• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"חתולים על סירת פדלים", סקירה

1 באפריל 2012 מאת אורון שמיר

דרך ארוכה ארוכה עברנו יחדיו, הסרט "חתולים על סירת פדלים" והבלוג. הרבה שפכים הוזרמו לירקון מאז היה שמועה מגניבה, דרך ימי פסטיבל קולנוע דרום ואחריו גם פסטיבל אייקון,כמה טריילרים, וכמובן גם פרסי אופיר, בה רצינו לקוות שלמיכאל הנגבי יש סיכוי להיות מועמד על הופעתו המשובחת. במהלך התקופה הזו ראיתי את הסרט פעמיים וחשבתי עליו לא מעט. ניסיתי להבין למה אני מוכן לסלוח לסרט מסויים על מגרעות או דלות הפקתית, בעוד אני מסוגל להיות כה ביקורתי כלפיי סרט אחר דווקא בנושאים האלה. כעת מגיע הסרט לאקרנים – המבחן האמיתי שלו. הרי לא משנה כמה הוא יוכתר מראש כסרט קאלט, הקהל הוא שיקבע אם מדובר בדאחקה מוצלחת או בבדיחה פרטית. תכלס, אני מת מסקרנות – האם היא תהרוג את החתול?

בסקירה זו, שנכתבה מנקודת מבט אוהדת על גבול הקנאה (אך לא הקנאות), אנסה להסביר את העמדה שלי וגם לנסות לשלוח אתכם ואתכן לצפות בסרט. לא כי יוצא לי מזה משהו, לא כי נוצר דיאלוג ביני ובין היוצרים שאיפשר את הראיון ההיתולי שפורסם במלואו בבלוג – אלא מפני שכמו שרוני קידר אמרה, אם אתם רוצים קולנוע עצמאי בישראל, אתם גם צריכים לבוא לראות אותו. לדעתי, במצב רוח הנכון, אין הרבה סיכויים שלא תפיקו הנאה.

הכירו את צופי הים, שרק בשבילם שווה לצפות בסרט. בים. (צילום: אוהד עוז)

איך אפשר להיות קולנוען צעיר, חצוף ובועט במדינת ישראל? במה בעצם בועטים? אלטרנטיבה למה בדיוק אמורים להיות? זה לא שאין כאן מספיק סרטים, חלילה, או שאיכותם לא גבוהה. להיפך. אך ככל שנוקפות השנים מסתמן כי תור הזהב הנוכחי של הקולנוע הישראלי נוגע בעיקר להצלחות מחוץ לארץ, בלי קשר אמיתי לשבירת קופות מקומיות. הרי יש כאן בערך להיט ורבע בשנה, וסרטי ז'אנרים או סרטי מיינסטרים לא באמת קיימים פה. אין צורך בחתרנות משום שרוב הסרטים הנוצרים בישראל מכוונים מראש לפסטיבלים בינלאומיים, מעדיפים קולנוע אמנותי על פני מסחרי ואם להגיד את האמת הכואבת – פשוט לא סופרים את הקהל הישראלי.

מעניין יהיה לראות מה תהיה התגובה של אותו קהל לסרט כמו "חתולים על סירת פדלים". במובן מסויים, מדובר בסרט חשוב, שכן הוא פונה בעיקר לקהל ישראלי צעיר. זהו פלח אוכלוסיה בעל כוח צרכני אדיר שזוכה להתעלמות מרגיזה מצידם של קולנועני ישראל, ונאלץ להסתפק במנה האחרונה של זבל אמריקאי ששוגר הנה. “חתולים" מבצע הטמעה נבונה של ז'אנר אמריקאי בתרבות הצברית, ונדמה כי הוא נעשה רק כדי לבדר ולהצחיק את צופיו. ולדעתי, הוא עומד במשימה בהצלחה יתרה.

הסרט מסופר מנקודת מבטו של יותם (יוני גולדווסר), נער שמנמן וחביב למראה שגולש בסקייטבורד שלו אל הסופר כדי להכין לעצמו ולסבא שלו (שמואל וולף) משהו לנשנש. בבית, סבא מחכה לו עם הסיפור הקבוע שיותם כבר שמע אלף פעמים. כיוון שהוא טינאייג'ר מודל 1990+, יותם כנראה ראה כבר מספיק פעמים את "הנסיכה הקסומה" בכדי לדעת לאן הסרט הזה יילך אם סבא לא ייעצר. לכן, הוא מחליט להראות לזקן את כוחו וממציא עבורו עלילה מטורפת למדי, המבוססת באופן רופף על דמויות שפגש במהלך הטיול אל הסופר.

מעשה במילי (דנה פרידר) ונועם (מיכאל מושונוב), שני תיכוניסטים שיוצאים כבר תקופה מבלי לממש את אהבתם. נועם חושב ששיט רומנטי בירקון יפתח את…ליבה של מילי, אשר מצידה מגיע יחד עם דיקסי, החתול השמן והג'ינג'י שלה. שני הזכרים לא מסתדרים והפרוותי שבהם מוצא את עצמו בטעות במים. אם זה לא גרוע מספיק, מסתבר שמנהל פארק סירות הפדלים, טיפוס מרושע המכונה "האדמירל" (שמואל וילוז'ני), נוהג להזרים לנהר שפכים רדיואקטיביים. החתול החביב הופך למוטציה רעבה ונדמה שהוא לא הצרה היחידה ששוחה באיזור. לעזרתם של צמד האוהבים נחלצים עובד זוטר במתחם הסירות, שמו ביל (ניתאי דגן), וגם השוס האמיתי של הסרט הזה – צופי הים. מדובר ברביעיית מצחיקולים בעלי השמות המלבבים דוביק, דב דב, דובי ודובל'ה (אילון קורח, מיכאל הנגבי, גיא שפע פסו ויובל מנדלסון). האם יצליחו החבר'ה הטובים להתגבר על האדמירל האיום והחתולים המוטנטיים? האם נועם ומילי יעשו את זה? והאם סבא של יותם יצליח להישאר ער לכל אורך הסיפור?

כבר שנים אני ממתין שאנשים בגילי יהיו מספיק מבוגרים ומתוקצבים כדי לביים סרטים, מנקודת המבט המתרפקת של בני דורם. שנים של סרטים על “דור ה-X” ואחריו גם "דור הפייסבוק", המבויימים בידי מכונות קולנוע בנות חמישים ומעלה, שמסתכלים על הגיבורים שלהם מלמעלה ולא באמת היו שם כדי לחוות הכל דרך עיניו של מתבגר. "הרשת החברתית" הוא דוגמה טריה. אבל כעת, זה לא רק החל לקרות אלא אף מגיע אל סוג של פסגה עם קומדיית האימים הרומנטית "חתולים על סירת פדלים". מאותה סיבה שחיבבתי סרטים כמו "סקוט פילגרים" הבריטי-אמריקאי או "ג'ו + בל" הישראלי, נהניתי גם מסרטם הראשון של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן – שנות התשעים הן כבר נוסטלגיה. אבל יש גם סיבות נוספות.

אחת מהן, או שמא המרכזית שבהן, היא שמדובר בסרט מאוד מהנה. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט ישראלי שכל מה שהוא רוצה זה להצחיק אתכם? אם נזכרתם ב“זוהי סדום", אנסח מחדש את השאלה – מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט ישראלי שכל מה שהוא רוצה זה להצחיק אתכם, וגם מצליח בכך? במקרה כזה יש לשוב עד לימי "מבצע סבתא", או "המוסד הסגור", כמעט עשר שנים לאחור. איזה כיף שיש סרט דובר עברית, שמעלה חיוך עוד בשלב קריאת השמות של הדמויות. סרט שהוא קודם כל קומדיה משוחררת, פרועה וקיצונית למדי, ורק אחר-כך כל דבר אחר. סרט מרובה דאחקות, עמוס סיטואציות מופרעות וחסר את המימד השליט בקולנוע הישראלי העכשווי – רצינות תהומית ביחס לכל מה שקורה ונאמר בו.

בישראל אין כמעט קומדיות. יש דרמות קומיות, שהן בראש ובראשונה דרמות, ויש סרטים שמנסים להצחיק בכוח רב אך ללא תוצאות מרובות. “חתולים" שונה כיוון שהוא מרגיש כמו סרט שנהנו לעשותו. כמו סרט שעשוי מהחומרים שמצחיקים את היוצרים עצמם, במקום מ"מה שקהל חושב שמצחיק" או אמירה מתנשאת אחרת. זהו גם מקורה של נקודת חוזק בולטת שכבר הוזכרה לעיל – הסרט הופך תוך כדי תנועה להומאז' מרגש לשנות ה-90 הקסומות. פתאום לצטט את רבין נראה כמו הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות. או לנעול שקפקפים ולשחק בגיימבוי תוך כדי צפייה ב"שעת כושר" בטלוויזיה גדולת עכוז.

עם זאת, קהל היעד האמיתי של הסרט הוא ללא ספק נערים ונערות בגילאים של הדמויות הראשיות, שיכולים (וצריכים) להפוך אותו לסרט פולחן. כלומר, בתנאי שיצליחו להתאפק מלהוריד אותו בקלות של שליחת אס.אם.אס ובמקום זאת פשוט יקחו כמה חברים ויכבשו איזה אולם קולנוע. אני די משוכנע שהם יצאו משם מבסוטים ומצטטים, במיוחד נוכח התסריט המלא בשורות מחץ, ובעיקר מגוון הרפליקות של מיכאל הנגבי, בתצוגת משחק קומית עילאית. בכל מקרה ובכל גיל, מומלץ לסלוח לסרט על על דלות ההפקה. כי בכל זאת, מדובר בבי-מובי ישראלי המשפריץ מזרקות של דם ושרשראות של מעיים. לוק חסר תקציב הוא פחות או יותר חלק מהגדרות הז'אנר. גם כיף, אגב.

הטקסט הנ"ל התפרסם בשינויים קלים באתר עכבר העיר אונליין

תגובות

  1. סנניק פליסקן הגיב:

    אנחנו מצטרפים לשבחים
    ברוס קמבל,מייקל דודיקוף ,ג'ו דנטה וסטוארט גורדון

  2. גלעד הגיב:

    הסרט הזה חייב להיות מתיחת 1 באפריל…

השאר תגובה