• מה לראות ביום הזיכרון וביום העצמאות 2021
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 4: "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"

22 במרץ 2021 מאת אור סיגולי

הפרק הזה הולך להיות ארוך במיוחד, כי באמת שמדובר בסרט שיש עליו המון מה להגיד, אבל בכל זאת הייתי רוצה רגע להוסיף עוד משהו, ולספר לכם שאנחנו מציינים בדיוק שנה לפרויקט. ב-24 למרץ 2020, כשכולנו היינו בסגר ומתים מדאגה וממגפות, חיפשתי דרך להעביר את הזמן באופן יעיל והתחלתי עם הדבר המשונה הזה, כשההשקה הייתה עם "JFK – תיק פתוח". ועכשיו אנחנו כבר חמש עונות פנימה ועשרות טקסטים ממש ארוכים על המון סרטים ופינות בהיסטוריה של הקולנוע (לינקים לכולם בסוף הטקסט). אז מזל טוב פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. חייב להודות שנחמד לי אתך. כמעט מתחיל לחשוב האם זו באמת צריכה להיות העונה האחרונה…

ולעניינו – רוחות השינוי שהורגשו בכל תעשיית הקולנוע הכל מסוף שנות החמישים, עליית הגל החדש הצרפתי, השתכללות המצלמות, המאבקים החברתיים ועוד, הפכו באמצע שנות השישים לסופה של ממש בהוליווד. שיטת האולפנים כבר התמוטטה כמעט לגמרי, צנזורת קוד הייז נשמה את נשימותיה האחרונות, ודור חדש של במאים פורצי דרך ויצירתיים שברו את הפרדיגמות המוכרות. האוסקר נאלץ להתיישר עם זה גם. לא בבת אחת, אמנם, ולא בלי מאבק של הכוחות הוותיקים יותר, אבל היה ברור שנה אחרי שנה שהדברים לא ימשיכו להיות אותו הדבר.

אחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בתקופה הזו הוא נושא הפרק הרביעי בעונת בחירת הקהל של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (Who’s Afraid of Virginia Woolf?). סרט הביכורים של מייק ניקולס (שאותו כבר פגשנו בפרויקט עם סרטו המאוחר יותר, "הבוגר") היה ממש קריאת תיגר בעולם הקולנוע האמריקאי, והוא הצליח לעשות כמה דברים שבלתי יאומנו ב-1966.
זה יוצא כבר הפרק השני ברציפות שעוסק בסרט ביכורים, בשחור-לבן, המציג תמונת מצב לא מחמיאה של החברה, אחרי "מקום בצמרת". זו תהיה גם החנייה היחידה שלנו בשנות השישים במהלך העונה הזו, באחת משנות האוסקר השנויות במחלוקת ביותר, בדיעבד. למעשה, אפשר להגיד ש"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא אולי האלמנט הגואל היחיד של האקדמיה האמריקאית באותה שנה.

עוד לפני האוסקר…

ב-1962 עלה בברודווי המחזה חדש של אדוארד אלבי, שכבר אז נחשב לאחד הקולות הכי מסעירים של התיאטרון, "מי מפחד מוויריג'ינה וולף?" ובזכותו קיבל את פרס הטוני הראשון שלו. ההצלחה של המחזה הביאה לתשומת לב בהוליווד, אבל הייתה בעיה אחת רצינית: אין שום מצב שתעשיית הסרטים יכולה להציג סיפור כל כך מתקדם לתקופתו, מלא גסויות ומשתכשך בטבואים כמו הפלות, ערעור התא המשפחתי ומיניות נשית.
אבל הזמנים המשתנים הצליחו לפתוח פתח קטן לעשייתו, והתסריטאי ארנס להמן – שכבר היה אישיות הוליוודית בכירה אחרי התסריטים ל"סברינה", "המלך ואני", "הניחוח המתוק של ההצלחה", "מזימות בינלאומיות" וזוכי האוסקר "סיפור הפרברים" ו"צלילי המוסיקה" (על חלקם היה מועמד בעצמו אך תמיד יצא בידיים ריקות) – החליט לנסות בכל זאת, עם גיבוי של אולפן הקולנוע הגדול וורנר.

המחזה עצמו מתרחש כולו בתוך הסלון של ג'ורג' ומרתה, זוג נשוי בשנות הארבעים המאוחרות של חייהם, המתגוררים בעיירת קולג'. ג'ורג' הוא מרצה בפקולטה להיסטוריה, ומרתה היא בתו של נשיא הקולג'. את השניים אנחנו פוגשים לראשונה כאשר הם שבים לביתם לאחר אירוע חברתי מוצלח, שיכורים ובקושי מצליחים לזוז. רגע לפני שג'ורג' עומד לסגור את היום, מרתה מבשרת לו שהלילה רק החל כי בקרוב יגיעו אליהם אורחים: ניק, המורה החדש בפקולטה למתמטיקה (למרות שהוא בכלל בפקולטה לביולוגיה) ואשתו הצעירה האני. הוא לא אוהב את זה, לא רק בגלל השעה המאוחרת, אלא כי המרצה הצעיר מסמן בשבילו את כל מה שהוא כבר לא יהיה.
הופעתו של הזוג הצעיר הופך להיות משחק כוחות ארוך ועמוס אלכוהול, שיגרום לכל ארבע הדמויות לצלול לעומקים אפלים מאוד בנפשם, ולאתגר אחד את השני ואת עצמם במשחקי כוח ושליטה, ועד עלות השחר יצטרכו לבנות את עצמם מחדש אחרי שנהרסו לחלוטין.

ארנסט להמן שינה מעט מאוד מהמחזה, ובעיקר עידן מעט את הגסויות והוציא את הדמויות מהסלון אל החצר (ואפילו למועדון ריקודים לפני סגירה). בכובע המפיק שלו, הביא לתפקיד הבמאי איש תיאטרון צעיר בשם מייק ניקולס. לימים ניקולס יהיה אחד הבמאים החשובים ביותר של הוליווד החדשה, אבל ב-1966 ליוצר בן ה-35 לא היה שום קרדיט בקולנוע.
ג'ק וורנר, בעל האולפן, ואלבי המחזאי רצו ללהק לתפקידי ג'ורג' ומרתה את ג'יימס מייסון ובטי דיויס, אבל ללהמן היו תוכניות אחרת ומאוד לא צפויות. במקום דיויס, שבאותה תקופה נחשבה – כנראה לצד קת'רין הפבורן ואוליביה דה הווילנד – לשחקנית הטובה ביותר בנמצא, נבחרה אליזבת טיילור, כוכבת ענקית אמנם, אבל גם כזו שידועה ביופייה יותר מאשר הכישרון שלה (היא אמנם כבר זכתה באוסקר ב-1960, אבל זו נחשבת לאחת הזכיות המפוקפקות ביותר בתולדות האוסקר, כזו שניתנה לה בעיקר בעקבות הידיעות על מחלת הסרטן שלה). מעבר לזה, טיילר הייתה צעירה בכעשור מהדמות של מרתה, והאישיות האינטנסיבית והגסה של מרתה במחזה לא בדיוק התיישבה עם מי שגילמה את קליאופטרה המלכותית לאחרונה.

לצד טיילור, בתפקיד הראשי של ג'ורג', לוהק בעלה מזה שנתיים, ריצ'רד ברטון הבריטי, אחד משחקני התיאטרון והמסך הגדולים של תקופתו. הוא היה בן 40 במהלך הצילומים ומאחוריו כבר שלוש מועמדויות לאוסקר, אחת מהן ממש שנה לפני כן עם "בקט". השילוב של הזוג שגם כיכב במדורי הרכילות הוסיף עניין ותשומת לב לפרויקט, ואפילו אלו מאנשי ההפקה שלא לגמרי ידעו איך לעכל את טיילור כמרתה, הבינו שיש פה איזושהי הברקה.
שתי הדמויות הנוספות במחזה, של הזוג הצעיר שמגיע לבקר, הגיעו לידיהם של ג'ורג' סיגל וסנדי דניס, לה היה זה תפקיד משמעותי ראשון בקולנוע, לאחר הופעה קטנה ב"זוהר בדשא" ארבע שנים לפני כן.

אלו אמנם כל שחקני הסרט, אבל גם שאר הצוות היה מורכב משמות מפוצצים, גם אם חלקם רק התחילו את דרכם. הצילום היה של הסקלר ווקסלר ממש ברגע שהפך לאחד הצלמים החשובים של הוליווד החדשה ("כחום הלילה" שזכה באוסקר שנה לאחר מכן, "השיחה", "קן הקוקייה" ועוד), העורך הוא סם אוסטין ("המורד", "הבוגר", "תינוקה של רוזמרי", "צ'יינטאון"), המוזיקה הייתה של אלכס נורת' (שבשלב הזה של הקריירה שלו כבר היה עם תשע מועמדויות לאוסקר כולל "ספרטקוס", "חשמלית ושמה תשוקה" ו"קלאופטרה"), והעיצוב האומנותי היה בידי ריצ'רד סילברט ("אדומים", "תינוקה של רוזמרי" ו"החתונה של החבר שלי").

"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" יצא לבתי הקולנוע ביוני של 1966, ומול החשש של האולפן התגלה כלהיט. כלומר, מלבד במדינות בהן הוחרם. לא עזרו כל הגוועלדים של הזרמים השמרנים, כולם רצו לראות את הסרט וכנראה עזר שהוא הוגבל לגילאי 18 ומעלה. את השנה סיים במקום השלישי בטבלת שוברי הקופות בארה"ב עם 14.5 מיליון דולר (מעל 117 מיליון בחישוב אינפלציה) ולסרט הגדול ביותר של וורנר באותה שנה. גם הביקורות תמכו בו, ובעיקר במהפך המדהים של אליזבת טיילור. אי אפשר להאשים אותם.

מסלול ההפסד של "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-39 היו:
"מי מפחד מווירג'יניה וולף" היה קרוב מאוד לשיא המועמדויות עם 13. הוא הופיע בכל קטגוריה לה היה כשיר באותה שנה, מלבד שלוש: שיר (שלא היה לו), אפקטים חזותיים (שלא היו בו) ואפקטים קוליים.
"אדם לכל עת", הדרמה התקופתית, היה מועמד ל-8, כולל כל הקטגוריות החשובות.
"חלוקי נחל", סרט המלחמה עם סטיב מקווין, היה מועמד גם הוא ל-8 אך ללא בימוי ותסריט.
"אלפי" הבריטי תפס 5 מועמדויות אך ללא בימוי.
"הרוסים באים, הרוסים באים" ניצב אחרון עם 4 מועמדויות, ללא בימוי.

את הקרע בין הוליווד הישנה והוליווד המתחדשת היה אפשר לראות בעיקר במתח בין קטגוריות הבימוי והסרט. באופן מאוד לא מאפיין, רק שני סרטים הצליחו להיות מועמדים לשתי הקטגוריות המרכזיות האלו: "אדם לכל עת" ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף?".
שלושת הבמאים שהצטרפו לפרד זינמן ומייק ניקולס בקטגוריה הציגו גיוון אומנותי מרשים ביותר, כזה שהביא להם הערכה עצומה, אבל גם לא אפשר לעבור לקטגוריה הגדולה והכוללנית. לא פלא ששניים מהם היו ייבוא אירופאי: מיכאלנג'לו אנטוניוני עם "יצרים", קלוד ללוש עם "גבר ואישה". השלישי היה ריצ'רד ברוקס עם "המקצוענים".

1966 לא הייתה שנה מאוד מוצלחת בהסתכלות כללית, ובאמת שלא היה צריך יותר מהצצה מהירה על חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר כדי לדעת בוודאות ש"אדם לכל עת" הולך לצאת מהטקס עם הפרס הגדול. אז אמנם "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" חלק אתו את ההישגים במועמדויות הבימוי, המשחק והתסריט, אבל לדרמת המשפט של פרד זינמן היה משהו שלעיבוד למחזה לא היה – קונצנזוס.
מ"אדם לכל עת" אין ממה להיעלב או להיפגע, ואין מה להזדעזע. להפך. זה סרט שחוגג ערכים אוניברסליים של אומץ וצדק, ומתרחש בתקופה קדומה שמייצרת אימג'ים עשירים בתלבושות וצבע, בדיוק מהסוד שתעשיית הקולנוע אוהבת לחגוג. שום דבר מאלו אפשר לומר על "מי מפחד מווירג'ינה וולף?".

אל הטקס שהתקיים ב-10 לאפריל 1967, הגיע "מי מפחד מווירג'יניה וולף" אחרי עונה לא רעה בכלל, אבל תמיד בעמדת השושבינה. הוא היה מועמד לכל שבעת הפרסים הגדולים של גלובוס הזהב (את כולם הפסיד, רובם ל"אדם לכל עת"), לפרס איגוד העורכים (הפסיד ל"מסע אל לב הים"), לפרס איגוד הבמאים (הפסיד ל"אדם לכל עת"), ולשני פרסי אגודת המבקרים הלאומית כסרט ושחקן ראשי (הפסיד ל"אלפי" ו"אדם לכל עת", בהתאמה). ניצחונותיו היחידים היו לאליזבת טיילור בפרסי המבקרים של ניו יורק, ובאיגוד התסריטאים בקטגורית הדרמה האמריקאית הטובה ביותר, שם לא היה צריך להתמודד מול "אדם לכל עת".

על פי הנתונים היבשים, נראה ש"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא המקום השני באוסקר של 1966. אני לא באמת מאמין לזה. הייתי מהמר אפילו שהוא קיבל פחות קולות מ"חלוקי נחל".
הסיבה הראשונה היא כמובן הקיצוניות שלו (לתקופתו, כמובן). אם היה הסרט הזה זוכה, הוא היה קובע תקדים די רציני, בהתחשב בכך שאנחנו בשנים שלפני "כחום הלילה" ו"קאובוי של חצות". הזוכים מאז 1960 התאפיינו בנקודת מבט נאיבית ומלטפת על העולם או שהיו מופעי ראווה הוליוודיים, או שהיו שניהם ("סיפור הפרברים", "לורנס איש ערב", "טום ג'ונס", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה").
סרט אינטנסיבי, עכשווי, סאטירי וחודר את הנשמה כמו "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" היה הרבה יותר מדי בשביל לא מעט מצביעים, יש להאמין. מה גם שיכול להיות שהוא פיצל את הקולות שלו (במעט, אולי) עם הסרט הפרוע והמשוחרר מינית האחר בקטגוריה, "אלפי".
"אדם לכל עת" הוא לא סימן לזמנים המשתנים. ההפך, וזה מה שעמד לטובתו. הוא סרט מכובד, נאה, נעים, במרכזו יש דמות חשובה של אדם משכמו ומעלה. על אף שהסרט הזה די נעלם מאז, אני מתאר לעצמי שביחס למתחריו זה אחד הזוכים הכי מוחלטים בתולדות האוסקר.

אבל היה עוד משהו. אלמנט שמצד אחד העניק ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" שלוש זכיות שבחיים לא היה מקבל שנה לאחר מכן, והדבר שגם הבליט את שונותו משאר המועמדים, ובעיני גם זה שחתם את גורלו: הוא המועמד היחיד בשחור-לבן.
קשה להסביר כמה קריטי זה היה בתקופה בה הטלוויזיה הפכה לאיום אמיתי על בתי הקולנוע, והוליווד מיהרה לאמץ את הסינמסקופ ולהזכיר לקהל איפה רואים סרטים באמת. הסרט האחרון בשחור-לבן שזכה היה שש שנים לפני כן, "הדירה" (ואפילו בו יש בדיחה על הטלוויזיה) והוא יהיה האחרון עד "רשימת שינדלר" שלושה עשורים לאחר מכן, או "הארטיסט" חמישה עשורים לאחר מכן. "מי מפחד" היה הסרט שחור-לבן האחרון שיהיה מועמד לסרט עד "הצגת הקולנוע האחרונה" חמש שנים לאחר מכן.
הסיבה שהשחור-לבן הביא לסרט עוד אקסטרה מועמדויות, היא מכיוון שזו הייתה השנה האחרונה שבה פוצלו קטגוריות עיצוב התלבושות, העיצוב האומנותי והצילום לסרטים בצבע ולא צבע.

עם זאת, עצם המועמדות של "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" לפרס הסרט יש בה לא מעט חשיבות. הוא ללא ספק אחד מאלו שבישרו את השינוי, והיה (יחד עם "מקום בצמרת", "הדירה", "דארלינג", ו"אלפי") עוד אבן דומינו לקראת המהפך שיביא לזכיות של "כחום הלילה" ו"קאובוי של חצות", לפני שהכל השתנה החל מתחילת העשור הבא.

אז בפרס הסרט היה ברור שהסיכויים די נגדו, וההפסד ל"אדם לכל עת" היה בגדר גזירת גורל, אבל מה עם שאר תריסר המועמדויות שלו?
בלא פחות מחמש קטגוריות ניצח "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", שלוש מהן, כאמור, בזכות החלוקה לשחור-לבן. אלו היו קטגוריות עיצוב התלבושות שם התחרה מול ארבעה סרטים אחרים, רק אחד מהם היה אמריקאי (השאר היו בריטי, איטלקי וצרפתי), ורק אחד מהם הוא סרט שמישהו עוד זוכר – "הבשורה על פי מתי" של פאזוליני; בפרס העיצוב האומנותי התחרות הייתה יותר צפופה, ולכן זה מאוד מרשים שהאקדמיה הצביע לסרט מועט הלוקיישנים הזה. והאמת היא שהזכייה מוצדקת כי העיצוב מלא פרטים, עמוס ומעניין, עוזר לסרט הדחוס הזה להרגיש כאילו הוא משתנה כל הזמן. אוסקר מאוד ראוי ומאוד לא מובן מאליו; וזה גם מה שאפשר להגיד על הזכייה בקטגוריית השחור-לבן האחרונה, זו של הצילום. ניקולס ו-ווקסלר עושים פלאים בסרט הזה עם השימוש בעיצוב התפאורות, הקלוז-אפים ושינויי הפוקוס. ניקולס, בסרט ראשון, מצליח להצדיק את המעבר של המחזה אל המסך, מבלי להתיש יותר מדי את האלמנטים שעומדים לרשותו.

שתי הזכיות הנוספות של הסרט היו בפרסי המשחק הנשיים. אליזבת טיילור לקחה את האוסקר השני שלה כשחקנית ראשית (אחרי "גלוריה" ב-1960) וסנדי דניס ניצחה את קטגוריית שחקנית המשנה. זאת הייתה מועמדותה הראשונה והאחרונה.
קשה לי להשוות בין כל השחקניות המועמדות כי את חלקן לא ראיתי, וחלקן ראיתי לפני זמן רב. לכן אצטרך, ברשותכם, להתייחס לכך במנותק מהקונטקסט.
במקרה של דניס אפשר לעשות את זה בקצרה: בראבו. הופעה משובחת, תפקיד קשה להדהים, והיא מנצחת את זה באופן מעורר השתאות. בשביל טיילור, לעומת זאת, אני פותח פסקה חדשה.

אז עשיתי בדיקה מהירה, וגיליתי שראיתי 75% מכל זוכות פרס השחקנית הראשית ב-92 שנות האוסקר עד כה (מדובר ב-94 הופעות, כי באוסקר הראשון ג'נט גיינור זכתה על שלוש הופעות). לאחר מכן הגזמתי עוד יותר ודירגתי את עשרת ההופעות האהובות עלי אי פעם, או במילים אחרות, הזוכות הטובות ביותר בפרס השחקנית. אני לא מאוד מעוניין להתחייב כרגע ברזולוציה של מקומות, כי זה נעשה די במהירות, אבל אני יכול להכריז על אליזבת טיילור של "מי מפחד מווירג'ינה וולף?" כאחת מפסגת השלוש, שכוללת כרגע את ויויאן לי של "חלף עם הרוח" ומריל סטריפ ב"בחירתה של סופי". היא עד כדי כך מדהימה.
לאלו, כמוני, שנחשפו לאליזבת טיילור שנים אחרי הופעתה כמרתה ב-1966 אולי הדברים נראים לא קיצוניים במיוחד, הרי מדובר בשחקנית מרשימה שעשתה כמה תפקידים בלתי נשכחים והשרישה את מעמדה כאישיות הוליוודית מהמעלה הראשונה. אבל בקונטקסט של אותה שנה זה כמעט לא סביר, בטח עם שיטת הכוכבים שהצמידה שחקנים לתפקידים על פי שיקולי קהל ולא כאלו אומנותיים.
טיילור מסתערת על התפקיד הזה עם כל מה שיש לה. מהסצנה הראשונה בה היא מצטטת את בטי דיויס ואוכלת עוף קר עם הידיים, ברור שהיא לא הולכת להשאיר דבר מהמוניטין שלה. מרתה של טיילור היא דוחה אבל גם מושכת ברמה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, והשחקנית מתמודדת עם הטקסט המורכב של אלבי כמו אלופה. השינויים בעמדות הכוח במהלך הסצנות, הפגיעות שהיא חושפת, הכאב והתסכול עם הרצון לשחק משחק מול זרים, זה לא סביר מה שהיא עושה. כל סצנה, כל ביט, היא מפרקת את המסך.

לא מעט מהקרדיט, אני מניח, צריך להגיע גם לשותפיה למסך, אבל במיוחד לריצ'רד ברטון, כנראה ההפסד השני הכי צורב של הסרט (אחרי הפרס הגדול, כמובן). הכימיה שלהם, כזוג גם בחיים, היא דינמיט. זה נראה שהם מבינים אחד את השנייה לרמה כל כך פרטית שהעולם שנפרש ברווח שבין המבטים שלהם חזק ומורכב יותר מכל דבר אחר שקורה בסצנה.
בערך במחצית הסרט יש לברטון מונולוג בו המצלמה מקובעת דקות ארוכות בקלוז אפ על פניו, והוא מספר סיפור שאולי הוא אמיתי ואולי לא. חד משמעית אחד מרגעי המשחק הכי מרשימים שאני זוכר בקולנוע. לצערו הוא נאלץ להתמודד מול פול סקופליד של "אדם לכל עת", גם הוא נהדר. כנראה שהחיבה שמייצר תומאס מור בדרמה הבריטית, הכבוד וההערכה שהוא מעורר, הכריעו את הכף. אולי כמו שקרה ארבע שנים לפני כן, כאשר האקדמיה העניקה את האוסקר לגרגורי פק מ"אל תיגע בזמיר" מול פיטר אוטול ב"לורנס איש ערב".
זה גם קו מחבר בין הזובור האוסקרי לו זכו שני הבריטים. אוטול נפרד מאתנו לאחר שמונה מועמדויות ואפס זכיות. ברטון מאחוריו בהפרש אחד בלבד, עם שבע מועמדויות כולן ללא ניצחון.

מעבר לפרס השחקן הראשי ופרס הסרט, גם את פרסי הבימוי והתסריט המעובד הפסיד "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ל"אדם לכל עת", את פרס שחקן המשנה ל"עוגיית המזל" (וולטר מתאו), את פרס המוזיקה ל"לחופש נולד", ואת הסאונד והעריכה ל"גראן פרי" (ה"פורד נגד פרארי" של 1966, מסתבר).

האם ההפסד היה מוצדק?

בפסקאות הקרובות אני הולך לשטוח את דעתי על "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ועל הפספוס (המובן אך עדיין מתסכל) של האקדמיה. ובכל זאת, אני לא רוצה שבשום שלב יירשם מדברי שאני נופל על "אדם לכל עת". סרטו של פרד זינמן מאוד מוצלח, ובמה שהוא מנסה לעשות הוא מצטיין בהחלט. ועם זאת, אי אפשר להשוות בין השניים. זה כמו קרב בין כריש לתמנון, זה לא כוחות. ההיסטוריה כמובן חרצה את זה סופית, כאשר העלימה כמעט לחלוטין את ארבעת המועמדים לאוסקר שאינם "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", כולל הזוכה.

לא הרבה יכולים להתהדר בכל כך הרבה תארים יוקרתיים. "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ידוע גם כאחד מסרטי הביכורים המרשימים ביותר של הוליווד, גם באחד העיבודים הקולנועיים הטובים ביותר בהיסטוריה למחזה, וגם באחת ההופעות זוכות האוסקר הגדולות בכל הזמנים. כולם ניתנו לו בצדק ואחרי עשורים שרק קעקעו את מעמדו עוד יותר.

אפשר לראות את זה קצת במרוץ לאוסקר הנוכחי, ה-93 במספר. שלושה עיבודים למחזות החלו את דרכם לאוסקר, ולכולם ניבאו גדולות ונצורות: "האבא", "הבלוז של מא רייני" ו"לילה אחד במיאמי". על הראשון עוד מוקדם לדבר, אבל על השניים האחרים – שגם נפלו מהקטגוריה הראשית בקו הסיום – נאמר לא מעט פעמים ש"מרגישים שזה מחזה". זה משהו שהרבה מאוד מחזות שעוברים למסך צריכים להתמודד אתו. בהקשר הזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" זוכה כבר בשלב מאוד ראשוני, כי על אף שהוא באמת ארבעה אנשים מדברים, הוא מרגיש קולנועי כמו סרט אקשן. זה תלוי כמובן באיכות הכתיבה של המקור, ובאמת שלאלבי אין הרבה מתחרים. המורכבות של מחזותיו לא עושה חיים קלים, ואת זה אפשר לראות בכך שלמרות שנחשב לאחד המחזאים הגדולים בשפה האנגלית (וגם אישיות צבעונית ומרתיעה בפני עצמה), רק "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", "איזון עדין" ו"הבלדה על סד קפה" עובדו לסרטים.

למשוואה הזו נכנסים מייק ניקולס, ארנסט להמן והסקל ווקסלר שאמנם הוסיפו לוקיישן וחצי לעיבוד, עדיין השתמשו בארסנל הקולנועי על מנת למחוק לחלוטין את האחדויות התיאטרליות. המיזנסצינה, התנועה בחלל והשימוש בארט ופרופס מונעים מהסרט להרגיש כמו רצף דיאלוגים שנונים ומונולוגים חוצבי להבות. העוצמה נמצאת בכל מקום ובמיוחד – וזו אולי אחת הסיבות למה אני לא ממהר לחזור אל הסרט הזה יותר מדי פעמים – מכים בפני הצופים שלהם ללא רחם בכאב ובעליבות של הדמויות.
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא סרט אכזרי. אפילו אכזרי מלהכיל, הייתי אומר. הוא ארוך למדי, ובדקותיו האחרונות כבר קשה לנשום, והדמויות, שלמדנו לשנוא ולאהוד במהלך כל הלילה, הפכו להיות יקום שלם של רצונות ומאבקים. אני באופן אישי מותש לחלוטין בסופו, אחרי שצפיתי בהתפלשות סדיסטית שנראה שלא יהיה לה סוף.

פה אתוודה שיש לי קשר אישי מאוד למחזה הזה. הוא מי שבחרתי להעלות קטע ממנו בבגרות שלי במשחק בכיתה י"א, אז גילמתי את ג'ורג' בסצנת השיא בה הוא מתעמת עם מרתה על גורלו של הילד שלהם. אני בהלם שהמורות שלי לא עצרו אותי מלהתמודד עם התהומות של הסצנה הזו, כאלו שאין שום סיכוי שהייתי אפילו יכול לגרד בגיל 16 (בכלל לא בטוח שאני יכול גם בגיל 37). מצד שני, קיבלתי 100 בבגרות הזו, אז בגדול יצא בסדר. כך יצא שהמחזה של אלבי היה חלק מאוד חשוב מההתבגרות שלי, חקרתי ולמדתי אותו, ולכן אני מחובר אליו יותר מעוד טקסט מבריק ששינה את פני הקולנוע והתיאטרון.

כאמור, על הנייר, ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" לא היה סיכוי לזכות בכל הקופה בתוך נוף החברתי של אמצע שנות השישים בהוליווד. אבל העובדה שהאקדמיה בכל זאת העניקה לו המון יוקרה היא דבר משמח בפני עצמו. מדובר בקלאסיקה מודרנית שמשאירה אבק לכמעט כל מה שיצא מהוליווד באותה שנה, בטח מלזוכה הסופי.

…אחרי האוסקר

מייק ניקולס המשיך לקריירה מפוארת. שנה לאחר מכן כבר זכה באוסקר הבימוי על "הבוגר" והמשיך לאתגר את הקולנוע עד תחילת שנות השמונים, שם פועלו הקולנועי דעך מעט. הוא אמנם הביא לאוסקר את "סילקווד" ו"נערה עובדת", וזכה להערכה עם "קרוב יותר", "צבעי השלטון", "כלוב הציפורים" ו"גלויות מהקצה", אבל קשה לומר שסרטיו היו משפיעים ומטלטלים כמו בתחילת דרכו. מהאלף החדש הטביע את חותמו בטלוויזיה עם עיבודים למחזות "שנינות" ו"מלאכים באמריקה". סרטו האחרון היה "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" מ-2007, שעיבד אהרון סורקין, והוא נפטר שבע שנים לאחר מכן בגיל 83.

אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון התגרשו עשר שנים לאחר צילומי הסרט. היא נשארה כוח משמעותי מאוד בעולם הבידור, ותמכה המון בתחומים פילאנטרופיים כמו זכויות הלהט"בים והמלחמה באיידס. עם זאת, החל משנות השבעים הופעותיה לא זכו להערכה גדולה במיוחד, וגם הסרטים בהשתתפותה לא ממש תפסו. באיזשהו שלב היא כבר הפכה לסוג של פאנץ'-ליין, כי אנחנו חברה של חלאות, ומהשנים האחרונות בחייה זכורה בעיקר הופעתה בגלובוס הזהב, כשהייתה בת 69, והכריזה על הזוכה בפרס הסרט כשהיא מאוד מאוד שיכורה. היא נפטרה עשר שנים לאחר מכן והיא בת 79. סרט הקולנוע האחרון בו הופיעה היה "משפחת פלינסטון".
ריצ'רד ברטון הפסיד עוד שני אוסקרים לאחר מכן ("אן של אף הימים" ו"אקווס") שכאמור הצטברו לשבע מועמדויות ללא זכייה. הוא נפטר בגיל 58, בשנת 1984, באותה שנה בה שיחק בעיבוד הקולנועי של "1984". סוג של בינגו, אני מניח.

סנדי דניס וג'ורג' סיגל לא חזרו לאוסקר, אז דניס אומצה על ידי אוטרי הסבנטיז, במיוחד רוברט אלטמן, שלקח אותה לסרטים כמו "אותו יום קר בפארק" ו"חזור הביתה, ג'ימי דין". היא נפטרה ב-1992 והיא בת 54 בסך הכל.
סיגל עדיין עמנו, מציין כמעט 90 שנה על פני האדמה, והוא עדיין עובד. לאחרונה ראינו אותו בתפקיד הסבא בסיטקום "משפחת גולדברג", כמה שנים אחרי שכיכב בסיטקום אהוד (אל תשאלו אותי למה) "תהרוג אותי וזהו" שאפילו החזיר אותו לכמה טקסי פרסים פה ושם.

הסרט עצמו עדיין מדהים, ומעולם לא זכה לגרסה קולנועית נוספת.

בפרק הבא אנחנו קופצים לעשור הבא, שוב עם סרט בשחור-לבן, ושוב עם במאי צעיר שהפך להיות ילד הפלא החדש של הוליווד.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"