• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • סרטים חדשים: ״גלגל ענק״ של וודי אלן
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 56
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 55
  • אימת החודש - נובמבר 2017
  • דיווח מפסטיבל קוטבוס לקולנוע מזרח-אירופאי
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה

"בשר תותחים": שיחה עם הבמאי איתן גפני על זומבים, אקשן וסרטי ז'אנר בישראל

16 במרץ 2014 מאת פבלו אוטין

"בשר תותחים" נעטר בתואר סרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא שעולה למסכים. ועובדה זו היא בעצמה, לטעמי, סיבה למסיבה. אבל במאי הסרט איתן גפני – שרוף קולנוע שהכרתי עוד כשהיה סטודנט ואחד האנשים שעומדים מאחורי הבלוג השכן שלנו רוזבאד – אומר שלמעשה רק מכורח הנסיבות הוא הגיע לעשות סרט זומבים. אני לא כל כך מאמין לו כשהוא אומר לי את זה, הרי ברור שהאיש הזה אוכל זומבים לארוחת בוקר. שני סרטי הסטודנטים שלו היו סרטי זומבים, הראשון "תאונה" הוא סוג של קומדיה לא-רומנטית עם זומבים. השני "תפר פתוח" הוא קרוב לפרנקנשטיין או "RE-ANIMATOR", שאפשר לראות אותם גם כסוג של סרטי זומבים. לכן "בשר תותחים" נראה כמו ההמשך הטבעי של הסרטים הקצרים שלו.

למרות שהוא מכחיש, אני מחליט לזרום איתו: "אצלי התשוקה היא לסטוריטלינג" הוא מסביר, "ולא משנה באיזה ז'אנר. הבחירה לעשות סרט זומבים הייתה בחירה מאוד קרה. הרגשתי שזומבים זה הדבר הבא. חשבתי שבדיוק סיימנו עם הערפדים ושעכשיו האופנה זה זומבים, ואמרתי אוקיי, בואו נלך על זומבים. הפנטזיה שלי הייתה לקחת את סרטי 'קאנון' הגדולים, כמו 'מחץ הדלתא' וכאלה שראיתי בתור ילד ובמקום לשים שם רוסים או ערבים בתור האויב, שיילחמו נגד זומבים. מה שהדליק אותי בזומבים זה קודם כל הכיף. זומבים זה פאן. אני נורא רוצה לראות קולנוע מסחרי ישראלי. קולנוע שהוא לגמרי ז'אנר, סרט פופקורן. בתור צופה אני נורא רוצה את זה, אז בתור יוצר אני חושב מה אני כצופה הייתי רוצה לראות. 'בשר תותחים' הוא שילוב בין סרט אקשן לסרט זומבים. הצבא הוא קרקע טובה לאקשן. ואמנם הוא נושא עמו המון משמעויות פוליטיות וקולנועיות, אבל הן יגיעו אחר כך. אז יש לי צבא ואני מנסה לחשוב מה אני יכול לעמת מולו שיהיה מספיק מאיים מצד אחד ומספיק פאן מצד שני. והתשובה היא זומבים! ברגע שאתה עושה את ההחלטה הזאת כל שאר הדברים מתחילים ליפול למקום".

אהבתי שלמרות שאתה עושה סרט ז'אנר – שזה משהו מאוד שונה ממה שנעשה בדרך כלל בארץ – אתה בכל זאת הזכרת דבר ראשון את חברת "קאנון" וככה חיברת את עצמך לסוג של מסורת מקומית, לא בהכרח סרטים ישראלים אבל כן סרטים של מנחם גולן. וזה לא סתם, כשאתה אומר "אני רוצה שיהיו פה סרטי ז'אנר, קולנוע שהקהל אוהב" אני בטוח שמנחם גולן דיבר כמוך בתחילת שנות השישים.
(גפני צוחק)

אני צוחק כי על הסט קראו לי "מנחם גולן החדש", אבל אני חושב שזה היה בגלל הכרס. מנחם גולן די המציא את הקולנוע המסחרי בישראל. אם הוא ויורם גלובוס לא היו באים לא בטוח שהיה קולנוע מסחרי מלכתחילה בארץ. אבל מה שיפה אצל מנחם גולן והחבר'ה זה שהם כן היו מאוד מחוברים למסורת שהייתה פה, אפילו אם לא הייתה גדולה מדי. אם אנחנו מסתכלים על "מבצע יונתן" זה סרט לאומי הרואי כמו שעשו בשנות ה-50' אבל בצבע. והם ידעו לחלוטין מה הם עושים. יש קטע בהתחלה כשאסי דיין משקה שם פרחים וזה הכי מהדהד לקולנוע הלאומי ההרואי של הלוחם הצבר והחלוץ. לא רק שזה הבן של משה דיין אלא גם היו מודעים לזה קולנועית. הם כיבדו את המסורת המינימאלית שהייתה פה. ולכן בעיניי לבוא ולהגיד שאין מסורת של קולנוע בישראל, בין אם זה ז'אנר ובין אם זה לא, זה פשוט לא נכון. יש. אתה פשוט חייב להכיר אותה.

אבל אין בארץ מסורת של סרטי זומבים. היה לא מזמן את "מורעלים", סרט של כ-55 דק', והיה מאוד מוצלח, אבל אין הרבה כאלה, אז אין ברירה אלא להסתכל על המסורות הבינלאומיות של סרטי זומבים. קיימות גישות שונות ורבות. היית צריך לבחור לאיזו מסורות להשתייך, מאיפה לקחת, איך החלטתה לאיזה כיוון ללכת?

באופן כללי היצירה אצלי מאוד מחושבת. אני מכיר את הז'אנר טוב מאוד, ראיתי המון סרטי זומבים, ואני יודע בתור צופה מה אני אוהב ומה אני לא אוהב בהם וממש בחרתי בפינצטה מה אני רוצה שיהיה בסרט שלי ומה אני מעדיף לשים בצד.

למשל, ב"בשר תותחים" הזומבים רצים, זה אומר שאתה יותר אוהב את סגנון הריצה של הזומבים מאשר את הסגנון האיטי?

האמת שאני דווקא יותר אוהב את הסגנון האיטי כצופה. אותי נורא מפחידה האיטיות הזאת, אבל ב"בשר תותחים" היינו צריכים לגרום לזומבים לרוץ, כי אנחנו עושים סרט אקשן, והם נלחמים נגד חיילי צה"ל, חיילי הקומנדו הכי טובים, אז לא יכולנו לאפשר להם ללכת, היו מפילים אותם אחד-אחד. הם חייבים לרוץ, חייבים להיות מסוגלים להפתיע ולאתגר את החיילים. וגם, אין מה לעשות, הילדים היום מתים על זה. קידס לאב איט. הם אוהבים שהזומבים רצים. הם אפילו כבר לא נקראים "זומבים" אלא "נגועים", INFECTED. מנסים לעשות הפרדה בין השניים.

SPINESHOT_VER3_.025

נשמע כמו סוג של פוליטיקלי קורקט לזומבים.

לגמרי, אבל ברצינות, מאז "28 ימים אחרי" (28Days Later) יש זומבים ויש נגועים והנגועים רצים מהר ולכל אחד יש את הסגנון שלו. אצלנו, כאמור, הבחירה הייתה קשורה לז'אנר. זה סרט אקשן ואנחנו חייבים שהזומבים שלנו ירוצו.

לא כל סרטי הזומבים הם סרטי אקשן, איך היית מבדיל ביניהם?

בגדול אפשר להגיד שאם הם רצים רוב הסיכוי שזה יהיה יותר סרט אקשן. כשמסתכלים על "מלחמת עולם Z" או "28 ימים אחרי" וסרט ההמשך שלו, וגם על "שחר המתים" (Dawn of the Dead) של סניידר, אלה סרטים עם נטייה יותר לאקשן ופחות לסרט אימה. יש בהם כמובן קטעים מפחידים, אבל הם ממש אקשן שיכולים להתערבב עם אימה, לעומת הסרטים של ג'ורג' רומרו שהם יותר סרטי אימה ואווירה, או הסדרה "המתים מהלכים" שהיא לא סדרה כל כך טובה לדעתי, אבל כשהם נכנסים לקטעים המפחידים זה באמת עובד כי אתה רואה את המסה הגדולה של הזומבים מהלכים וזה נורא מלחיץ.

אז בוא נעשה סדר ונעבור על חמשת סרטי הזומבים שהתחברת למסורות שלהם או שלקחת מהם דברים. מהו הראשון?

קודם כל אחד הסרטים שלקחתי ממנו המון וזה לא סוד, כי מכרנו את זה ככה בחו"ל, זה "הטורף" (The Predator) עם ארנולד שוורצנגר. זה אפילו לא סרט זומבים, אבל הפרמיס הבסיסי הזה של חיילי קומנדו הכי מוכשרים שיש שמתמודדים מול משהו שהוא לא אנושי ומכניע אותם אחד-אחד, זה משהו שאני מאוד אוהב, מאוד קולנועי, מאוד דרמטי. לקחנו הרבה דברים מ"הטורף", ואפילו יצא לנו הומאז' לא מודע. יש קטע עם הדיסקית שכשעשיתי אותו לא זכרתי שיש אותו ב"הטורף". היה לי ברור שזה קטע מגניב שמוציאים דיסקית מהמעיים ולא זכרתי שראיתי את זה שם. אבל בעיקר לקחנו משם את הכלי הדרמטי הזה של גיבור עשוי ללא חת שיכול להכניע כל דבר עם הרובה הגדול שלו ועכשיו הוא צריך להילחם בידיים במשהו שהוא יותר חזק ממנו. אוטומטית אתה מזדהה עם זה בתור בן אדם מן השורה שנאלץ בחיי היומיום להתמודד עם דברים שהם גדולים ממך. גם אם אתה חייל וגם אם אתה הולך למס הכנסה.

זה בעצם הבסיס של חלק גדול מהחרדות שלנו. אם אני הופך את האחר לאנושי אני יכול להגיד שזה סך הכל בן אדם, אין לי מה לפחד ממנו, אבל כשבדמיון שלנו זה משהו גדול, לא אנושי, מפלצתי, אז זה מפחיד. וסרטי האימה הופכים את החרדה הזאת לקונקרטית.

זה הטריק הבסיסי ביותר.

אז הלאה, מה הסרט השני?

"ליל המתים החיים" (Night of the living Dead) של רומרו מ-1968. כי זה הארכטיפ של הז'אנר כמו שאנחנו מכירים היום וכל הקלישאות של הז'אנר מגיעות משם. הסביבה הסגורה, המיקרוקוסמוס האנושי, אבל בעיקר מה שלקחתי משם זה השימוש באור וצל, אור וחושך. כי לרומרו לא היה כסף, כמו אצלנו, והוא הפך חסרונות ליתרונות באמצעות התאורה.

– הסרט של רומרו הוא בשחור-לבן, בבית קטן.

נכון וזה נורא קלישאתי היום כשאין לך תקציב ללכת על מרחב מצומצם. האפוקליפסה מתרחשת בחוץ ואתה שומע עליה או רואה אותה רק קצת או ברמיזות. זה זול, זה אפקטיבי וזו אסטרטגיה ידועה, אפשר לראות אותה בהרבה סרטי דל תקציב וגם בדרך אחרת בסרט כמו "REC" הספרדי למשל. אנחנו ידענו שצריך לעשות כזה כי אתה מצפה לזה אבל לא רצינו להישאר רק במקום המצומצם. לכן יש לנו עשרים וכמה דקות סרט בתוך חלל סגור, בית, ואכן יש שם הרבה אינטריגות ודרמה אינטימית, אבל מהר מאוד רצינו לצאת משם, ודווקא לתת הרבה לוקיישנים.

אז מה שלקחתי מ"ליל המתים החיים" זה לא בהכרח עניין החלל המצומצם, אלא דווקא איזשהו כלי שהשתמשנו בסצנות האחרות, וזה כאמור האופן שבו הוא משתמש באור ובצל – במה שרואים ומה שלא רואים. למשל, כשהוא רוצה להעביר תחושה אפוקליפטית הוא שורף את הרקע והולך עם זה עד הסוף. אז יחד עם רועי קרן הצלם ניסינו להשתמש בצורה יצירתית במתח בין אור וצל כדי לייצר אימה. הדוגמה הכי טובה היא הסיקוונס במלון הנטוש, במפקדה של החיזבאללה. בכל הסיקוונס הזה ממש הלכנו חזק על צילום חוץ מאוד שרוף ואפוקליפטי שמרוב שהוא שרוף אתה כבר לא יודע מה ייצא מתוך האור – אגב, חצי מהזמן לא קורה שם כלום, אבל אתה מסונוור, אז אתה לא רואה הרבה וזה מלחיץ. את הדבר הזה שילבנו עם הרעיון ששנייה אחרי שראית שוט נורא שרוף אתה נכנס פנימה למסדרון נורא חשוך ואתה רואה רק צלליות של אנשים. זה נורא אפקטיבי, ואלה פתרונות פשוטים יחסית שלקחנו אותם מ"ליל המתים החיים".

aftereffects

וזה קולנועי, כי בסופו של דבר מדובר באור וצל. זה באמת סיקוונס מצוין. אהבתי את בימוי האקשן שלך. אהבתי את הקצב ואת הצילום. איך התמודדת עם זה שאתה צריך לעשות סצנות אקשן עם תקציב מאוד מוגבל, במיוחד שזה אקשן זומבים עם הרבה איפור ודם? מאיפה לומדים לביים אקשן כשאין ממש מסורת אקשן בארץ?

תחקיר, המון תחקיר. כל פעם שסיימתי לכתוב סצנת אקשן הלכתי וראיתי את מאחורי הקלעים של כל סרט אקשן ואימה שאני אוהב וגם סרטוני הדרכה ביו-טיוב. ואז ניסיתי לחשוב איך אני עושה את הסצנה הזאת באמת. ואם אני רואה שאני לא יכול, אז אני בודק איך אני יכול לעשות כדי שזה ייראה הכי דומה למציאות. בוא נגיד שיכולתי לכתוב את הסרט הזה בשבוע, אבל כל פעם עצרתי כדי לעשות את התחקיר ולראות מאחורי הקלעים של סרטי אקשן.

נשמע שעשית לעצמך בית ספר לקולנוע באמצעות סרטוני יו-טיוב וסרטי דיוידי

אני ככה מאז שאני קטן. למשל כשהייתי בצבא לא הייתה לי שום נגיעה לקולנוע. הייתי לוחם, אבל באותה התקופה כל הזמן קראתי. כל ספר על קולנוע שיכולתי למצוא בספרייה או בחנות ספרים קראתי. וכל הזמן ראיתי סרטים ואז הגעתי לאוניברסיטה מאוד חמוש ומאוד מוכן לעשות דברים. כשקיבלתי בשנה א' הוראה לעשות תרגיל דיאלוג בין שתי דמויות, מיד הפכתי את זה לסרט נינג'ות. למה לא? זו חממה וזה המקום לעשות שטויות.

 מה הסרט השלישי ברשימה?

השלישי זה "יום המתים" (Day of The Dead) של רומרו, ומשם לקחנו את הטון. טון שהוא שליש סטירי, שליש הומור שחור ושליש ברצינות. כי "יום המתים" הוא הכי מוזר ומיוחד בסדרה שלו, חצי מהזמן אתה לא יודע אם אתה אמור לצחוק בקול רם או שאתה אמור להתרגש עם הדמות הראשית. יש שם זומבי שעובר אבולוציה ופתאום מלמדים אותו לחשוב, וחצי מהזמן אתה לא ממש יודע איך להבין את מה שאתה רואה. נורא אהבתי את זה. את הגבול הדק הזה. זה גם הסרט הכי פחות "מקובל" בסדרת הסרטים שלו, ואולי דווקא בגלל זה אני אוהב אותו. אולי כי אני "ילד מניאק" שאוהב "דווקא".

גם ב"כלבת" קורה שהטון של הסרט בכוונה לא ממש ברור, וכתוצאה לא יודעים אם אמורים לצחוק, לפחד או להתרגש. זו בחירה מסוכנת.

לגמרי, והדמות של החייל הרוסי אצלנו הכי בולטת בהקשר הזה כי חצי מהזמן אתה לא יודע אם לצחוק איתו, להביא לו כאפה או לקחת אותו ברצינות. יש מקומות שאתה אומר שקשה לך להתמודד עם הגזענות שלו וזה מוגזם לגמרי, אבל מצד שני כשהוא נכנס לפאניקה ברגעים מסוימים אתה מבין שצריך להיכנס לפאניקה. הוא היחידי פה שמגיב כמו שצריך לסיטואציה. אז יש פה קו דק בין דמות שאתה אמור להזדהות איתה לבין דמות שלא תמיד נעים לך איתה. אחד המשפטים שאני אוהב שהוא אומר זה כשהם במלון והוא אומר לנואל, הדמות הפלסטינית שמגלמת אשתי (יפית שלו – פ.א.): "חמש דקות אני איתך ואני כבר מתעסק עם מטעני חבלה". זה משפט נורא מצחיק, כי מצד אחד הוא הגזען הכי גדול בסרט ואין לו פילטרים, אבל מצד שני יש משהו אמיתי באמירה הזאת, כי הוא עובד עם כוח אויב. אז אתה לא בטוח לאורך הסרט אם אתה רוצה להיות איתו או לא.

ולמה אתה אוהב דמויות מהסוג הזה?

כי יש משהו נורא אמיתי שמתקשר לחיינו היומיומיים. אתה עכשיו יושב באוטובוס עם מישהו ומתחיל לפתח שיחה כי האוטובוס בפקק והוא נראה לך בן אדם סבבה עד הרגע שהוא מתחיל להגיד לך "כל הערבים זונות!" ואז אתה לא יודע מה לעשות עם זה כי עד לפני שנייה הוא היה אדם נורמטיבי והיה לך כיף איתו. זה משהו שקורה הרבה בצבא הישראלי. למשל, אתה יכול להיות האשכנזי הכי גדול שיש שיושב לך במגדל השן שלך ותוקעים אותך פתאום עם אנשים מאשקלון או מאשדוד שהם ההפך המוחלט ממך ועכשיו אתם החברים הכי טובים. יש משהו מאוד ישראלי בדואליות המוזרה הזאת.

270322013_publicity02.full

 ארבע.

"28 ימים אחרי" של דני בויל חולק את המקום הרביעי עם הרימייק ל"שחר המתים" שביים זאק סניידר. במובן מסוים הם מאוד דומים. הברור מאליו זה להגיד שמשם לקחנו את הזומבים הרצים, אבל דווקא משם לקחנו את העניין הזה שהזומבים לא מאבדים באופן מוחלט את אנושיותם. כלומר, הזומבים הם לא מסה חסרת הבחנה אלא שלחלק מהזומבים יש מאפיינים אישיותיים. משהו ששורד מהאישיות המקורית שלהם. למשל, ב"שחר המתים" של סניידר יש כמה זומבים שהם איטיים יותר כי הם שמנים וכאלה שמהירים יותר כי הם אצנים. נראה שהוא ממש הלך על מאפיינים בסיסיים. וגם אנחנו רצינו לעשות משהו כזה. לנו יש גם את התירוץ שאלה הימים הראשונים של ההתפרצות ולכן עדיין אפשר לזהות מי הזומבי היה לפני יומיים.

אבל אני חושב שהדבר המרכזי שלקחנו מהסרטים האלה זה האפשרות להיות פחות מעודנים. אחד המאפיינים של הסרטים האלה זה שהסאבטקסט פחות קיים בהם. הכול מאוד פתוח וישיר. הם נורא לפנים. אתה לא צריך לחשוב הרבה כדי להבין מה מנסים להגיד לך. ובצורה הזאת אתה מתהלך על קו דק שבין פרודיה או סאטירה לבין משהו רציני. אני מאוד אוהב את זה כי זה עושה עבודה יותר קלה ליוצר וגם לצופה, שפחות צריך לחשוב על זה. הכול ברור וחשוף.

עם זאת, מה שמעניין בגישה הזאת זה שהצופה המתוחכם יכול לבוא ולהגיד שאם המסר כל כך לפנים, בטח יש מסר נוסף שמסתתר מאחורי המסר הגלוי והברור. ברגע שהסרט מכיל בתוכו את המסר שלו בצורה מודעת, ישירה וגלויה, נראה שאולי הוא בעצם מסתיר משהו אחר. אבל אם נשאיר את ההתחכמות בצד אפשר להגיד שכיוצר אתה מבין משהו על טווח הריכוז של הצופים של היום ויש משהו נכון בזה שאתה צריך להרביץ להם יותר חזק בראש. הצופים דורשים את הגירויים האלה היום, כדי להרגיש יותר. גם מבחינת האפקטים והאלימות וגם מבחינת המסרים. יש משהו מאוד אפקטיבי היום בלעשות סרטים "לפנים".

270322013_publicity09.full

יש לך חמש?

כן, "הבריחה מניו-יורק" (Escape from New York)

הו, ג'ון קרפנטר!

שוב, לא סרט זומבים. ומכל הדברים שיכולתי לקחת מ"הבריחה מניו-יורק" לקחתי דווקא את הקצב של הסיפור. זה משהו שאני מאוד אוהב אצל קרפנטר בכלל. וברור שזה קצב שהיה נכון לתקופתו, אבל גם בסרטים המאוחרים יותר שלו הוא לוקח את הזמן שלו. יש לו קצב משלו והוא בונה מתח כמו שרק הוא יכול לבנות מתח. אפילו כשהוא משתמש בקלישאות יש לו דרך לעשות את זה מזווית אחרת. הקצב של קרפנטר בעיניי הוא אמנות שיום אחד אני מקווה באמת להבין ולשלוט בה כמו שצריך. מצד אחד קרפנטר מתקדם לאט עם הסיפור, אבל מצד שני הוא שולט בך ביד כל כך רמה שאתה במתח כל הזמן גם כשכביכול שום דבר לא קורה. כי כשאתה חושב על הסרטים שלו, למשל "ליל המסכות" (Halloween), לא קורה שם הרבה. אפשר להגיד שלא קורה שם כלום. שעה וחצי סרט בן אדם הולך אחרי בחורות. וזהו.

יש ל-"בשר תותחים" רגעים יותר איטיים והם כאלה לא בטעות אלא בכוונה, כי אני אוהב את הסטוריטלינג בקצב הזה, בניית המתח כשאתה לוקח את הזמן. והרגע "קרפנטר" שאני הכי מבסוט ממנו בסרט שלנו זה הסיקוונס ביער, בחלק הראשון של הסרט. שמעתי תלונות שהוא איטי מדי, וזה נכון, הוא איטי, אבל עשינו את זה בכוונה, נורא היה לי חשוב שיהיה לו את אורך הנשימה שלו, ושכשמגלים גופה לא רציתי שנגלה גופה ואז יאללה ממשיכים, אלא רציתי לכבד את הזמן הזה ואת התהליך. רציתי להראות עוד קלוז-אפ על דמות, ועוד משהו קטן, וזה סטוריטלינג שאני מאוד אוהב. וזה נדיר היום לראות דברים כאלה. 

270322013_publicity10.full

– מפתיע אותי שכל כמה שנים נולד דור בארץ שאומר "חייבים לעשות פה קולנוע מסחרי" כאילו המציאו את הגלגל. ועם זאת, יש גם תחושה שכל דור כזה דווקא צודק וצריך להמציא את העשייה הז'אנרית כל פעם מאפס. עם זאת, אם חושבים על זה הקולנוע הישראלי נולד בזכות אנשים כמוך, שפשוט היו מטורפים על קולנוע וחלמו לעשות קולנוע פרטי, מסחרי, בידורי לקהל – "עודד הנודד" של הלחמי ואקסלרוד שנחשב לסרט העברי הבדיוני הראשון באורך מלא הוא סרט הרפתקאות שעשו אותו כנגד כל סרטי התעמולה של המוסדות הציוניים של התקופה. היוצרים גייסו כסף פרטי ורצו לעשות סרט הרפתקאות עם סוסים במדבר, בדואים שמהווים סכנה אבל לא בהקשר של הסכסוך, סרט הישרדות ועוד. ובאמת כשרואים את "עודד הנודד" רואים סרט מאוד תמים אבל עם המון צורך לייצר בידור וכיף. שנים אחר כך זה היה מנחם גולן עם "אלדוראדו" שחוזר מארה"ב ורוצה לעשות כאן פילם נואר, סרט פשע ז'אנרי ואחר כך קומדיות וסרטי אקשן. יש סיכוי שמאז הקמת הקרן העניין בקולנוע הבידורי הלך ופחת עם השנים, למרות שהיו ניסיונות לא מועטים.

יש נסיונות. מן הסתם יבוא מישהו שמבוגר ממני בעשרים שנה ויגיד לי "כשאני הייתי בגילך גם אני חלמתי לעשות סרטי ז'אנר".

– אבל אתה עכשיו חלק מדור חדש שעושה זאת בצורה יותר מרוכזת ובולטת. מנסים ליצור סרטי ז'אנר דוברי עברית, וזה מתחיל להיות כבר משהו יותר מגובש ולא ניסיון בודד. ועם זאת יש תחושה שהקהל רק מתחיל להיות מודע לזה

נכון, הקהל עוד לא לחלוטין מודע לזה.

– מודעים אליכם יותר בחו"ל מאשר בארץ.  למה לדעתך קשה לתפוס בארץ?

כי יש מגמת היטמטמות בקרב הנוער שלנו שהיא מכוונת על ידי הממשלה. מצד אחד היטמטמות ומצד שני גלוריפיקציה של כל מה שישראלי. מלמדים את בני הנוער להעריץ ולאהוב אם זה בעברית, אבל סוג החינוך הזה מתנגש עם מה שרוב הסרטים הישראלים בעצם עושים. השוואה נורא גסה שאני יכול לעשות זה שאם יש לך קהל שמחונך להיות "ימני" והוא בא לראות סרט שהוא "שמאלני", הוא יוצא בחריפות נגד הסרט. ואז הקולנוע בכללותו מקבל סטיגמה. ופתאום לא משנה על מה הסרט שלך, אם הוא ישראלי הוא כבר מתויג ככזה, עוד לפני שמישהו ראה אותו. למשל, הטריילר שלנו יצא ורוב הטוקבקיסטים ראו חיילים במדים והחליטו שזה סרט שמאלני. לא ראו פריים אחד מהסרט, ראו טריילר שהשארנו בכוונה מאוד מעומעם והם החליטו שזה סרט שמאלני. לא ידעתי שיצרתי סרט שמאלני ואם כן זו לא הייתה הכוונה, אבל הטוקבקיסטים החליטו שהוא כזה כי זה חלק מהסטיגמה.

לכן נראה לי שהרצון שלנו לעשות ז'אנר בעברית זה כדי להגיד לקהל "חבר'ה זה קולנוע שאתם כן תאהבו ולא משנה מה הפוליטיקה מאחורי זה, זה מדבר בשפה שלכם, בשפה שאתם אוהבים". מקווה שהם יגלו את זה בשנה או שנתיים הקרובות. שיגלו שאנחנו באמת רוצים שהם יבואו לקולנוע. אנחנו לא עושים סרטים בתור ניסוי, אנחנו עושים אותם בשבילם כדי שהם יוכלו ליהנות מזה. למשל, אני מאוד מצטער על כך שלא יצא לי לראות את הסרטים הישראלים הגדולים בזמן אמת בקולנוע. הייתי הרבה יותר נהנה מהם. כמו למשל מ-"מציצים".

כלומר, היית רוצה לחיות בשנות השישים והשבעים וללכת לקולנוע ולגלות את "צ'ארלי וחצי" ואת "מציצים" ואת "מבצע יונתן" בפעם הראשונה שם?

כן, וגם "לאן נעלם דניאל וקס" שאני בטוח שזה סרט שהיה עושה עליי הרבה יותר רושם בקולנוע מאשר בדיוידי דל תקציב או בוידיאו.

270322013_publicity04.full

אחד הדברים היפים בסרטים שעושים אנשי הדור שלך שמתעסקים בסרטי ז'אנר זה שמדובר בסרטים שכיף ללכת לראות במולטיפלקסים. זה סרטים שאפשר ללכת לראות ברב חן, ביס פלאנט או סינמה סיטי, ולא בהכרח בסינמטק או קולנוע לב. ויש לזה משמעות לדעתי.

הסרט שלנו יוצא ביס פלאנט. אבל כל שינוי לוקח זמן. ועצם זה שיש כבר שלישייה בחוץ שזה "כלבת", "מי מפחד מהזאב הרע" ו"בשר תותחים" זו כבר התקדמות מדהימה. במקרה השלישייה הזאת עשתה סבב פסטיבלים מאוד מכובד ויש לך בקרוב גם את הסרט של אורן כרמי "גולדברג ואייזנברג".

– ואני הייתי מכניס את "ג'ו+בל" לעניין, ואת "חתולים על סירת פדלים" ו"מורעלים"

וגם את "ימים קפואים" ואת "קירות". לאט לאט, זה לוקח זמן. וזה נורא קשה כי אתה לא יכול לצפות שהקהל יהיה סובלני איתך. ברור לי ש"בשר תותחים" יחטוף מפה ועד מחר.

התחושה היא שאין לך את המותרות שיש לסרט אמריקאי כמו "נון-סטופ" למשל, הסרט החדש של ליאם ניסן. "נון-סטופ" יכול להיות סבבה ואנשים יצאו מרוצים ממנו, הוא לא חייב להיות יצירת מופת. בסרט ישראלי אם לא עשית יצירת מופת יוצאת דופן, חדשנית וחד פעמית וטרנטינו לא אומר עליה שזה הסרט הכי טוב של השנה אז לא שווה, וגם אם כן עדיין יש תלונות, כפי שאנחנו יודעים.

נכון, אני לא יכול לעמוד מחוץ לאולם ולהסביר לאנשים "חבר'ה, האפקטים שאתם לא אוהבים ב"בשר תותחים" תראו כאלה גם ב"הבלתי נשכחים"". זה לא מעניין אותם. אבל החשדות של הקהל מובנות לחלוטין.

או ב"ספיידרמן" הראשון. אני זוכר שהאפקטים שם היו לא משהו. הרגישו שזה דיגיטלי. זה היה משונה מאוד. אני אהבתי כי היה בזה משהו מאוד מלאכותי אבל זה בהחלט לא היה "ריאליסטי"

והרוב סולחים לזה. וזה באמת קשה כי בישראל אין מסורת של בי-מוביז. ואין תרבות של סרטי בי כמו שיש בארה"ב. שם הם היו הרבה יותר סלחניים איתנו. הם רגילים לראות סרטים בתקציבים נמוכים שמזייפים באפקטים פה ושם אבל אם הסיפור עובד זה חזות הכול. כשיצאנו למסע הזה הייתי מאוד כנה ואמרתי לשותפיי יפית (אשתי שגם משחקת בסרט) ותום גולדווסר המפיק: "חבר'ה, ישחטו אותנו, אתם צריכים להיות מוכנים לזה. ייכנסו בנו רק כי אפשר". אז צריך לפתח עור של פיל ולהיות מוכן.

 eitangafni_cannonfodder

השאר תגובה