• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"אוורסט", סקירה

24 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

ל"אוורסט" (Everest), הקרוי כך על שם ההר עליו מתרחשת רוב עלילת הסרט, יש מבנה קלאסי של סרט אסונות. אורכו שעתיים, והוא מחולק באופן דיכוטומי לשניים, ממש במרכזו, כך שכל חלק אורכו שעה בדיוק. החלק הראשון מוקדש להכרת הדמויות, ההיסטוריה שלהן, השאיפות שלהן ומצבן העכשווי, כדי שנכיר אותן כמה שיותר טוב. השעה השנייה היא כל כולה ספקטקל של אפקטים, צילום וסאונד, סכנות מרובות, התגברות על קשיים, ניצחון והפסד.
הסיבה שהחלק הראשון כל כך קריטי (ולכן גם ארוך מתצוגת דמויות של סרט רגיל) הוא שעל מנת למנוע שעמום בחלקו השני, אנחנו חייבים לדאוג לדמויות, לעצור את נשימתנו כאשר הן במצב ביש, ולשמוח כאשר הן שורדות. אם זה לא יהיה המצב, הצופה יאבד עניין מהר מאוד, מכיוון שיש גבול כמה אפשר לצפות בסערת שלגים מציפה את הפריים. לא משנה כמה מרהיב הסרט, אם לא נרצה בטובת האנשים שעל המסך, הוא יהפוך לסרט של רולנד אמריך מאוד מהר.

אחת הטכניקות המיידיות להשיג את האפקט הזה, הוא ללהק שחקנים מוכרים ואהובים, כאלה שכבר באים עם מטען מהופעותיהם הקודמות. "אוורסט" לא חסך דבר, ומדהים לראות איזה קאסט שחקנים ושחקניות צבר לעצמו, כולם מגלמים דמויות אמיתיות.
התפקיד הראשי הוא של ג'ייסון קלארק, שסחב על עצמו לאחרונה כמה פרויקטים גדולים לאחרונה, הבולטים ביניהם היו "כוכב הקופים: השחר" ו"שליחות קטלנית: טוברקיולוסיס". הראשון נהדר השני נוראי, אבל שניהם לא הצטיינו בעיצוב דמויות מוצלח במיוחד. בסרטו החדש קלארק מוכיח שהוא יכול גם יכול להיות המוביל בסרט אנסמבל.
לצדו אפשר למצוא את סם וורת'ינגטון (עוד ניצול מותג "שליחות קטלנית"), ג'ייק ג'ילנהאל, אמילי ווטסון, קירה נייטלי בוכייה במבטא ניו זילנדי, ג'וש ברולין (שאת כישרונו תוכלו לראות מוצג גם ב"סיקאריו" ממש עכשיו), ג'ון הוקס הנהדר תמיד, מייקל קלי (בתפקיד ג'ון קרקאור, מי שיכתוב את הספר עליו התבסס סרטו של שון פן "עד קצה העולם"), אליזבת דביקי אותה היללתי גם ב"שם קוד מ.ל.א.ך", ואת רובין רייט גם פה בתפקיד אשת פוליטיקאי.
כל הפרצופים המוכרים האלה נועדו כדי לחסוך את שלב הרושם הראשוני, ולחבר אותנו אל המתרחש על המסך במינימום זמן.

את כל השחקנים האלו השליך הבמאי בלתזאר קורמאמקור, שהחל את הקריירה שלו במולדתו איסלנד ועבר לביים סרטי אקשן הוליוודים, אל תוך סרט המבוסס על סיפור אמיתי (איך לא), על משלחת מטפסים על הר האוורסט שנתקלים בסופה איומה שמאיימת על חזרתם, ועל האנשים הדואגים להם "בעורף".
לכל אחד מהמטפסים סיפור רקע משלו, אשר מועבר לנו, שוב, כדי לחסוך זמן יקר, במשהו כמו סצנה וחצי בה כל אחד ממש מספר מדוע הוא פה. אחד רוצה להוכיח לילדיו שהוא גיבור, אחרת כבר כבשה את כל פסגות העולם וזו האחרונה שנותרה לה, ועוד ועוד. "אוורסט", אותו כתבו זוכה האוסקר סיימון בופוי ("נער החידות ממומבאי") והמועמד לאוסקר וויליאם ניקולסון ("ארץ הצללים", "גלדיאטור"), ממש לובש את השלד שלו על עצמו.
ככזה הוא לא מסעיר או מתוחכם במיוחד, אבל הוא בטוח עושה משהו היטב, כי כשהגיע חלקו השני, ובו הייתי צריך להיות מעורב בגורלן של הדמויות, היו פעמים שהפסקתי לנשום.

חווית הצפייה של "אוורסט" הייתה אחת האפקטיביות שהיו לי לאחרונה, ובסופו יצאתי בשילוב של התרגשות גדולה אבל גם דכדוך עמוק כי באמת ובתמים היה לי עצוב על אלו שלא שרדו את המסע. הסרט עושה עבודה מרשימה מאוד בהקשר הזה, ומהר מאוד הופך מלהיות סרט בסגנון "איזה סלב ימות עכשיו" לבין דרמת הישרדות שגרמה לי בכל מאודי לרצות שהנפאלי שנשלח להביא תה וחמצן לבחור שכלוא בין נקיקי הסלעים הקפואים יצליח ובמהרה.

כמובן שמוקדם מדי לומר, או אפילו להמר, אבל אני חושב של"אוורסט", אם הכל ילך כמו שצריך והוא יוכיח את עצמו היטב בקופות, יש סיכוי לא קטן לזכות בפרסי העריכה, האפקטים והסאונד באוסקר הקרוב. הסרט שומר על מתח קיצוני בכל חלקו השני, אבל גם מתעכב על הדמויות, נותן לצופה לחוות איתם את רגעי המשבר. כמה שמחתי לראות שעל העריכה חתום מיק אודסלי, עורך ותיק שעובד רצוף מאז סוף שנות השבעים, ומזוהה במיוחד עם סרטיו של סטיפן פרירס ("מכבסה יפייפיה שלי", "יחסים מסוכנים", "נאמנות גבוהה") ושל טרי גיליאם ("12 קופים", "תיאוריית האפס"), שאולי סוף סוף יקבל השנה תהילת אוסקר לה טרם זכה.
על הצילום עוצר הנשימה אחראי סלוואטורה טוטינו, שעבודותיו הבולטות ביותר הן למרבה הצער בתקופה האפילה של הבמאי רון הווארד, שהחלה ב"נפלאות התבונה" (שצילם רוג'ר דיקינס) והסתיימה ב-"Rush" המעולה (שצילם אנתוני דוד מנדל). "אוורסט" היא ללא ספק עבודתו המרשימה ביותר של הצלם בן ה-41.

אפשר להסתכל על "אוורסט" כחולייה שמקשרת בין עונת הקיץ לבין זו של הסתיו. זהו סרט עם אדרנלין גבוה שחצי ממנו מוקדש לאפקטים חזותיים, אבל גם יש בו דרמה בוגרת יותר, לא עולם שלם של תחכום אמנם, אבל כזו שלא נמצאת רק כדי לצאת ידי חובה. כל זה מגובה בהופעות מצוינות ועשייה מרשימה עד מאוד, שהופכים אותו לסרט שקשה לקרוא לו "מהנה" בגלל שהוא אכן מלחיץ ומדכא ברגעים רבים ממנו, אבל הוא טוב מאוד ומספק חוויה מסעירה במיוחד. אני צפיתי בו בתלת מימד ובאולם איימקס, ושלא כמו עם הרבה סרטים אחרים, אני חושב ש"אוורסט" מצדיק את זה.

everest second

תגובות

  1. אמיר הגיב:

    לא ראיתי.. אבל נא לא לרדת על מר אמריך, מאסטר בז'אנר שלו. תכלס בגללו סרטי אסונות מסופרים כמו שהם מסופרים היום והוא אנדרייטד בכל קנה מידה.

  2. ברק הגיב:

    סקירה מצוינת, חותם כל כל מילה.
    הסרט נהדר באיימקס

השאר תגובה