• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 3: "האמת האיומה"

6 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

את הפרק הקודם, זה שעסק ב"כנופיות ניו יורק", חתמתי בהבטחה שבפרק הבא אחזור אחורה בזמן לאחת הקומדיות הקלאסיות האהובות ביותר שהפסידו את האוסקר, אבל האמת שזה כמעט ולא קרה. העניין היה שתכננתי לצפות לראשונה ב"האיש הרזה", ולהרים פרק על הקומדיה הבלשית שהפסידה את האוסקר ב-1934 לקומדיה אחרת, "זה קרה לילה אחד". עם זאת, אחרי הצפייה בסרט החביב ההוא גיליתי שאני לא בטוח כמה יש לי לומר עליו או על המרוץ שלו וחיפשתי אלטרנטיבה. למרבה המזל הייתי בסוג של בינג' קומדיות משנות השלושים והחלטתי לתת הזדמנות לחור אחר בהשכלה הקולנועית שלי, "האמת האיומה" (The Awful Truth) מ-1937. כך גיליתי סרט שלא רק מקסים להפליא, אלא גם יש מה לומר על האוסקר שלו, ובמיוחד נושא אחד ספציפי שצריך להעלות לסדר היום, אבל על כך בהמשך.

אז זהו הפרק השלישי בעונה השישית של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר (לינקים לכל הפרקים, כרגיל, בסוף הטקסט), עונה שכולה בחירות חופשיות שלי, וזה גם הסרט הראשון בפרויקט מאז "סיפור אהבה" מהעונה הרביעית שבו מעולם לא צפיתי עד נקודה זו. האמת היא שהפרק הזה גם יכל להיות חלק מהעונה השלישית, אבל זה לא קרה, אז אולי זה התיקון שלי.

עוד לפני האוסקר…

ב-1937 היו אלו ימי השפל הכלכלי הגדול, המוראל הלאומי בארה"ב היה מנחוס, הוליווד כבר הייתה כמה שנים טובות תחת צנזורת קוד הייז המחמירה אך שיטת האולפנים הייתה יציבה וחזקה, הבמאים בעיקר נשכרו לפרויקטים, השחקנים היו כבולים רוב הזמן בחוזים דרקוניים, והאוסקר חגג בסך הכל עשור ועדיין נחשב כמסיבה מיוח"צנת ודי פרטית של תעשיית הסרטים.
בתוך הקלחת הזו נוצר תת ז'אנר חדש שהפך לפופולרי במיוחד, קומדיות הסקורבול, שילוב של קומדיה, רומנטיקה, סלאפסטיק ושנינויות עם שחקנים צעירים ואטרקטיביים.
בשונה מהיום, האקדמיה האמריקאית אז הייתה פחות מתנשאת על קומדיות, והסקרובול זכו לחיבה די מרשימה באקלים ההוא. "כותרת ראשית" היה מועמד לשלושה אוסקרים בהם סרט, בימוי ושחקן ראשי, "זה קרה לילה אחד" היה לראשון שזוכה בכל חמשת האוסקרי המרכזיים (סרט, בימוי, שחקן ושחקנית ראשית, תסריט), "אישי גודפרי" אמנם משום מה לא הגיע לפרס הסרט אבל נכח בשאר הקטגוריות החשובות, ו-"Libeled Lady" קיבל אמנם רק מועמדות אחת, אבל לפרס הסרט.

אל המקום הזה פסע הבמאי לאו מקארי בראש מורם. הוא אמנם התחיל כעוף קצת מוזר בעולם הקומדיה אבל די במהרה קיבל מעמד של אחד הגדולים בתחומו וכעילוי בשילוב של הקומי והמרגש. ב-1937, מקארי הקליפורניאני היה בן 39, ומאחורי ניסיון עשיר בכתיבת קומדיה (הרבה מסרטי "לורל והארדי"), ופילמוגרפיה של עשרות סרטים קצרים וכ-15 סרטים באורך מלא, ביניהם אולי הסרט האהוב ביותר של האחים מרקס "מרק ברווז". עם זאת, הפרויקט החשוב ביותר שלו לטעמו, "פנו דרך למחר" ב-1937 נחשב לכישלון קופתי (אם כי דקה לאחר מכן כבר נחגג כאחד הסרטים הגדולים של תקופתו).
באותה שנה ממש ביים גם את "האמת האיומה", גרסה קולנועית שלישית למחזה של ארתור ריכמן מ-1927, במרכזו זוג נשוי ועשיר שבעקבות חשדות לבגידה פוצח בתהליך גירושים ארוך, במהלכו השניים עושים כל מה שהם יכולים כדי להכשיל את הרומנים החדשים של בני זוגם.
מקארי לא אהב את התסריט, אבל לקח אותו בכל מקרה רק בשביל שתהיה לו עבודה על רקע פיטוריו מ"פנו דרך למחר", כך התוודה לאחר מכן. את הגרסה שכתב דווייט טיילור הוא בחר להעביר לסופרת והתסריטאית ויניה דלמאר ששיתפה פעולה עם כל השינויים שרצה. עם זאת, הצילומים, כך מסתבר, כבר החלו לפני שהתסריט הושלם ומקארי התחיל לעבוד עם השחקנים בצורה של אימפרוביזציה, מה שהיה די נדיר באותה תקופה. שני הכוכבים של הסרט, איירין דאן וקארי גראנט, כך מדווחת ההיסטוריה, הרגישו מאוד לא בנוח עם התהליך וסבלו מאוד בהתחלה עד שהסתנכרנו עם שיטת העבודה יוצאת הדופן של מקארי והעניינים התחילו להתקדם כמו שצריך, מאפשרים לסרט להסתיים בפחות מהזמן שהוקצב לו. בסופו של דבר כולם יצאו די מרוצים.
את הסרט צילם ג'וזף ווקר (משתף הפעולה הקבוע של פרנק קאפרה), וערך אל קלארק.

"האמת האיומה" יצא לבתי הקולנוע ב-21 באוקטובר 1937, היה ללהיט עצום וכיום בעיקר ידוע כסרט שהזניק את קארי גראנט בן ה-33 למעמד של כוכב הוליוודי אמיתי. לאוסקר הוא הגיע נישא על גבי הצלחתו, אבל לפי תוצאות המועמדים והזכיות, היחס אליו היה מזגזג.

מסלול ההפסד של "האמת האיומה"

כמו שהנהיגה האקדמיה מאז 1932, לא פחות מעשרה מועמדים הצטופפו בקטגורית הסרט הטוב ביותר:
"החיים של אמיל זולא" שבר שיא מועמדויות עם לא פחות מ-10 שכאלו, כולל בימוי, שני פרסי משחק ותסריט. כך הפכה הדרמה הביוגרפית המהוללת דאז למובילה במרוץ.
"אופק אבוד" של פרנק קאפרה ו"כוכב נולד", הצבעוני הראשון שהיה מועמד לפרס הסרט, קיבלו 7 מועמדויות כל אחד, כאשר זה הראשון לא הצליח להיכנס לקטגוריות הבימוי או התסריט.
"האמת האיומה" ו"In Old Chicago" צברו 6 מועמדויות כל אחד, זה השני ללא מועמדות לבימוי.
"100 גברים וילדה" (איזה שם מלחיץ) ו"האדמה הטובה" היו עם 5 כל אחד, זה הראשון ללא בימוי או משחק.
"הקפטן האמיץ", "ללא מוצא" ו"Stage Door" קיבלו 4 מועמדויות כל אחד, רק האחרון היה מועמד גם לבימוי.

האוסקר העשירי נחשב למפוקפק למדי, עוד משלב הטקס. ממטרים שירדו על לוס אנג'לס דחו את קיום האירוע ברגע האחרון ולתאריך החדש שנקבע רוב הגווארדיה ההוליוודית מיאנה להגיע. הסיפור המצחיק במיוחד הוא של לואיז ריינר, שהועמדה על תפקידה ב"האדמה הטובה" וסירבה לבוא כי היא זכתה שנה לפני כן על "זיגפילד הגדול" והרי לא היה שום סיכוי שהיא מנצחת פעמיים ברציפות, בטח כשהיא מתמודדת מול גרטה גארבו, בטח כשלא היה לזה תקדים מעולם. אבל זה קרה, ומכיוון שניצחונה נודע עוד לפני שקיבלה את הפרס, מיהרו להביא אותה לטקס והיא הגיעה שלא בדיוק בצורה המגונדרת ביותר שלה.
הזכייה הזו נועדה לימים כאחת הבעייתיות מכיוון שריינר הגרמנייה גילמה שם תפקיד של אישה סינית. באנקדוטה צידית, אזכיר שהזכייה שלה שימשה את ריאן מרפי לקו עלילה במיני סדרה שלו, "הוליווד".
זה גם הטקס בו האקדמיה נפרדה סופית משתי קטגוריות: הכוריאוגרפיה (שהלך ל"עלמה במצוקה") ועוזר הבימוי (שהלך ל-"In Old Chicago")

בהקשר ל"האמת האיומה", קשה לומר שהאקדמיה חסכה ממנו מועמדויות, אבל אחת בלטה בהחלט – לקארי גראנט בפרס השחקן הראשי, במיוחד כאשר שחקן אחר מהסרט, ראלף בלאמי, היה מועמד לשחקן המשנה. לא לגמרי קל להבין כיצד זה קרה, אולי מכיוון שהוליווד עוד לא לגמרי השתכנעה סופית שגראנט הוא שחקן בסדר גודל של אוסקר, אבל מבט על חמשת המועמדים מצביע על כך שאולי התפקידים הדרמטיים יותר תפסו את תשומת הלב. הזוכה היה ספנסר טרייסי ב"הקפטן האמיץ", שהביס את פול מוני מ"החיים של אמיל זולא" (אולי כי מוני זכה שנה לפני כן בזכות "הסיפור של לואי פאסטר"), צ'אלרס בויר של "כיבוש", פרידריך מארץ' מ"כוכב נולד" ורוברט מונטגומרי מ"הלילה חייב לרדת".
גראנט יהיה מועמד לראשונה רק ארבע שנים לאחר מכן, עם "סרנדה בגרוש", גם שם הוא ישחק לצדה של איירין דאן.

וזה מביא אותי לדבר שבזכותו החלטתי לכתוב על "האמת האיומה" – השחקנית הראשית שלו. איירין דאן הייתה שחקנית טרייה יחסית, שנולדה ממש עם בואה של המאה החדשה ובקולנוע החלה להופיע בתחילת שנות השלושים שלה. היא הוזכרה בפרויקט האוסקר המקורי, זה על מסלול הזוכים, ממש בתחילתו עם "סימארון", זוכה האוסקר של 1931, שהעניק לה את מועמדותה הראשונה. חמש שנים לאחר מכן הייתה מועמדת על "תיאודורה מתפרעת" (ממש כמו שאני מתפרע עם תרגומי השמות בפרק הזה). "האמת האיומה" סימן את מועמדותה השלישית, ולאחר מכן צברה עוד שתיים: "סיפור אהבה" ו"אני זוכר את אמא" מ-1948, אחד מסרטיה האחרונים. בשנות החמישים בעיקר הופיעה בטלוויזיה והיא נפטרה ב-1990, בת 91. היא מעולם לא זכתה.
אם לשפוט על פי שתי הופעותיה של דאן שראיתי, ב"סימארון" וב"האמת האיומה", אני חושב שלגברת הזאת מגיע מקום הרבה יותר גדול בדברי הימים של הוליווד. היא פשוט שחקנית ענקית, אבל לדעתי לא מקבלת את היחס הראוי לה, כמו שזכו בנות דורה קתרין הפבורן, גרטה גארבו, בטי דיויס, קלודט קולבר, אוליביה דה הווילאנד ועוד.

ההופעה שלה ב"האמת האיומה" היא אחת המוצלחות ביותר שראיתי בקומדיה, לא פחות. היא דינמיט. היא פגיעה, קשוחה, אינטליגנטית, התזמון שלה מרהיב, ובאחת הסצנות האחרונות שלה כאשר היא מתחזה לאחותו העממית והגסה של בעלה, כבר ירדו לי דמעות מרוב צחוק. איירין דאן היא שחקנית לפנתיאון ואני מקווה שיום אחד יחגגו את המורשת שלה כמו שצריך. למרבה הצער, ב-1937 דאן הפסידה, כאמור, לגיינור שהפכה לראשונה שזוכה בשני אוסקרים רצוף.

עם זאת, ניצחון אחד בהחלט נרשם לזכות "האמת האיומה", ולא סתם ניצחון, אלא הפרס השני בחשיבותו, זה של הבימוי הטוב ביותר ללאו מקארי. זאת הייתה מועמדותו הראשונה, והוא היה לבמאי השישי שלוקח את פרס האוסקר לבימוי. מקארי טען שהם נתנו לו את הפרס על הסרט הלא נכון, ובעצם "פנו דרך למחר" היה אמור להביא לו את הזהב, אבל בסדר, לא צריך להתייחס לכל דבר שהוא אומר. הוא הביס את וויליאם דייטלר ("החיים של אמיל זולא"), סידני פרנקלין ("האדמה הטובה"), גרגורי לה קאווה ("Stage Door") ו-וויליאם וולמן ("כוכב נולד").
מה שמאוד בולט בזכייה הזו הוא ש"האמת האיומה" היא הקומדיה היחידה מבין החמישייה הזו, ודי מדהים לראות איזו רגרסיה עשתה הוליווד – או לפחות האקדמיה – מאז. בשנות השלושים כנראה מאוד העריכו את היכולת לביים קומדיה טובה, כאשר לא פחות מחצי מזוכי הבימוי באותו עשור עשו זאת על ידי להצחיק את הקהל: מקארי, נורמן טאורוג עם "סקיפי" ב-1931; ופרנק קפרה שעשה טריפל עם "זה קרה לילה אחד" ב-1934, "מר דידס הולך העירה" ב-1936 ו"הן לא תיקחהו עמך" ב-1938. באותו נושא, רק "זה קרה לילה אחד" ו"הן לא תיקחהו עמך" גם זכו בפרס הסרט. השאר הפסידו להפקות גדולות ורציניות.

לא לגמרי ברור מה קרה לאחר מכן שבמאי הקומדיות פשוט הפסיקו לקבל אהבה מהאקדמיה. אולי זה קשור לדיכאון מלחמת העולם השנייה, לפחד שהקומדיה היא מוצר טלוויזיוני ולכן צריך לתת כבוד לבמאי ההפקות הגדולות, או שאולי משהו בשיטת ההצבעה לקטגוריה הזו השתנה, אבל הכמות הזו של במאי קומדיות עם אוסקר לא חזרה על עצמה.
למעשה, הבמאי הבא שיזכה עם סרט קליל (כמעט קומדיה, אבל לא ממש) יהיה מקארי עצמו רק ב-1944 עם "הולך בדרכי" המתיש. אפשר גם להתייחס לזוכה 1949, "מכתב לשלוש נשים" כקומדיה, אבל אני לא בטוח כמה אני זורם על זה.
זוכי בימוי הקומדיות הבאים יהיו ספורים: מאנקייביץ' על "הכל אודות חווה" בשנה הראשונה של הפיפטיז; טוני ריצ'רדסון ו"טום ג'ונס" ומייק ניקולס עם "הבוגר" (הפסיד את פרס הסרט) בסיקסטיז (אם אתם מחשיבים את "הדירה" כקומדיה אז גם); וודי אלן עם "הרומן שלי עם אנני" בסבנטיז; ואז קפיצה משוגעת של שלושה עשורים עד הזנאוויציוס ו"הארטיסט".
חמישה זוכים על פני שישים שנה.

מעבר לזכייה הבודדות הזו, "האמת האיומה" הפסיד את פרס הסרט, התסריט המעובד ושחקן המשנה ל"החיים של אמיל זולא", את פרס העריכה ל"האופק האבוד", וכאמור את פרס השחקנית הראשית ל"האדמה הטובה".

האם ההפסד היה מוצדק?

כבר הרבה זמן, ואני ממש מתכוון הרבה מאוד זמן, מזה משהו כמו תשעה פרקים, לא הייתה לי תשובה כה נחרצת כמו במקרה הזה. וזה אפילו לא מתנגש בפער שבין הטעם האישי שלי ותולדות הקולנוע כפי שלעיתים קורה. הפעם ההיסטוריה ואני מסונכרנים – אין ספק בכלל ש"האמת האיומה" ראוי היה לזכות הרבה יותר מ"החיים של אמיל זולא".

הביוגרפיה הקולנועית על האינטלקטואל שמגן על הקצין היהודי המואשם בריגול אולי נחשבה סוגה עילית ונפלאה בתקופתה, ואכן ההפקה המרשימה והנושא החשוב בהחלט נזקפים לזכותה, אבל מבין כל עשרות זוכי האוסקר במהלך השנים, הוא מאלו שהתיישנו באופן הכי מוחלט. זה סרט שאפשר להעריך אך ורק בקונוטציה היסטורית, כי באמת שאין לו שום ערך – לא קולנועי, לא נראטיבי – בהסתכלות עכשווית. הוא גם נעלם לחלוטין מהשיח מאז.
"האמת האיומה" לעומת זאת, גם אם איננו מרגיש כמו הסרט הרענן ביותר אי פעם, עדיין עובד נהדר. באמת. זה סרט מצחיק להפליא, עם כמויות של צ'ארם, אמנם הדמויות בו לא בדיוק מתנהגות כמו בני אדם אלא יותר כמו שעתוק של עולם הפנטזיה שהמציאו הבמה והמסך, אבל קשה מאוד להתנגד אליו. מה גם שהוא כנראה היחיד מכל עשרת מועמדי האוסקר העשירי ששרד בזיכרון, שעדיין חוזרים אליו בחיבה, ונעץ את מקומו בתולדות הוליווד כאחת מקומדיות הסקרובול האהובות בכל הזמנים (אפשר לומר שגם "כוכב נולד" שרד, אבל לדעתי זה בעיקר בזכות מורשת הרימייקים שלו, ופחות כסרט שעומד בפני עצמו). תוסיפו לכך את כל אלמנט קארי גראנט ואת הופעת המחץ של איירין דאן, ויש לכם קלאסיקה ביד.

כנראה האקדמיה רצתה לפנות לכיוונים רציניים יותר, ואולי הזכייה הסוחפת של "זה קרה לילה אחד" הייתה קרובה מדי. מצד שני, שנה לאחר מכן הם נתנו את הפרס ל"הן לא תיקחהו עמך", אגב סרטים שהתיישנו איום ונורא, אז אני לא בטוח אם התיאוריה הזו מחזיקה.
ועזבו, נגיד שבסדר, רציתם שהסרט הרציני וההיסטורי יזכה. אני מבין. הכל טוב. אבל גם את פרס התסריט לתת לו? אין בזה היגיון. אולי כמו מה שקרה עם "ארץ נוודים", או כל המועמדויות של מייק לי, הידיעות על כך שזה לא היה "תסריט" במתכונתו הקלאסית אלא עבודת אלתורים ופיתוח עם השחקנים פגמה בו. לא בטוח.
בכל מקרה, הנקודה ברורה. לא ראיתי המון סרטים מ-1937 אז אני לא יודע האם "האמת האיומה" הוא באמת הטוב בהם – אפילו סביר להניח ש"פנו מקום למחר", הסרט הנוסף של מקארי – היה טוב ממנו, אבל בין זה לבין "החיים של אמיל זולא" אין באמת שאלות.

…אחרי האוסקר

"האמת האיומה", כאמור, הפך לקלאסיקה ולאחת הקומדיות האהובות ביותר של התקופה הקלאסית, ויש שיגידו בכלל. ב-1953 גם זכה לגרסה מוזיקלית בשם "בוא נעשה זאת שוב" עם ג'יין וויימן וריי מילאנד.
ליאו מקארי קלע היטב גם עם סרטו הבא, "סיפור של אהבה" ב-1939, שלאחר מכן עיבד ל"רומן בלתי נשכח" ב-1957. בין לבין זכה שוב באוסקר כפול על כתיבה ובימוי "הולך בדרכי" שהיה גם ללהיט עצום, ולו עשה סרט המשך בשם "הפעמונים של סיינט מרי". גם עליו היה מועמד לאוסקר. הוא צבר שתיים נוספות, על כתיבת "בני ג'ון" ועל השיר שכתב ל"רומן בלתי נשכח".
סרטו האחרון, "השטן לא ישן" יצא ב-1962. הוא הלך לעולמו חמש שנים לאחר מכן בגיל 72.

על איירין דאן הרחבתי במהלך הפרק אז נניח לה, אבל אני ממליץ לכם לחפש סרטים בהשתתפותה כדי להיווכח כמה היא לא מוערכת כראוי. החבוב לצדה, קארי גראנט, שעל שיתוף הפעולה שלו עם מקארי נאמר שהעניק לו את הפרסונה הקומית שלו, הפך בחלוף השנים לאגדה, כולל הופעות איקוניות בסרטים כמו "צער בעלי חיים" (הקומדיה הבאה שלו אחרי "האמת האיומה"), "נערתו ששת", "סיפור פילדלפיה", "רעל ותחרה", "מזימות בינלאומיות" ו"חידון בחרוזים" (כלל את אחד הדילווריז הכי אהובים עלי בקולנוע: "שייקספיר מעולם לא אמר את זה. זה מחריד"). האוסקר, לעומת זאת, פחות העריך אותו והוא צבר רק שתי מועמדויות, על "סרנדה בגרוש" ו"דבר זולת הלב הבודד". את שניהם הפסיד. ב-1970 זכה בפרס על מפעל חיים ועזב את עולמנו 16 שנה לאחר מכן, בגיל 82.

ויניה דלמאר לא הייתה חתומה רשמית על אף תסריט נוסף, אך המשיכה לכתוב ספרים, מחזות ופרקי טלוויזיה עד סוף שנות השבעים. היא נפטרה ב-1990 בגיל 86.

אל הקולנוע הקלאסי אנחנו עוד נחזור בעונה הזו, אבל בפעם הבאה נדלג אל תחילת הניינטיז ואל סרט שעורר סערה אוסקרית גדולה.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"

עונה 6 – אין נושא. תרקדו!
"חשמלית ושמה תשוקה"
"כנופיות ניו יורק"