• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

״ג'ו״, סקירה

12 בספטמבר 2014 מאת עופר ליברגל

פעם, לפני שנים רבות (או בתחילת המילניום הנוכחי) פרץ לנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי דייויד גורדון גרין. הסרטים שלו לא שברו קופות (או הוקרנו מסחרית בישראל) אבל צברו הרבה מאוד אהדה ביקורתית בזכות התיאור הביקורתי של אורח החיים האמריקאי והאלימות שהיא חלק מן הסיפור של המעמד הנמוך בארה"ב. לעיתים בשילוב עם סיפורי התבגרות אישיים, ובכל אופן לפחות אחד משני האלמנטים בכל סרט. דייויד גורדון גרין העניק מגע אנושי לחומרים נפיצים והצטיין בבימוי שחקנים ובשימוש לא תמיד שגרתי אבל בדרך לא כופה את עצמו על הסרט בעריכה.

משם, הקריירה של גורדון גרין התנהלה בכיוון הצפוי – מעבר למיינסטרים. אלא שהמעבר נעשה בז'אנר לא צפוי – גורדון גרין הפך לאחד מבני חסותו של ג'אד אפטאו ופנה לבימוי קומדיות, ולא סתם – הקומדיות היותר מטורפות שיצאו מחבורת אפטאו. זה עבד טוב ב"פיינאפל אקספרס" ועבד הרבה פחות טוב בסרטים הבאים אשר לא מכובד במיוחד להזכיר את שמם או להזכיר אותם בכלל. הדבר היחיד שנשמר הוא שבדרך כלל בארץ הסרטים שלו לא הופצו.

גורל דומה ודאי יפקוד גם את סרטו החדש של גורדון גרין, "ג'ו" (Joe), שאומנם עולה מסחרית בארץ, אך מי יודע לכמה זמן. בכל מקרה, חובבי הקומדיות שיצר הבמאי מתבקשים לקחת לתשומת ליבם כי הפעם חזר גורדון גרין לסגנון של ראשית הקריירה – הסרט הזה הוא הרבה יותר "ג'ורג' וושניגטון" פינת "אנדרטואו" מאשר משהו שג'ונה היל היה יכול להשתלב בו בצורה טבעית.

כותרת הסרט מתייחסת כמובן לשם של דמות ראשית, אבל כאשר סרט משתמש בשם בתור כותרת, הוא גם משתמש בשם על מנת לייצר קונטציה תרבותית, בין אם במכוון ובין אם לאו. השם "ג'ו" הוא קודם כל "ג'ו הממוצע" כלומר האמריקאי הפשוט, הטיפוסי, השורשי. זה שהשם שלו הוא כנראה קיצור. זה שיש כמוהו בכל עיירה. אני אומר את הדברים הללו לא בתיאור הדמות הנראית של ג'ו, אלא בתיאור עולם הסרט: לב ארה"ב, עיירה שיש עוד הרבה מאוד כמוה והיו בעבר הרבה מאוד כמוה, עיירה שדי קפאה בזמן. אמנם כבר יש בה חידושים טכנולוגיים, אבל הדינמיקה בין התושבים לא השתנה בהרבה בין ימי המערב הפרוע למאה ה-21. העיירה של ג'ו מלאה אלכוהוליסטים, זונות, פושעים ושוטרים, אשר ההבדל ביניהם הוא מה משתלם יותר כלכלית, ועוד הרבה אנשים הפועלים בשולי החוק. גיבורי הסרט פועלים בשוליים של המציאות הזו.

כאשר קוראים לסרט בשם של דמות, הדמות היא גם מרכז הסרט, אם כי לאו דווקא בתור הדמות הראשית. היא גם יכולה להיות הדמות אשר משנה את עולמה של דמות אחרת, מהווה מודל לחיקוי, מושא התאהבות או ההערצה. בסרט, ג'ו הוא גם סוג של דמות ראשית וגם מודל לחיקוי עבור דמות ראשית אחרת, נער בשם גארי (טיי שרידן) אשר חי עם משפחתו בתוך צריף שגם כאשר רואים אנשים חיים בו הוא עדיין נראה נטוש. גארי מחפש עבודה על מנת לכלכל את משפחתו, שכן בגיל 15 הוא בערך הבן אדם היחיד במשפחה שביכולתו לקבל שכר. הוא מוצא את ג'ו (ניקולס קייג') אשר עובד בהרעלת עצים, על מנת שהיה ניתן לעקור אותם באופן חוקי כי הם חולים. סוג של פעילות חוקית אבל לא בדיוק, הדורשת עבודה פיזית קשה.

גארי מבקש עבודה גם עבור אביו, אלא שזה לא ממש מסוגל לעבוד. האלכוהוליזם שלו הגיע לשלב בו הוא לא מסוגל למלא פקודות אבל כן להיות אלים כלפיי סביבתו. בסצנת הפתיחה הוא מרביץ לגארי וזה לא האקט הכי אלים שהוא מבצע בסרט (אה, כן, הסרט מכיל רגעים של אלימות מאוד קשה, אם לא ציינתי את זה עד כה). דמות האב מגולמת בצורה אמינה ומצמררת על ידי אלכוהליסט אמיתי משולי החברה – גארי פולטר היה שמו, ונראה כי המשחק בסרט לא ממש פתר את הבעיות שלו והוא נפטר במהלך עריכת הסרט.

joe1

בכל מקרה, הסרט הוא סוג של סיפור התבגרות בתנאים קשים של הדמות של גארי, על ידי כך שהוא הופך להיות קשוח ויותר ויותר אך גם רחום. מינוס עלילה רומנטית, באופן המזכיר גרסא קשוחה בהרבה של "הסיפור של מאד" או גרסה מעניינת פחות של "קר עד העצם" (Winter's Bone). אבל הסרט הוא גם סיפור דעיכתו של ג'ו, המודל לחיקוי הלא צפוי אשר מוצא לו הנער. במידה רבה, בעוד סיפור ההתבגרות והמשפחה המאוד ענייה של גארי מתנהל בקווים צפויים, לג'ו (הדמות) יש כמה הפתעות בעבור הצופה, מעבר לעובדה המפתיעה כי ניקולס קייג' עוד מסוגל לשחק בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מופנמת.

ג'ו, כפי שמתגלה במהלך הסרט, הוא אסיר משוחרר, שאף פעם לא באמת השתקם, למרות שהוא בצד של החיים שנותן שכר, בעיירה מלאת הגאווה אך נטולת תקווה של ממש. אין לג'ו אישה קבועה, אך יש בסרט מי שמוצאת אצלו מקלט ויש לו גם בית זונות קבוע, בו הוא מעדיף דווקא את המאדאם, הקרובה יותר לגילו. הרבה דברים בדמות שלו קרובים מאוד לקלישאה, אבל לא באמת נוגעים בה. הדבר נכון גם לגבי המשחק של קייג' שמזכיר כמה כישרון יש לו, וגם לגבי התסריט של גארי הוקינס, ע״פ ספר של לארי בראון, אשר חושף את רגעי האנושיות והאכזריות הטבועים בדמות בהגדרתה. אלא שבמקרה שלה, כמו במקרה של שאר הדמויות בסרט, כאשר היא אלימה כלפי אחרים התחושה היא שהיא אלימה גם, אם לא בעיקר, כלפי עצמה. אלמנט זה לוקח את הסרט למקומות אחרים, אם כי יש לציין שלא מדובר בתבנית קבועה.

הסרט מתחיל כסיפור חניכה של גארי, אבל הופך להיות מזמור הספד לג'ו, שעדיין לא מת, אבל ממי שעוזר לנער ומלמד אותו, הופך לקראת הסוף למי ששומע עצות מהן הוא היה יכול ללמוד אם היה עדיין במצב אשר מאפשר למידה. ג'ו הוא איש לא משכיל, אלים מדי, פזיז לעיתים, אך גם אדם עמל שמעריך עבודה של אחרים. בדרכו, הסרט מצדיע לו ובו זמנית מבקר אותו. זהו לא רק היחס של הסרט לדמותו של ג'ו, אלא גם היחס של הסרט כלפי ארה"ב כולה – הוא מראה את הכיעור של אמריקה, את אובדן הערכים ואת האכזריות שבקפיטליזם, בו כלב אוכל כלב. אבל הסרט גם מצדיע, לעתים בו זמנית, לרוח האמריקאית. זהו סרט אפל מאוד, המבקש להדגיש דווקא את הסיקוונסים בהם האור שולט במסך ויש יופי בטבע ואולי אפילו בטבע האנושי.

"ג'ו" הוא סרט של יוצר שידע טוב מאוד מה הוא עושה – הן בבניית הפריים והן בעריכה, אשר מנתבת לעיתים בין כמה צירים באותה סצנה. אבל בכל זאת הוא סרט שקשה להמליץ עליו בצורה מוחלטת, על אף שתחושתי היא כי כל פגמיו הם תוצאה של כוונות הבמאי. בעיקר של התחושה שעוברת ברבים מסרטיו (פרט לקומיים) של יצירת קולנוע הקרוב ברוחו לסיפור קצר ומינורי. לא שהוא מתאר אירועים מינוריים בחיי הדמוית או שהסרט מתמקד ברגעים הקטנים, אלא רוח של "עוד דמויות בתוך המכלול האנושי". יש משהו מאוד יפה בכוונה הזאת, אלא שגם איתה הבמאי לא הולך עד הסוף – יש בסרט כמה סצנות של אירועים דרמטיים הסוערים בדרך קונבנציונאלית, לצד רגעי פיוט נוסח טרנס מאליק. התוצאה הסופית אומנם מרגישה כמו יצירה אחידה, אבל גם כיצירה יותר מדי מוזרה.

joe

תגובות

  1. Yonatan Dekel הגיב:

    כתוב טוב

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.