• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״הצרפתי״, סקירה

20 באוגוסט 2015 מאת עופר ליברגל

שני דברים המצביעים על אופיו של ״הצרפתי״ (La French), סרטו של סדריק חימנז, מתרחשים כבר בשניות הראשונות שלו. שני דברים שאולי נראים כמובנים מאליהם, אבל גם מייצגים את הדואליות של הסרט. הדבר הראשון הוא הלוגו של חברת ההפקה, חברת גומון. מדובר באחת מחברות הסרטים הראשונות בעולם ובחברה מובילה בקולנוע הצרפתי והאירופאי החל מסוף המאה ה-19 ועד היום. אין שום דבר יוצא דופן בכך שהיא מפיקה את הסרט. אבל יוצרי הסרט בחרו לא להשתמש בלוגו הנוכחי של החברה, אלא בלוגו אשר שימש את החברה בשנות השבעים. בכך, הסרט מסמן לא רק את תקופת ההתרחשות שלו, אלא גם ההשפעות הקולנועיות שלו: הסרט מצולם וערוך כפי שעשו סרטים מסחרים בשנות השבעים, בעיקר בארה"ב אבל גם בצרפת. כלומר, הסרט משלב בין קטעי אקשן ערוכים היטב, לדרמה בעלת מסר, כאשר הכל נעשה בסגנון יתר. הסרט הוא קודם כל קולנוע, לא מציאות.

אלא שאז מופיעה הכיתוב: "בהשראת אירועים אמיתיים", וכאן הסרט נכנס לסוג של מלכוד. הוא לא רק מספק לנו בידור קולנועי מפואר, אלא לכאורה גם מצהיר על נאמנות מסוימת למציאות. הסרט מציג את המרדף של הרשויות במארסיי אחרי חברים בארגון הסחר בסמים שנודע בשם "הקשר הצרפתי", פחות או יותר לאורך השנים שבין הפיכת הארגון לשם ידוע בתרבות העולמית נוכח להיטי הקולנוע האמריקאי אשר נשאו את שמו, ועד לנפילתו כעבור כמה שנים. והנאמנות למציאות מתבטאת בכמות גדולה של דמויות, במספר נקודת מבט וגם במספר לא מועט של פרטי מידע חסרים, כי לא הכל ידוע. איני בטוח עד כמה יוצרי הסרט נטלו לעצמם חירות עם העובדות הידועות, אף כי אין ספק שרוב הסצנות בסרט לא בדיוק התרחשו במציאות באופן בו הם מוצגות. הסרט נע בין הרצון לתת מבט מעמיק על המציאות, לבין רצון לחגוג את הקולנוע.

רוב הזמן, החגיגה הקולנועית מנצחת וזה דבר טוב. ״הצרפתי״ מציע כמה וכמה רגעים של תענוג קולונועי טהור, סצנות מרדף נהדרות, שימוש יעיל בבניית מתח באמצעות העריכה, תאורה נהדרת הן בסצנות אפלות והן בסצנות בהם השמש מהווה גיבור של ממש. חובבי סרטי משטרה ו/או פשע ימצאו בסרט כמות גדולה של חיסולים, מעצרים ופיצוצים, כל זאת כאשר הסרט לא זונח גם את השימוש בהומור ובדרמה בין-אישית.

אולם, הכיוונים השונים של הסרט יוצרים עומס יתר מסוים. הסרט גדוש מאוד בדמויות, אירועים ותפניות, עד לרמה בה הוא מרגיש ארוך מדי. אך זוהי תחושה מטעה: למעשה, הסרט קצר מדי, אף על פי שאורכו מעל לשעתיים. יש כאן חומר למיני-סדרה לפחות, אבל הסרט מציג אותה בצורה דחוסה מדי, מה שמוביל לכך שקשה לעקוב אחר העלילה וקשה לצלול לתוך עולם הסרט כמלוא אורך היצירה. עוד יותר קשה לדלות מן היצירה מסר אחיד, אף על פי שאם מבודדים אותה לחלקים נפרדים, היא אכן עשויה היטב.

חוסר היכולת לעקוב אחר העלילה לאורך הסרט, או לזכור ממנה פרטים רבים ימים ספורים לאחר הצפייה, הוביל אותי לכך שאני מתחיל לפרט אותה רק כעת, בשלב יחסית מאוחר של הסקירה. הסרט מציג ניגוד בין שני גיבורים, האחד מייצג את שמירת החוק, השני את הברחת הסמים. שניהם משלבים בין כריזמה כובשת לחולשות אנושיות, שניהם מייצגים אימה עבור מי שמצוי בצד השני של המתרס. שניהם גם נראים ממש דומה אחד לשני, מהלך שבטח יש בו אמירה מסוימת על הדמיות בין איש חוק לפושע, אבל הדמיון הוא גורם נוסף לבלבול שניתן לחוש במהלך הצפייה בסרט.

La-french3

המייצג המוביל של רשויות החוק אינו בלש, אלא שופט אשר הופך לסוג של ממונה על כוח השיטור במאבק במאפיה. למרות שבתחילה הוא מעדיף להישאר בטיפול בבני נוער, בהמשך הוא מתגלה כאדם המתאים לתפקיד – דבק במשימה באופן טוטאלי, לא מעורב בפוליטיקה יותר מדי, וגם לא מהסס לפרוץ את גבולות החוק על מנת ללכוד את הפושעים. בהתחלה חשבתי כי הנושא של גבולות הכוח שניתן לאוכפי החוק יהיה הנושא המרכזי של הסרט, אבל כאמור היצירה מפליגה ליותר מדי כיוונים אחרים. את השופט מגלם ז'אן דוז'ארדן והוא מביא עימו את החן הרב שהוא מביא לכל התפקיד, אבל לפחות עבורי הזיכרון של תפקידו הקומיים הינו כה חזק, עד שלעתים קשה לי להאמין לו בתור שחקן דרמטי, מה שפוגם מעט באמינות הסרט.

מולו, בתפקיד האיש הניצב בראש הפירמידה של עסקי הסמים ושאר ענייני פשע נמצא גנגנסטר ותיק, אך בעל תושיה של איש צעיר (ובחברת אישה צעירה). אותו מגלם ז'יל ללוש, בהופעה כרזימטית למדי. הדמות שלו כמעט תמיד נמצאת כמה צעדים לפני כולם בהבנת המתרחש והעימותים הישירים שלו מול דוז'ארדן מספקים החלפת שנינויות ואיומים מענגת.

כאמור, חוץ משתי דמויות אלו הסרט מציג עוד מגוון רחב למדי של טיפוסים, זכירים יותר או פחות, שדומה כי כולם בעלי חשיבות מהותית לעלילה ולמסר של הסרט, מי פחות ומי יותר. וכאשר כל-כך הרבה דברים הם מהותיים בסרט שמנסה גם לשמור על טון מהנה כל הזמן, לעיתים דבר איננו מקבל מימד משמעותי באמת. למרות שהעשייה של הסרט מרשימה מכל בחינה שהיא, קצת קשה להתחבר אליו. בטח בכל הקשור לאמירה הרגשית, אשר אין ספק כי הסרט מנסה שתהיה חלק בלתי נפרד מן החוויה.

דומה, כי הדמויות הנשיות אמורות להוות את הבסיס להתחברות הרגשית על הסרט. אבל לא סלין סלאט, בתור אשתו של השופט אשר דואגת בשל הסכנה לחיי בעלה וילדיה עקב מקצועו, ולא מלאני דוטיי, בתור בת הזוג של הפושע, מצליחות לספק הופעה החומקת מקלישאות. מי שגונבת את ההצגה ומצליחה לרגש בסצנות בודדת הינה פולין בורלה, בתפקיד נערה מכורה לסמים שהשופט מנסה להושיע בתמורה לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק. אולי זה בזכות אופי התפקיד, או אולי זה מפני שהדמות שלה עוזבת את עלילת הסרט בשלב מוקדם שבו טרם התחיל עומס היתר העלילתי והרעיוני, אבל דווקא הדמות הקטנה שלה היא הזכורה ביותר. זה משרת את הסרט באופן נוסף, המראה על מה נלחם הגיבור הראשי – לא מדובר רק בדבקות במשימה, הוא גם מודע לנזק אשר ארגון הקשר הצרפתי גורם.

דומה כי מכל הבחינות הטכניות, הסרט ראוי למחמאות. השחזור התקופתי של מארסיי במהלך שנות השבעים-ראשית-השמונים יפהפה, מבלי להפוך את הסרט לתצוגת אופנה של בגדי התקופה. הפסקול המוזיקלי, אשר משלב בין קלאסי לפופ, משולב ברגעים הנכונים ויוצר לפעמים מהלכים אירוניים אשר מצביעים על כך שאף צד אינו טהור או רשע לחלוטין. יש בסרט לא מעט קטעי פעולה, כמעט כולם עובדים היטב בפני עצמם. אבל מכיוון שאין חיבור רגשי בעל עוצמה מספקת, גם הם נותרים בגדר הפגנת טכניקה משובחת ולא מעלים את הסרט מדרגה לעבר יצירה חשובה, או כזו אשר תיחרת בזיכרון לטווח ארוך.

מלאכת הרכבת הסרט היא מלאכה לא פשוטה, בטח כאשר ניגשים אליה עם יומרה לייצר קולנוע גדול מהחיים. עמוק בפנים, ״הצרפתי״ רוצה להיות סרט אפי, טור-דה-פורס של כישרון קולנועי, אך דווקא השאיפה הזו מכשילה אותו בסופו של דבר. הסרט פשוט מנסה להיות יותר מדי דברים וקורס לתוך עצמו. יחד עם זאת, הוא גם תצוגה לא רעה של כישורי הבמאי והצוות שלו. ייתכן כי בסופו של דבר, הסרט הפך לדבר האחרון שהוא רצה להיות: סרט טוב, אבל זניח.

la-french-dujardin

תגובות

  1. לב הגיב:

    גם אני מצאתי את ההופעות של השחקנים הראשיים נהדרות, והדמיון בינהם הוא כנראה ההברקה הכי גדולה בסרט. נוצרת תחושה של פיצול אישיות, איש אחד שנלחם בעצמו. וזה מצליח, לפחות לרגעים, להציל את הסרט מהגנריות האפרורית שלו.

  2. Shai הגיב:

    חגיגה הקולנועית מצנחת…=החגיגה הקולנועית מנצחת….

    1. אורון שמיר הגיב:

      תודה, תוקן 🙂

השאר תגובה