• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

״חזק יותר״, סקירה

6 באוקטובר 2017 מאת עופר ליברגל

לפעמים אני צופה בסרט שאני חושב שהוא בו זמנית אחד מן הסרטים הכי מרשימים של השנה ואחד מן הסרטים הגרועים, או המפוספסים ביותר. קולנוע יכול להכיל סתירות מן הסוג הזה. למעשה, הדבר מתחיל לקרות לי בתדירות גבוהה כאשר אני צופה בסרטיו של הבמאי דייויד גורדון גרין בשלב הנוכחי של הקריירה שלו, בו הוא מנסה למצוא את השילוב בין היצירתיות של הסרטים דלי התקציב מהם צמח לבין העבודה בתוך המערכת ההוליוודית. הן ״ג'ו״ והן ״מנגלהורן״ היו עבורי שילוב בין קולנוע מקורי ומרתק לבין רגעים מוקצנים מדי מסיבה זו או אחרת, שפשוט לא עובדים. הדבר נכון גם לגבי סרטו הנוכחי, ״חזק יותר״ (Stronger), אלא שבמקרה זה אולי מכיוון שבאתי מראש עם ציפיות נמוכות למרות החיבה לבמאי, אני בסופו של דבר מרגיש שלם עם האמירה שאהבתי את הסרט יותר מאשר שנאתי אותו.

יש בסרטו החדש של הבמאי לא מעט בעיות, בעיקר בכל הקשור לתסריט (שנכתב בידי ג'ון פולונו), אבל יש בו רגעים של קולנוע מרהיב שדומני כי רק במאי אחד יכול לייצר. קצת קשה להכריז על קאמבק של דייויד גורדון גרין, כי בכל זאת מדובר בבמאי פורה שכמעט כל סרט שלו עורר עניין בדרך זו או אחרת, אפילו אם לא כל יום הוא בורא משהו שלם כמו ״ג'ורג' וושינגטון״, ״כל הנערות האמתיות״ או ״פיינאפל אקספרס״. אולי זה סוג של קאמבק אישי עבורי – אני שב לקבל את העובדה כי גרין הוא לא רק במאי מוכשר, אלא גם במאי אשר יכול לספק רגעים של קולנוע גדול. ו״חזק יותר״ הוא יותר מאוסף של רגעים טובים לצד רגעים לא מוצלחים – הוא יצירה קולנועית שיש בה מהלך מורכב ולא טיפוסי אשר מחבר בין הממסדי וחתרני. כמה חבל שזו גם יצירה שלא תמיד עובדת.

במבט ראשון, ״חזק יותר״ נראה כמו סרט פטריוטי שמטרתו לתאר סיפור מעורר השראה שיעלה על נס את הרוח האמריקאית. הסרט מבוסס על סיפורו האמתי של ג'ף באומן (שהשתתף בכתיבת הספר ממנו עובד התסריט) שנפצע בפיגוע במרתון בוסטון, אליו הגיע על מנת לעודד את חברתו לשעבר. באומן איבד את שתי רגליו בפיגוע, אך במקביל ראה את אחד מן המחבלים והצליח במצבו הקשה לספק ל-FBI מידע שכנראה טרם לזיהוי. כותרת הסרט מרמזת על כך שאנו נראה סיפור של גבורה והתמודדות עם הפציעה קשה, כאשר באומן הפך לסמל לחוזק של בוסטון (המוטו של העיר אחרי הפיגוע). הסרט אכן מראה אותו פותח אירועי ספורט וזוכה לתמיכת הציבור ועל הדרך גם משקם את חייו והופך לאדם שלם יותר. לכן זהו בהחלט הסרט מהסוג הנ״ל, כולל לא מעט רגעים בהם אנו רואים כיצד באומן מספק השראה לאחרים, אשר רואים בהישרדות שלו סמל לתקווה.

אבל במקביל ובאופן שלפרקים נדמה כבולט יותר, הסרט גם חותר נגד הדימוי של באומן כגיבור, או אפילו כנגד הסיפור שלו כמבטא תושייה וחוזק. בעוד הקהל מריע לו, הוא חווה סימפטומים של פוסט-טראומה המונעים ממנו לתפקד. בעוד הוא נתפס כסמל לעוז, האנשים אשר מכירים אותו חוזים בהתנהגות אנוכית ועצלנית מצדו, לפני ואחרי הפציעה. הסרט מזכיר מעט את ״גיבורי הדגל״ (Flags of Our Fathers) של קלינט איסטווד בכך שהוא מראה לא רק את התמונה של הניצחון, אלא גם את השבר הניצב מאחוריה ואת הזיוף והסתרת הצדדים הקשים מאחורי הרגעים מעוררי ההשראה. לא פעם אנשים שעשו פעולות מסכנות חיים אפילו יותר מאשר לעמוד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ולזכור מה קרה שם, הם אלו שזוכים להכרה פחותה.

שני הרבדים הללו של הסרט לכאורה לא יכולים להתקיים במקביל, אבל גרין ופולונו מנסים לעשות זאת וזו משימה שאכן עובדת חלק מן הזמן. הסרט מדבר הן על הצורך הכן של ארה"ב ושל כולנו בהשראה ובסיפורים של התגברות על כאב על מנת שנוכל להתמודד עם השדים שלנו, אבל גם מראה לנו את הצדדים הבעייתיים בהערצת קורבנות ומזכיר לנו כי לזרוק כדור בייסבול בטלוויזיה לא בדיוק פותר את חוסר היכולת להשתמש ברגליים, שלא לדבר על התמכרות לאלכוהול. הציניות וחשיפת הצביעות מצד הסרט לא בהכרח צריכה לעמוד בניגוד לניסיון לרגש ולאחד. למעשה, דווקא הרגעים בהם הסרט שובר לכיוון אמירה יותר ברורה בכל אחד מן הכיוונים שהוא מציג, הם החלשים יותר. בחלק מן המקרים, הם חלשים עד לרמה מביכה. אבל יש בסרט לא מעט רגעים חכמים בהם השילוב עובד.

עבורי, כל העיסוק בסוגיית הדימוי של הגיבור וההתחזקות הינו הרובד המשני של הסרט. הדבר הכי מעניין ביצירה הוא הדרמה האנושית שהפציעה מקצינה, אבל היא הייתה שם גם לפני זה. הסרט מראה דרמה של מערכת יחסים אשר יודעת עליות ומורדות, כאשר בת זוגו של באומן עוזבת אותו וחוזרת אליו מספר פעמים לפני ואחרי הפציעה, ויש לה סיבות מציוניות לעשות זאת כל פעם. סיפור מערכת יחסים הזו משולב בסיפור של המשפחה של באומן, משפחה מן המעמד הבינוני-נמוך שאולי רוצה להופיע בתכנית של אופרה ווינפרי, אבל רוב הזמן נראית מתאימה יותר לתכנית של ג'רי ספרינגר. הדבר נוכח בעיקר דרך דמות האם האוהבת אך השתלטנית של ג'ף, אם אשר גם לא מחבבת את בת-הזוג-לפרקים של בנה. כאשר שתי הנשים נאלצות לחיות באותו דירה קטנה ולטפל יחד בפצוע, התוצאה היא עימות על שליטה אשר יש בו רגעים של אימה, אך כל דבר בו נראה אמין.

בניית הדרמה המשפחתית מספקת כמה מן הרגעים היותר טובים בתסריט, אולם המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא האופן בו הבמאי בונה פריימים, תוך שימוש במשחקי פוקוס, מיקום הדמיות ביחס אחת לשנייה ולמצלמה, ותנועות קלות בתוך הפריים אשר משנות לגמרי את המוקד בתמונה. יחסית לסרט מיינסטרימי, גורדון גרין מהמר בסרט זה על מספר פריימים אמנותיים במופגן אך הוא מצליח תמיד להיות בהיר ומרגש – בעיקר בכמה סצנות קשות ויפהפיות אשר מתרחשות בבית החולים. אלו סצנות קטנות, רובן מספרות על התרחשות אשר הקהל כבר הבין את התוצאה הצפויה שלהן, אבל הופכות בסרט לציורים עזים, מרהיבים בפשוטות שלהם, ומהדהדים בכאב המתמשך שלהם – בין אם מדובר בכאב פיזי או בכאב הנפשי אשר כרוך בשמיעת בשורות קשות. בניית הפריימים הזו נותנת את הטון לסרט ולפחות עבורי מעלה אותו בכמה דרגות. מה שנראה אקראי בחלק מסרטיו הקודמים של הבמאי, מרגיש כאן מתאים ונכון.

מעלה נוספת של הסרט מצויה בצוות השחקנים, עבורי בעיקר בשתי השחקניות הבולטות. מירנדה ריצ'ארדסון בתור האמא הווייט-טראשית זו הברקה של ליהוק אשר הולך בניגוד לצפוי. השחקנית הבריטית הוותיקה נבלעת לחלוטין בתפקיד והיא נראית לפרקים מפחידה מאוד, ברגעים אחרים מעוררת גיחוך או רחמים, אבל תמיד נראית נטועה היטב בעולם הסרט. את תפקיד בת הזוג לפרקים של ג'ף מגלמת טטיאנה מסלני (״אורפן בלאק״) והיא מציגה סוג שונה לגמרי של משחק מרוב הדמויות בסרט – יש בה משהו עצור יותר, מחושב. היא מנסה להראות כבוד והדר פנימי מול הכאוס של משפחת באומן, אבל מסלני יודעת מתי להפוך את הדמות שלה לחזקה ומגיעה לשיאים שלה בסצנות מול ריצ'ארדסון.

מי שמרכז את מירב תשומת הלב בסרט הוא השחקן הראשי, ג'ייק ג'ילנהול, שהגילום שלו את באומן הוא תפקיד נוסף בשרשרת תפקידים בהם נראה כאילו הוא מאוד מתאמץ על מנת לקבל פסלון אוסקר – כולל שינוי פיזי וכמות גדולה של סצנות הדורשות מגוון רחב של רגשות ושינויי בגווני הקול והבעות הפנים. אני אשמח מאוד אם הוא יקבל אוסקר על תפקידו בסרט זה, פשוט כי אני מקווה שאז הוא יפסיק לסבול כל כך הרבה עבור כל תפקיד. בעיניי משהו במשחק שלו כאן היה מכני מדי ובולט מדי, מה שפגם בחלק מן הסצנות בסרט, בעיקר אלו אשר מנסות ללחוץ על בלוטות הרגש והבכי בצורה מובהקת.

לבסוף אשוב אל החיסרון הגדול ביותר של הסרט – מבנה התסריט שלו. יש מספר קווי עלילה שנפתחים ולא נסגרים בשום שלב בלי שום דבר אשר מתקרב להסבר, ובחלק האחרון נראה כאילו היוצרים מפחדים שהסרט יהיה ארוך מדי ולכן הם מגיעים לנקודת הסיום מבלי שראינו את תהליך ההתגברות של הגיבור על כמה וכמה מצוקות נפשיות. במקום זאת, סיום הסרט שובר לכיוון של קולנוע טיפוסי יותר בכך שרוב הסצנות יכולות להיקרא באופן חד משמעי, דבר אשר עומד בניגוד להישגים של כמה מן הרגעים המוצלחים יותר ביצירה. כאמור, מדובר בסרט מאוד ללא אחיד.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    ראיתי את COOL HAND LUKE
    ואני מציע אותו ל״סרטים מן העבר״
    מומלץ

השאר תגובה