוביל אותן באמצעים בלתי נראים אל עבר קריסת מערכות.
המשחק של כולם מצויין, האפטר-אפקטס נראים נהדר, והתסריט מעולה. לא נורא קל להבין מה קורה בסוף, אבל הבנייה אל הקליימקס והסיום שלו השאירו אותי נלהב במיוחד. בימוי המצלמה והעריכה מלאי השראה, אנרגיה וחשיבה, ויש בו באמת כמה רגעים אפקטיביים להדהים.
לשמחתי גיליתי שני יוצרי קולנוע חדשים שאני מת לראות מה הסרט הבא שלהם, ובעיקר מתפלל שלא יילכו לטנף את עצמם עם איזה סרט פאונד-פוטג' מעוך בשביל המשכורת. הסרט הראשון שלהם ביחד הוא סרט מבריק ומאתגר, והלוואי שהם ימשיכו בכיוון הזה.
Resolution התחיל את מסעו בפסטיבל טרייבקה שם זכה לשבחים רבים, והיה לאחד השמות שנתקלתי בהם הכי הרבה במהלך 2013. הוא לרוב משוייך לעוד סרט-אימה-דל-תקציב-על-שני-חברים מהשנה החולפת בשם The Battery, שקצת גנב לו את תשומת הלב.

האמת היא שאחת הסיבות שכנראה כל כך אהבתי את הסרט, היא הסיבה שהופתעתי ממנו. אני תוהה האם להרהיב עליו שבחים בשלב זה לא יעשה לו עוול, בכך שיעלה רף הציפיות לרמה שאיננה סבירה לסרט קטן כזה. בואו נסכם שלפני שאתם מתיישבים לצפות בו, אם וכאשר, אתם מתעלמים ממה שכתבתי. הולך?

Dark Touch

dark_touch

אחרי הרימייק המעצבן נורא ל"קארי" שיצא לפני כמה חודשים, האם העולם צריך עוד סרט על ילדה קטנה ומצולקת עם כוחות טלקינטיים בהם היא משתמשת לנקום בכל מי שנקרה בדרכה? אם לשפוט לפי הסרט החדש "מגע אפל", התשובה היא: ממש לא.

האמת שהיה לי תהליך צפייה מעניין בסרט. זה התחיל ב"היי, זה נראה לא רע" המשיך ב"טוב הבנתי, וזה קצת משעמם" עבר ל"אלוהים שבשמיים, מה הסיפור של הסרט הזה" והסתיים ב"אני ממש לא מעוניין לדעת מה קרה פה עכשיו".
מה שלא ציפיתי לו עת התיישבתי לצפות בסרט, הוא העובדה שהוא הרבה יותר אכזרי ממה שדמיינתי לעצמי. מעבר לתימות המאוד אפלות שאליהן הוא צולל, יש בו רגעים מאוד קשים של אלימות. כמו כן, יותר מדי סצנות של ילדים סובלים. זוהי הסיבה העיקרית, אבל לא היחידה, שהסרט הזה הוא חווית צפייה בלתי נסבלת של שעה וחצי. זהו סרט רע, אבל "רע" במובן של evil, לא של bad.

האמת היא שהסרט עשוי טוב מבחינה טכנית. זה בולט כבר בהתחלה. התחושה הקריפית נמצאת בסרט בערך מתום האקספוזיציה, ויש בו משהו מסקרן מאוד, אפל מאוד, ועל אף שהוא הולך בטריטוריה מוכרת במיוחד, הוא בונה אמון בינו ובין הצופה.
הסרט מתחיל בילדה קטנה וחמודה (מיסי קיטינג. לגמרי הבת של רונאן קיטינג מ"בויזון". סיפור אמיתי) – אני חושב שמבטאים את שמה "ניב" או "ניף", לך תבין את האירים האלה – שנרמז לנו שהיא עוברת התעללות על ידי שני הוריה. לילה אחד, הבית של ניב/ף מחליט להוציא לפועל את נקמתה ומחסל את שני הוריה בדרכים די איומות. המשטרה מוצאת אותה חבויה בארון מטבח, כאשר כל הבית הרוס ומפורק, וכך אפשר לתאר גם את מה שנותר מהוריה.
ניב/ף עוברת לגור אצל זוג צעיר שהיה חבר של הוריה, שני אנשים מקסימים במיוחד, אבל הטראומה של הילדה הקטנה לא עוברת כל כך מהר והדברים רק הולכים להתדרדר.

הסרט מעלה נושא מאוד חשוב והוא טראומה של ילדים, והדרך בה הם מתמודדים עם התעללות. הרי ברור לנו שכוחותיה של ניב/ף הם יותר מטאפורה אותה ניסתה הבמאית להעביר, ולכן כמצע לדיון הסרט הזה עלול להיות מעניין, בטח עבור אנשים שמתעסקים בטיפוליות ובעזרה נפשית. בהקשר הזה, יכול להיות שמכיוון שאינני מגיע מהעולם הזה, חלק מהדברים פסחו עליי, ונותרתי רק עם הסרט כפי שהוא. והאמת שזה לא יותר מדי להתפס עליו.

המערכה השנייה של הסרט די איומה, באופן שבו שום דבר לא מתקדם לשום מקום והמתח שנבנה מתחיל להתפורר כי הצופה הסביר כבר הבין מה הקטע, אבל אף אחד בסרט לא. זה מייצר לא מעט תסכול. אחרי כמעט שעה שדי מדשדשת, הסרט פתאום לוחץ על פול גז לקראת סוף פסיכי במיוחד שיגרום לכם להרגיש רע למשך מינימום כמה שעות אחרי הצפייה. אבל בשלב הזה אני כבר איבדתי את האחיזה שלי בסרט ובעיקר בהיתי ב"קארי – השנים הראשונות" (יצויין פה ש"מגע אפל" טוב הרבה יותר מאשר הרימייק של קימברלי פירס).

על "מגע אפל" אחראית במאית בשם מרינה דה ואן, ילידת צרפת 1971. חיפוש אינטרנטי עליה העלה כמה דברים ממש מעניינים, כמו העובדה שבעברה הייתה התסריטאית של פרנסואה אוזון בסרטיו הקצרים וב"8 נשים" שלו. היא גם חתומה על אחת מההשראות הרבות לסרטו השני "הנאהבים הקרימינלים". "מגע אפל" הוא סרט האימה השלישי שלה, כאשר השניים האחרים – "בתוך עורי" (Dans me Peau) ו"אל תביטי לאחור" (Ne te Retuorne Pas) – היוו את חקירתה של דה ואן את הצד האפל של הנשיות. לצערי טרם ראיתי אותם, אבל הם בהחלט מסקרנים.
אני מאמין ש"מגע אפל" יכל להיות אפקטיבי הרבה יותר גם כסרט וגם כמסמך אם היו משקיעים בתסריט שלו יותר, או לפחות מוצאים דרך מעניינת יותר להעביר את הסיפור המסויט הזה. בסופו של דבר האפקט של הסרט יוצא זול ונצלני.

Bad Milo!

bad milo

אני לא נורא אוהב קומדיות אימה כז'אנר. הסיבה לכך היא שהן נוטות להיות לא מצחיקות ולא מפחידות, כי האיזון הזה נורא קשה. אין שום בעיה עם סרטי אימה מצחיקים, או קומדיות מלחיצות, אבל לנסות להכניס את שניהם שווה בשווה יחד זו משימה מורכבת מדי לכל מי שהוא לא אדגר רייט.

"בד מיילו!" הוא קומדיית אימה שנראית כאילו אבדה באמצע שנות השמונים, וזו דווקא מחמאה גדולה. הסרט הוא המשך ישיר להצלחת "גרמלינס" בשנת 1984, שהובילה לעשיית סרטי מפלצתונים אחרים כמו Ghoulies המטונף משנת 1985 ו-Munchies משנת 1987.
"בד מיילו!" לחלוטין מודע אל הסרטים האלו, ודווקא יהיה נחמד לראות התחדשות של סרטי המפלצתונים, שכנראה הגיעו לסופם עם הכישלון הלא מוצדק של סרט ההמשך ל"גרמלינס" ב-1990. אולי עוד נזכה לסרט שלישי בעלילות גיזמו וצאצאיו המרושעים. אבל זוהי משאלת לב ותו לא.

מאחורי הסרט לשמו התכנסנו עומדים כמה שמות שאנחנו אוהבים. למשל האחים דופלאס, מארק וג'יי, שאחראים על סרט המאמבלקור המוצלח "The Puffy Chair" ועל הקומדיה הלא מזיקה אך לא מלהיבה "ג'ף שחי בבית". הבמאי הוא ג'ייקב ווהן, שכתב יחד עם בנג'מין הייז, אחד מעוזרי הכתיבה וההפקה של אחת הסדרות האהובות עליי, "דם אמיתי". בצוות השחקנים אפשר למצוא את ג'יליאן גייקובס החביבה (הסדרה "קומיוניטי"), השחקנית הלא מוערכת דיה מרי קיי פלייס (המזכירה הבעייתית מ"להיות ג'ון מלקוביץ'"), פטריק וורברטון, סטיבן רוט ופיטר סטורמר. חבורה די משמחת.
הסרט מספר על דאנקן (קן מארינו, אחד השחקנים המשעשעים מקומדיית המופת "קיץ אמריקני חם ורטוב"), גבר שעדיין לא כל כך יודע לעמוד על שלו ולהשיג מה שהוא רוצה, כשכל רצונותיו המודחקים מוגשמים על ידי יצור מרושע שהתפתח בתוך מעיו, וכאשר העניינים מסתבכים, עושה את דרכו דרך פי הטבעת, יוצא למסע קטל, וחוזר חזרה בדרכים שיגרמו לכם לנוע באי נוחות בכסא.
כן, הבנתם נכון, זה סרט על אבהות.

אין ספק ש"בד מיילו!" יכל להיות הרבה יותר טוב, ונדמה שהוא משתדל שלא למצות את הפוטנציאל שלו. עם זאת, הוא מצחיק למדי, דוחה כשצריך, ובעיקר עושה געגועים לסרטים שראינו בקלטות וידיאו כשחיפשנו סרטי אימה אמיתיים, אבל זה כל מה שההורים שלנו הרשו לנו לראות. העיצוב של מיילו משעשע, והוא בסופו של דבר בעיקר סרט כיפי אם כי לא יותר מזה. אני ממליץ עליו, אך בתנאי שאתם מנמיכים ציפיות.

עד כאן להפעם. אתם מוזמנים לעבור על שאר "אימת החודש" מאז מרץ הקודם אם תלחצו על התגית הרלוונטית פה למטה, ואם אין לכם כח, אתם יכולים פשוט לדלג אל סיכום שנת 2013 בקולנוע האימה.

השאר תגובה