• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2017 – "אה, לוסי", "תאגיד", "על גוף ונפש", "זומבילניום", "מונטנה"

7 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי חיפה 2017, שנפתח לפני יומיים עם הקרנת "בלייד ראנר 2049" ועוד מספר סרטים לוויניים סביבו, מסיים את סוף השבוע הראשון שלו ואנחנו מתחילים את הסיקור השנתי שלנו! אחרי שהקדשנו את היומיים האחרונים לסרטים הגדולים שיצאו לבתי הקולנוע, אופרת המד"ב של דני וילנוב ו"חזק יותר" של דיויד גורדון גרין, עכשיו הדרך פנויה לצלול לתוך סרטי הפסטיבל.

זהו פסטיבל חיפה העשירי שלי, והשמיני ברציפות ממנו אני מדווח לסריטה. למעשה, סיקורי חיפה 2010 היו הפוסטים הראשונים שלי בבלוג הזה ממש, אז בהחלט מדובר בעניין חגיגי.
סקירת הפסטיבל הפותחת הזו של 2017 כוללת חמישה סרטים, אבל לפני זה, מחוץ למניין, אקדיש כמה מילים על הסרט הטורקי "זר" (Zer) עליו עופר כבר הספיק לדווח מפסטיבל הקולנוע הטורקי בו שימש כשופט במהלך אפריל האחרון, שהוקרן אתמול בחיפה. סרטו של קאזים עוז הוא עוד הוכחה לכך שלב גדול הוא אולי הנכס הכי חשוב לסרט. הרגישות והאנושיות של הסרט הזה, בעיני, מצליחים לחפות על עשייה מאוד מסורבלת בבימוי, בכתיבה, בעריכה ובסאונד, משחק לא מאוד טוב, כך שבסופו של דבר נוצר משהו שגדול מסך חלקיו. גם כמובן שנופי טורקיה עוצרי הנשימה ושחקן ראשי יפייפה הם עזרה גדולה בפני עצמם. "זר" מתחיל בניו יורק, שם מוזיקאי צעיר ממשפחת מהגרים טורקיים מתבקש לשמור על סבתו שאושפזה בבית החולים, ומפתח איתה קשר לראשונה בחייו. כאשר הוא מבין שיש היסטוריה ארוכה וכואבת בעברה, ושטורקיה איננה מולדתה, הוא מחליט לצאת למסע שורשים בעקבות שיר אותו שרה לו סבתו בכורדית. הסרט מחולק בערך חצי-חצי, בין ניו יורק וטורקיה. את החלק הניו יורקי לא מצאתי מאוד סוחף או עשוי באופן מעניין במיוחד, אבל הכל השתנה כאשר טורקיה קיבלה את המקום שלה, ושם הסרט נפתח. המסע של המוזיקאי בכפרים ובאיזורים הפראיים גרם ל"זר" להיכנס לתלם מסוים והכל השתדרג לפתע. אני חושב שאם חלקי הסיפור בניו יורק היו מקוצרים, "זר" היה סרט נפלא בהרבה, אבל בסיומו בהחלט יש בכל זאת תחושה של חוויה חיובית שפותחת את הלב.
הקרנתו הבאה של הסרט תהיה ביום רביעי, 11.10, בשעה 11:30.

חמשת הסרטים הרשמיים של הסיקור הראשון מגיעים מיפן, צרפת, הונגריה, ארה"ב ואפילו ישראל.

"אה, לוסי" – Oh, Lucy

באופן מאוד מקרי, ההפקה האמריקאית/יפנית הזו מתקשרת היטב ל"זר" הטורקי. הפעם המסע הוא הפוך – מתחיל במזרח, ועובר לארה"ב. אמנם לא טורקיה אלא יפן, ולא ניו יורק אלא לקליפורניה, אבל בשני הסרטים ישנה דמות של דג מחוץ למים, שחייה התקועים מקבלים תפניות ביבשת אחרת.
ב"אה, לוסי" מדובר בסצוקו, אישה לא מבוגרת במיוחד, שעובדת בעבודה משרדית שהיא שונאת וחיה בדירה קטנה ומטונפת. היא מתחילה ללמוד אנגלית באיזשהו מוסד מאוד מוזר שמרגיש כמו בורדל, לא לגמרי הבנתי את הקטע, אבל מה שחשוב זה שהמדריך שלה הוא ג'וש הרטנט (שמתקרב לגיל 40 אבל עדיין נראה בן 25). הוא מעניק לה את השם לוסי, וחובש לראשה פאה בלונדינית כחלק מתהליך הלימוד. גם את זה לא לגמרי הבנתי, אבל יאללה, זורמים. סצוקו מתאהבת באותו מדריך נאה, ואי אפשר להאשים אותה, אך יום אחד הוא נעלם ומשאיר אותה לחסדיה של מורה חדשה. עם זאת, הזדמנות נקרית בדרכה של סצוקו כאשר אחייניתה נעלמת, ובליווי אחותה היא טסות למצוא אותה בקליפורניה.
אז נכון, שום דבר ממה שקורה בסרט הזה לא לגמרי מסתדר, אבל עדיין יש בתחילתו משהו מהנה בעיקר בזכות ההופעה של שינובו טרג'ימה בתפקיד הראשי, וקאהו מינאמי, המגלמת את אחותה, כמו גם כמה סיטואציות משעשעות למדי. עם זאת, בהמשכו, הסרט לא רק שמג'גלג באופן מאוד מסורבל ותמוה בין דרמה וקומדיה (זה נרמז לנו כבר בסצנת הפתיחה, אבל הולך ומחריף ככל שהסרט מתקדם), אלא גם הפעולות של סצוקו הופכות להיות פחות ופחות ברורות, ודמותה מאבדת באיזשהו שלב כל היגיון פנימי, מה שמאוד מקשה להמשיך ולהתעניין בגורלה. יכול להיות שזה קרה לי בגלל הבדלי תרבות או מגדר, אבל אני לגמרי לא הצלחתי לעקוב אחרי מה ולמה.
הבמאית אטסוקו הירנאיאגי ביססה את "אה, לוסי" על סרטה הקצר (שהוקרן בפסטיבל הסטודנטים 2015), ובהחלט אווירת סרט האינדי מאוד חמודה – והזכירה לי סרטים קטנים ומהנים יותר מהזמן האחרון כמו למשל "סבתא" עם לילי טומלין (מירושלים), או "מנדרינות" המופלא – אבל ההשוואות האוטומטיות האלו  מוציאות את הסרט הנוכחי לא טוב. יש בהחלט ממה ליהנות ממנו, אבל הוא מצריך ניתוק מוחלט של הרציונל. לי זה הפריע מאוד בשלבים המתקדמים של הצפייה.

ההקרנה הבאה של "אה, לוסי" תהיה ביום חמישי ה-12.10, בשעה 12:30.

"תאגיד" – Corporate

הסרט השני שראיתי בפסטיבל הגיע מצרפת, מאת הבמאי ניקולס סילהול. כמו "אה, לוסי", גם הפעם מדובר ביצירת ביכורים, אבל אילו הבדלים תהומיים של מיומנות קולנועית ויכולת לספר סיפור ניצבת בין שניהם.
במרכז "תאגיד" עומדת אמילי טסון-הנסן, ראש כוח אדם בחברת ענק פריזאית, שחייה חוטפים טלטלה קיצונית כאשר אחד מהעובדים הנמצא באחריותה מתאבד. השלכות התקרית הטראגית מתחילות לכרסם בעובדי התאגיד ובהנהלה, וחושפת יסודות רקובים מאוד שמובילים ישירות אל אמילי, ומעמידים את משרתה ועתידה בסכנה. מדובר, בגדול, בדרמת מקום-עבודה מהודקת, אשר מתפרשת על פני מספר ימים בכמה לוקיישנים מצומצמים. כמו למשל "התמוטטות", אבל לי הרגישה בעיקר כמו גרסה פחות רהבתנית ופומפוזית של "וול סטריט" או "מיס סלואן".

"תאגיד" הוא סרט משובח במיוחד, כאשר אחד הניצחונות הגדולים שלו הוא סלין סאלט המגלמת את אמילי (אותה ראינו מוכיחה את כשרונה בפסטיבל חיפה 2014 בסרט "ג'רונימו". היא הופיעה גם ב"חלודה ועצם", "הצרפתי" ו"טירה באיטליה", בין היתר). הסרט נשען לא מעט על כתפיה, והיא מעניקה את אחת ההופעות המוצלחות ביותר שראיתי לאחרונה. דמותה של אמילי היא מרתקת, וסאלט מצליחה להעביר כל דילמה שעוברת עליה ולהדהד החוצה אפילו את הרגעים הכי קטנים.
יחד עם סיפור מהודק וחכם שמצליח להתחמק ממלכודות הדידקטיות, בימוי מינימליסטי וישיר, ומשחק משובח של שאר הצוות (ביניהם אפשר למצוא גם את למברט ווילסון), "תאגיד" מראה שאפשר להוציא המון ממעט, אם רק יודעים איך לעשות את זה נכון. זהו בהחלט הסרט הטוב ביותר שראיתי בסוף השבוע הראשון של הפסטיבל, והמלצה חמה ליום שישי ה-13, בו יוקרן בשנית באולם קריגר הנעים והמרוחק, בשעה 17:30.

"על גוף ונפש" – On Body and Soul

לאחרונה התבשרנו שהסרט הזה, אותו ביימה אילדיקו איניידי, יהיה נציג הונגריה בטקס האוסקר הקרוב. הקולנוע ההונגרי היה מאוד חזק השנה (עם סרטים כמו "1945", "הקצב, הזונה ושתום העין" ו"ירח ג'ופיטר", בין היתר), כך שהגב ש"על גוף ונפש" קיבל מהועדה האחראית על בחירת השליח לאוסקר, הפכה אותו לאחד המסקרנים של הפסטיבל בעיני. הוא גם נרכש על ידי רשת בתי הקולנוע לב, כך שעוד תהיה הזדמנות לראות אותו בהקרנות מסחריות.

כמו "תאגיד", גם הסרט ההונגרי מתרחש בעיקר במקום עבודה. הפעם מדובר בבית מטבחיים מודרני שם נפגשים שניים מעובדיו, שניהם סוחבים על עצמם מטען לא פשוט. אנדרה (גזה מורצ'אניי), החשב הראשי של המפעל, סובל מנכות בידו וחוסר יכולת להתחבר באמת לאנשים סביבו, ומריה (אלכסנדרה בורבלי) מפקחת הבריאות בכלל לוקה במיני הפרעות הקשורות למגע, הבנה חברתית ובאופן כללי לא לגמרי מוצאת את מקומה בין הנורמות החברתיות המוכרות לנו. אנדה ומריה מגלים לא רק שהם שחולמים את אותו החלום כל לילה, אלא עושים זאת סימולטנית, והדבר מתחיל לקרב ביניהם לאט לאט, ומביא אותם לנסות להתגבר על המכשולים האישיים שלהם.

כבר מסצנת הפתיחה הנפלאה של הסרט, ברור שזו יצירה מסוג קצת אחר. מבחינת עיצוב וצילום מדובר במשהו ממש פלאי, בחירת הצבעים והפריימינג מרהיבים ממש, ושני השחקנים מייצרים חיבה ענקית והזדהות לא מבוטלת על אף האקסצנטריות של דמויותיהם. איניידי הבמאית החליטה להישאר נאמנה לעולם הפנימי ולקצב האישי של גיבוריה, ומעבירה את תהליך ההתקרבות שלהם בצעדים מדודים ואיטיים מאוד. כאלו שבאמת מצריכים הרבה סבלנות מהקהל. סבלנות, שאני חייב להתוודות, הפכה להיות לי קשה יותר ויותר ככל שהסרט התקדם.
שלא תבינו אחרת, ברובו המוחלט של הסרט הייתי לגמרי מאוגף בעולם הויזואלי והחושי שלו (מלבד מספר פעמים בודדות בהן הייתי צריך להתיק את מבטי מהמסך בחלקי השחיטה. אם אתם, כמוני, רגישים לעניין הזה קחו זאת בחשבון), ולגמרי קיוויתי שאנדרה ומריה ימצאו את דרכם זה לזו, שזאת מבחינתי הוכחה לכך שמשהו עובד היטב בסרט. עם זאת, הרגשתי ש"על גוף ונפש" מתחיל לאבד את הפוקוס שלו בחלקיו האחרונים, וחצי השעה האחרונה כבר הייתה לי קשה למדי. עוד סצנה בה אנדרה לא מצליח להסתדר עם אנשים, עוד רגע של מריה עושה דברים מוזרים בסביבת אנשים, וכך שוב ושוב. אני גם הרגשתי שתהליך הריפוי של מריה עושה קפיצות מאוד גדולות לקראת הסוף, מטשטש את האמינות של המצב שלה, ולפיכך גם את העלילה כולה.
יש מספיק רגעים נפלאים בסרטה של איניידי, ושני שחקנים נהדרים, על מנת להמליץ עליו, אבל בעיני הוא מסתיים באנטי-קליימקס שמטשטש את התנופה המדהימה של ההתחלה.
לא מן הנמנע שהסרט הזה יקבל יחס מעמיק ופרטני יותר מעופר בהמשך, ואני בטוח שהוא יחלוק על כמה מתחושותיי, אז אתם מוזמנים להמשיך לעקוב.

תוכלו לראות את הסרט שוב מחר, ראשון ה-8 לחודש, באולם טיקוטין.

"זומבילניום" – Zombillenium

את סרט האנימציה הצרפתי הזה הספקתי לראות כמה ימים לפני הפסטיבל בסקרינר, אחרי שכבר פרסמנו את פוסט ההמלצות והאזהרות שלנו. לפי הפרסומים הראשונים הוא אמור להיות מוקרן היום (שבת) בבוקר, אבל נראה לי שראיתי שהיה איזשהו שינוי, אז אני ממליץ לבדוק.
מבוסס על קומיקס של ארתור דה פינס (שגם ביים בשותפות עם אלכסיס דוקור), "זומבילניום" מנסה ללכת על קו התפר הכל כך מסובך של סרט ילדים וסרט עם אלמנטים של קולנוע אימה. זה כמובן נעשה בעבר עם "מפלצת של מלון", "מפלצת של בית" (תודה לכם, מפיצי ישראל), "קורליין" וכמובן היהלום שבכתר – "פארנורמן" המופלא שקבע רף חדש, לטעמי, בתת הז'אנר הזה. הסרטים האלו הוכיחו שזה אפשרי, אבל עדיין מדובר באתגר, ובזמן שאני מברך על רצון כן ואמיתי לקרב צופים צעירים לעולם האימה ולפתוח את הז'אנר לקהלים רחבים ומגוונים, "זומבילניום" הכניס אותי לפינה.

הסרט מספר על הקטור, מפקח תברואה (סרט שני בסקירה הזו על פקחי תברואה. רק אומר) ואב חד הורי, שעושה ביקורת פתע ללונה פארק בפאתי העיר שנקרא זומבילניום. מנהל הפארק ועובדיו המוזרים גורמים חיש מהר למותו של הקטור, הופכים את ילדתו ליתומה הנתונה לחסדי מורתה הדוחה בפנימייה. הקטור עצמו מגלה שהוא עכשיו חלק ממשפחת המתים, שהוא עובר טרנספורמציה למפלצת ושהוא מוכרח לעבוד בפארק הזה, שמטרתו היא לעשות כסף על מנת למנוע מהמתים העובדים בו להגיע לגיהנום.
אז נכון, זה לא נשמע כמו סרט שמתאים לילדים בכלל, אבל סמכו עלי – הוא גם לא למבוגרים. האמת שאני בטח לא יכול לדבר בשם הקהל הצעיר, אבל מעיני מבוגר "זומבילניום" התגלה, על אף הכוונות הטובות, כאחד מסרטי האנימציה החלשים שראיתי לאחרונה. לא רק שההנפשה עצמה גרועה למדי והתסריט עצל שבעצלים, לי גם היה קשה עם זה שהסרט הזה מנכיח תפיסות גוף מאוד בעייתיות שכבר חשבתי שעברו מהעולם (בחסות ענקיות אנימציה כמו דיסני, פיקסאר ודרימוורקס). כל הדמויות הגבריות החיוביות והחשובות בסרט הן בעלות חזה נפוח וכתפיים רחבות, וכל הדמויות הנשיות (ואין הרבה מהן) בעלות מותניים דקיקים וישבן עגול ומפוסל. זה גורם לשיר הנושא של הסרט, בו מושרות מילים כמו "תמיד יהיה לך מקום אתנו, ולא אכפת לנו מאיפה באת" להרגיש כמו חוסר מודעות, או יותר גרוע – מס שפתיים. אולי זו רגישות קטנונית, וסביר להניח שאם לסרט היו הברקות או לפחות מראה ויזואלי מוצלח, לא הייתי נתפס על זה, אבל בהעדר משהו אחר לחשוב עליו במהלך הצפייה זה לא ממש הרפה ממני.

האמת שאני מרגיש קצת שמוק ליפול על סרט מהסוג הזה, כי אני חושב שזה נהדר שהפסטיבל מביא סרטים מסוג זה להנאת כל המשפחה (אזכיר שאת "פארנורמן" אהובי ראיתי בפסטיבל הזה ממש), אבל קשה לי מאוד לעמוד לצד "זומבליניום". בכל מקרה, הוא יוקרן שוב בשבת הבאה, ה-14 לחודש, באולם הסינמטק בשעה 12:00.

"מונטנה"

התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה נפתחה אתמול עם סרט הביכורים של לימור שמילה, שזכתה באופיר לפני שנתיים על ליהוק "סופת חול". אפתח בגילוי נאות קצר – לפני כמה חודשים צפיתי בהקרנת מבחן של גרסה מתקדמת של הסרט, ובסיומו התבקשתי לתת פידבק. זה בהחלט משנה את דרך ההסתכלות שלי על הסרט המוגמר, ואולי גם הופך אותי לחלק קטנטן בתהליך, אז אתם מוזמנים לקחת את זה בחשבון.

עלילת המסגרת של "מונטנה" היא תבנית די מוכרת של סיפורי "הבן השב הביתה" עם כמה תוספות אישיות של הבמאית – בעקבות מות סבה האהוב, חוזרת אפרת (נועה בירון) לבית משפחתה בעכו, שם לא הייתה שנים רבות מאז עזבה עם אימה לצרפת וניתקה קשר עם עברה. השיבה מעמתת אותה לא רק עם האנשים שהשאירה מאחור, אלא גם עם פצע פתוח וטראומטי, ומערכת יחסים חדשה שנרקמת בינה ובין קרן (נטע שפיגלמן), אישה נשואה שגרה עכשיו בבית ילדותה.
ישנם הרבה אלמנטים בסיפור של "מונטנה", אך מהמקום שלי, אני חושב שהסיפור על מערכת היחסים בין אפרת וקרן הוא החלק החזק והיפה ביותר של הסרט, ושמילה מפתחת את תהליך ההתחברות והרתיעה של השתיים באופן רגיש וחכם. האמת היא שאני מאמין שהסרט היה יכול להסתפק גם בזה, אבל שמילה בחרה להכניס קו עלילתי נוסף, זה על טראומת העבר, שכמובן יש לו את עוצמותיו שלו, אבל אני בכל זאת הצטערתי שהוא הופך להיות מרכז העלילה בחלקים המתקדמים של הסרט.

שמילה, יחד עם הצלם איתן חתוכה ("הבן דוד") והעורכת דפי פרבמן ("אינרציה"), פורשת היטב את קורי הסרט, ובוראת עולם מסקרן ומרתק של השכונה המשפחתית הזו בעכו. היא גם יוצרת דינמיקה נהדרת בין הדמויות, כזו שגורמת לנו לרצות לדעת כמה שיותר עליהם ולהמשיך לרצות להיות במחיצתן. זאת גם אפשר לזקוף להופעות המשחק, במיוחד של נועה בירון בתפקיד הראשי, שסוחבת על עצמה בהצלחה את המטען הרגשי של הסרט בהופעה מרשימה במיוחד; נטע שפיגלמן שהמצלמה פשוט מאוהבת בה לחלוטין ועל כן קשה להסיר ממנה את העיניים; חוה אורטמן כסבתא האלמנה שמעניקה את הרוך שהסרט זקוק לו; וקרן צור בתפקיד שוש, גונבת ההצגה הרשמית.

בצד כל ההצלחות האלו, בעיני שמילה יכלה לשדרג ולייחד את "מונטנה" אם הייתה שומרת את הקלפים קרוב יותר לחזה בחלקיו הראשונים של הסרט, על מנת לייצר קצת יותר מתח והפתעה בהמשכו. כלומר, ממש ברגעים הראשונים בהן הדמויות נחשפות, אנחנו יודעים שישנה משיכה בין אפרת וקרן, כמו גם מיהו האנטגוניסט של הסרט ומהו החלק האפל בעברה של אפרת. מיקומי המצלמה והופעות השחקנים ישר מסגירים את הדינמיקה ואת הנדבכים הפנימיים של הדמויות. אני חושב שאם ההתפתחות הזו הייתה יותר מדודה ומחושבת, "מונטנה" היה מרגיש שפחות מהלך על מקומות שכבר ראינו והכרנו מסרטי עבר, ומעניק נופך רחב יותר. מצד שני, יכול להיות שהבחירה הזו הייתה מכוונת, על מנת להתחמק ממקומות שיכולים להיחשב כטוויסטים או גימיקים, והרעיון היה שעל ידי הבנה – או יותר נכון, תחושה – מוקדמת של המתרחש, נוכל להתרכז יותר בתהליך של אפרת.
יחד עם "געגוע" שעדיין מוקרן על המסכים ברחבי הארץ, "מונטנה" פותח את עכו ללוקיישן מצוין שהקולנוע הישראלי צריך להשתמש בו יותר. שמילה, שההבנה שלה במקום הזה ובמרקם החיים שם, השתמשה בכך היטב ובסרטה הקטן והאישי הופכת מאחת המלהקות הבולטות והטובות בארץ, לבמאית מסקרנת בזכות עצמה.