• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 3: "הר ברוקבק"

17 באוגוסט 2020 מאת אור סיגולי

כשחושבים על מפסידי האוסקר המפורסמים ביותר עולים כמה שמות באופן כמעט מיידי: "האזרח קיין", "הרשת החברתית", "פארגו", "אי.טי – חבר מכוכב אחר", "ספרות זולה", "השור הזועם", "אפוקליפסה עכשיו" ועוד. יש כמובן מאות סרטים שהובסו, אבל בכל זאת חלק זכורים יותר מאחרים, בעיקר מכיוון שהם הפסידו לסרט שההיסטוריה תייגה כנחות מהם (בין אם בצדק ובין או לא). הם הסרטים ש"נשדדו".
לצורך העניין, הקונצנזוס לא תייג סרטי ענק כמו "קברט", "אחר הצהריים של פורענות", "השיחה", "זה ייגמר בדם" ו"שדרות סאנסט" כלוזרים, כי מי שלקח מהם את התואר היה עצום באותה מידה, אם לא גדול יותר.

אחת הדוגמאות המהדהדות ביותר לקבוצת "הנשדדים" היא "הר ברוקבק", שכישלונו האוסקרי היה סיום רע לעונה רעה של שנה רעה. הפעם זה לא היה רק עניין של טעם ואיכות שגרם לעולם לשנוא את המנצח בלהט של אלף ספרים ירוקים, אלא בעיקר כי נדמה שהייתה פה הזדמנות לעשות משהו טוב ומתקדם, לפתוח את השערים לקבוצה שלרוב נשארת בחוץ, אבל שמרנות ועקשנות בומרית מטעם האקדמיה מנעו זאת.
על "התרסקות", הזוכה המושמץ של 2005, כתבתי בפרויקט הזוכים. עכשיו אני ממש שמח להסתכל על הצד השני של הסיפור, שבו גם, לא תופתעו לדעת, יש לי דבר או שניים לומר.

וכך, הפרק השלישי בעונה 3 של הפרויקט, המוקדשת לסרטים שזכו בפרס הבימוי אך הפסידו את האוסקר (לינקים לכל הפרקים בתחתית הפוסט, כרגיל) לוקחת אותנו לטראומה ששינתה את כל מה שאנחנו יודעים על עונת האוסקר. שוב.

עוד לפני האוסקר…

התסריט של "הר ברוקבק" (Brokeback Mountain) נכתב על ידי הסופר המפורסם לארי מקמארטי ("יונה בודדה", "הצגת הקולנוע האחרונה") ודיאנה אוסאנה שגם הפיקה, על פי סיפור קצר באותו השם שפורסם בניו יורקר בשנת 1997 מאת אנני פרו. על אף אורכו, עלילת היצירה התפרשה על פני 20 שנה בהן נגלל סיפור האהבה האסורה ומלאת הפחדים של שני גברים מדרום ארה"ב, איניס דל מר וג'ק טוויסט.
הרבה במאים שמו את עיניהם על הסיפור של פרו, אבל בסופו של דבר ההפקה הגיעה אל הבמאי הטיוואני המהולל אנג לי, שכבר הספיק להיות מועמד לאוסקר שלוש פעמים בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר ("מסיבת נישואים", "אוכל שתייה גבר אישה", "נמר, דרקון" עליו גם זכה), ולביים את אחד משחקני האוסקר הגדולים ביותר של עשר שנים לפני כן, "על תבונה ורגישות".

לתפקיד איניס לוהק הית' לדג'ר האוסטרלי, אז בן 26, שכבר עשה צעדים ראשונים בקולנוע ההוליוודי עם "הפטריוט", "מונסטר בול", "סיפורו של אביר" ו"10 הדברים שאני הכי שונאת אצלך", די בקלות זוכה לאהבה נצחית וללא תנאים מהעולם כולו. בצדק וביושר רב, כמובן. אני דוחה את האינפורמציה לגבי המשך חייו הקצרים בינתיים כי עדיין עצוב לי מדי. אבל נגיע לזה, אין מה לעשות.
לג'ק טוויסט נבחר ג'ייק ג'ילנהאל האמריקאי, שהיה צעיר מלדג'ר בשנה אבל כבר אישיות מוכרת בהרבה, אחרי קריירה שהתחילה כשהיה פעוט במיוחד ("תעצרו את העיר אני רוצה לרדת") והמשיכה לסרט הקאלט "דוני דארקו" ולהופעות מרשימות בדרמות שקצת נעלמו בתודעה כמו "מייל לאור ירח" ו"הבחורה הטובה". ב-2005 גם הופיע בשני סרטים מדוברים אחרים, "הוכחה" ו"ג'ארהד", שניהם היו הבטחות אוסקר, ושניהם נשארו בחוץ בסופו של דבר.
אל שתי התגליות האלו הוצמדו שתי שחקניות משנה בתפקיד נשותיהן, גם הן נחשבו להבטחה גדולה. האחת היא מישל וויליאמס מתהילת "דוסון קריק", והשנייה היא אן הת'וואי, עדיין רק שחקנית קומית מסרטי נערות כמו "יומני הנסיכה" ו"הקסם של אלה".

הסרט צולם בקנדה, ובכורתו הייתה בפסטיבל ונציה של 2005 שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זה הקנה לו מיידית מעמד של אחד מסרטי השנה בלי הרבה תחרות, והפך אותו לסוס ללא אוכף שדוהר ישר לאוסקר. הביקורות כולן (או לפחות ברובן המוחלט) נעמדו לצדו על הרגליים האחוריות (אני אנסה להירגע עם דימויי הסוסים בהמשך) וחוללו את הרוח הגבית שהיה זקוק לו במהלך התנעת העונה.
ולרגע קסום אחד, אי שם באמצע 2005, הסרט המדובר, המהולל והנחשק ביותר בעולם, היה סיפור אהבה בין שני גברים.
כמה מרגש זה היה.

מסלול הניצחון של לי וההפסד של "הר ברוקבק"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-78 היו:
"הר ברוקבק" הוביל עם 8 מועמדויות, כולל לשלושה משחקניו, וכל מה שצריך בשביל לזכות מלבד דבר אחד שהיה צריך לעורר כבר אז את כל תמרורי האזהרה – מועמדות לפרס העריכה. "אנשים פשוטים" היה הסרט האחרון שהצליח לזכות בלעדיו, וזה היה 25 שנה לפני.
"התרסקות" ו"לילה טוב ובהצלחה" ניצבו במקום השני עם 6 מועמדויות כל אחד, כאשר גם להם מקום של כבוד בפרסי המשחק, התסריט והבימוי.
"טרומן קפוטה" ו"מינכן" צברו 5 מועמדויות כל אחד. גם הם בקטגוריות הנחשבות.
זה יצר מצב שלא קרה מאז 1981 – הלימה מוחלטת בין קטגוריות הסרט והבימוי.

אני מקווה שתסלחו לי על כך שאני מכניס את דעתי האישית בשלב הזה באופן כל כך בוטה, אבל מדובר באחת מרשימות המועמדים העלובה ביותר בהיסטוריה של האוסקר. הפעם גם קשה להגיד שלאקדמיה לא היה יותר מדי עם מה לעבוד, כי די בקלות יכלו לחשוב על תמהיל אחר שיכלול את "הולך בדרכי", "נקודת מפגש", "חיים בין השורות", "היסטוריה של אלימות", "סוריאנה", "מחבואים", "בריק", "ארוחת בוקר על פלוטו", "הוכחה", "העולם החדש", "הגנן המסור", "ג'ארהד", "ג'ונבאג", "הארד קנדי", "מלחמת העולמות", "טריסטם שנדי", "עיר החטאים", "בתול בן 40", ו"קיס קיס בנג בנג" – חלקם זכו למועמדויות פה ושם, חלקם נחתכו לחלוטין החוצה.

מה שכן, אם לדבוק בחיובי, זו בכל זאת הייתה שנת מפתח מבחינת ייצוג להט"בי – גם אם השורה התחתונה הייתה די מדכדכת. בפרס הסרט הטוב ביותר התמודדו שני סרטים עם גיבורים להט"בים מובהקים ("הר ברוקבק", "טרומן קפוטה") ועוד סרט על רדיפה ("לילה טוב ובהצלחה"). בנוסף, לא פחות מארבעה שחקנים היו מועמדים על גילום דמויות להט"ביות, שלושה מהם בקטגוריות הראשיות. חבל ש"קיס קיס בנג בנג" לא היה על הרדאר באוסקר.

"הר ברוקבק" הגיע לאוסקר עם מועמדויות בכל פרסי האיגודים (להוציא את מעצבי התפאורה, התלבושות והסאונד) וזכה אצל המלהקים, הבמאים, המפיקים והתסריטאים. ההפסדים שלו היו בעריכה, בצילום והכי חשוב מכולם – איגוד השחקנים, שם הובס על ידי "התרסקות".
מעבר לכך, סרטו של אנג לי צבר ארבעה פרסי באפט"א כולל הסרט, ארבעה פרסי גלובוס הזהב כולל הסרט-דרמה ("התרסקות" לא היה מועמד), שני פרסי הקולנוע העצמאי כולל הסרט, ואת פרסי המבקרים של ניו יורק ולוס אנג'לס. זה היה מדע בדיוני לחשוב שאחרי כל זה, התעשייה תחבק סרט אחר. רק מעטי מעט זיהו שיש פה קרקע לא יציבה, ביניהם רוג'ר איברט שהימר על "התרסקות".

האוסקר ה-78 התקיים ב-5 במרץ 2006, בשלב בו כבר קיבלנו את המוזרויות של העונה, ולכן נדמה שבמהלכו הכל התנהל כצפוי באופן מרגיז.
לקראת הישורת האחרונה, "הר ברוקבק" לקח את פרסי התסריט המעובד, המוזיקה, והבימוי (אנג לי הגיע לאוסקר עם מעל 20 פרסים שצבר במהלך העונה). את פרס השחקן הראשי הפסיד ל"טרומן קפוטה", שחקן המשנה ל"סוריאנה", שחקנית המשנה ל"הגנן המסור", והצילום ל"זכרונותיה של גיישה". "התרסקות" פיגר מאחוריו בהפרש של אוסקר אחד, כשצבר את פרסי התסריט המקורי והעריכה.
ג'ק ניקולסון היה זה שעלה לבמה עם מעטפת הסרט הטוב ביותר, ואפילו הוא נראה מופתע כשאמר "התרסקות" במקום "הר ברוקבק". אני צפיתי בכל הטקסים בשידור חי מאז האוסקר של 1995, וזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאה ממני צרחה.
כך גם קרה משהו שלא התרחש באוסקר מזה 51 שנה: הפרסים בשש הקטגוריות הגדולות (סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה) התחלקו בין שישה סרטים שונים ללא כפילות.

טלטלת ההפסד של "הר ברוקבק" הייתה גדולה יותר מהרגיל, מכיוון שעל הנייר מסלול הניצחון שלו היה די מובהק ושום דבר לא עמד בדרכו. פתאום סיפור אהבה להט"בי לא היה האנדרדוג. למעשה, קשה להיזכר בסרט שהרוויח כל כך הרבה תארים ואינדקציות לזכייה החל מיריית הפתיחה של ה-NBR (שם זכה בפרסי הבימוי ושחקן המשנה. פרס הסרט הלך ל"לילה טוב ובהצלחה"), אבל לא עלה לפודיום בסוף הערב.
עוד דבר שלא כדאי להקל בו ראש, הוא ש"הר ברוקבק" היה הצלחה מאוד גדולה אצל הקהל. מאוד. 83 מיליון דולר בארה"ב בלבד לסרט אינדי על גייז בלי שחקנים מאוד מפורסמים זה עצום, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את התקציב הקטנטן של 14 מיליון, ואת שאר ה-95 מיליון שעשה ברחבי העולם. הסרט הזה היה לתופעה ומיצב את עצמו כאחד האירועים התרבותיים בקולנוע של העשור באופן מיידי.
בהתחשב בכל אלו, זה ממש כאילו האקדמיה אמרה באופן ישיר: תחגגו את מה שאתם רוצים, אבל אתם לא תגידו לנו למה להצביע. אנחנו נעשה מה שבא לנו, וגייז לא מוזמנים.
האמת שזה אפילו לא היה בכאילו, חלק ממנה ממש אמר את זה. במהלך העונה טוני קרטיס וארנסט בורגניין קיננו בראיונות מצולמים על זילות זכרו של ג'ון וויין, וחילול הקודש שהסרט הזה עושה בדמות הקאובוי, המתיישב, הדמות הכל-אמריקאית, מלח הארץ. ממש ניכוס של סמל ומופת לטובת סיפור רכרוכי על גברים שמתאהבים אחד בשני.

מולם, העולם הליברלי יותר לא קיבל טוב את ההפסד של הדרמה שהתנחלה בלבבות רבים, ולמעשה נדמה שהרבה מאוד לוקחים את העניין באופן אישי. בעיקר נדהמו מכך שעל אף המילניום החדש, סיפורים על גייז עדיין לא יכולים לנצח באוסקר (זוכה להט"בי ראשון יהיה רק 11 שנים לאחר מכן). מה גם שהזוכה עצמו לא נחשב לאיזושהי יציאה מרהיבה במיוחד, ומאותו הרגע הוא הפך לנבל הגדול של האוסקרים.

האם ההפסד היה מוצדק?

בפרק הקודם, שעסק בהפסד של "קברט" ל"הסנדק", זה היה ממש ההגדרה למונח embarrassment of riches. לא משנה מי זוכה, אני מרוצה. המצב לא היה יכול להיות שונה יותר בהקשר של אוסקר 2005.
אם עקבתם אחרי כל פרויקט זוכי האוסקר שלי, אתם יודעים מה דעתי על "התרסקות". לא רק שמדובר בזוכה הגרוע ביותר בתולדות האוסקר (וראיתי את כולם, כזכור) אלא באחד הסרטים הגרועים ביותר שנעשו באופן כללי. בכזה דבר מביך לא נתקלים כל יום.
ואם אתם חושבים שאני כל כך שונא אותו בגלל שהוא הביס את "הר ברוקבק" אז הנה לכם הטוויסט – אני גם ממש שונא את "הר ברוקבק".

מכל סרטי האובר-הייפ של האלף החדש, אני חושב שהסרט הזה מנצח. השתעממתי ממנו עד דמעות כשראיתי אותו בקולנוע דן פנורמה בחיפה, והשתעממתי בו שוב כשצפיתי בו לקראת כתיבת הפרק. דווקא נכנסתי אופטימי, כי לאחרונה יצא לי לראות סרטים שלא אהבתי בשנותי הראשונות והתגלה שטעיתי בגדול (סרטו של אנג לי, "על תבונה ורגישות", הוא אחד מהם. בזתי לו כשראיתי אותו בקולנוע, וכיום אני מאוהב בו לחלוטין), אז הנחתי שיש סיכוי שזה יקרה גם הפעם. ובכן, לא.

אני לא רוצה לזלזל באנשים שעברו עם הסרט חוויה משמעותית, הרי אירוע בסדר גודל כזה בוודאי שפרט על מיתרי הלב של מאות אלפים. וכמובן שלא מדובר באיזשהו אסון קולנועי. ל"הר ברוקבק" יש הרבה דברים שעובדים לטובתו. המשחק, בראש ובראשונה. ג'ילנהאל ולדג'ר מפוארים פה – ועם יד על הלב, היו צריכים לזכות. סליחתי מהופמן ז"ל וקלוני.
בנוסף לגברים מישל וויליאמס כל כך מדהימה שלפעמים אתה ממש מקווה שהסרט יהיה עליה, ומשהו בלב נחמץ כשהמצלמה עוזבת אותה. אפילו אן הת'וואי, שלא מקבלת הרבה מה לעשות פה, נותנת בסצנה האחרונה שלה, בקלוז-אפ משוגע, רצף של דקויות וניואנסים שיכול להחזיק סרט שלם. עוד מסתבר שהסרט טומן גם המון הופעות קטנות של שחקנים שיתפרסמו לאחר מכן כמו דיויד הרבור ("דברים מוזרים"), לינדה קרדינלי ("מד מן", "הספר הירוק"), אנה פאריס וקייט מארה. כולם מצוינים.
בנוסף יש את הצילום הנפלא של רודריגו פרייטו ששילב בין הטבע העצום בגודלו של דרום ארה"ב לבין הרגשות הסוערים והכלואים רוב הזמן של הדמויות. הבימוי של אנג לי רגיש ולא לוחץ על הדרמה, מספק פה כמה מהסצנות היפות ביותר של האלף החדש כמו האיחוד הראשון של דל מאר וטוויסט, "הלוואי והייתי יודע איך לחדול ממך" והתגובה של דל מאר למילים האלו שאי אפשר שלא להתייפח מולה, וכאמור כל רגע עם מישל וויליאמס. כל אלו קיימים ושרירים, אבל על פני 135 דקות של אותו דבר, אחרי שעה אני כבר איבדתי את זה לגמרי.

"הר ברוקבק" הוא סרט שאתה יודע שיהיה עצוב על השנייה הראשונה, ואז רק הופך לעצוב הרבה יותר ממה שדמיינת, נהנה ומתבוסס באומללות שלו. מי שזה עושה לו את זה, יאללה בכיף. וכן, ברור שהנראטיב חשוב, ברור שסיפורים כאלו חייבים להיכתב ולהצטלם ולהיות מוקרנים. זה לא העניין. פשוט שבמקרה הספציפי הזה הכל מתיש, רפטטיבי ומשעמם, שהרגעים המופלאים בסרט הזה מדוללים למוות.
לאלו מצטרפים דברים קטנים כמו נגיד ששני החבר'ה האלה לא מזדקנים על פני עשרים שנה, וההוכחה היחידה לזמן החולף הוא שפם על ג'ילנהאל כאילו זה סיטקום, או זה שבאיזשהו שלב ג'ק מרגיש קצת כמו סטוקר בעייתי. הבחור שומר 20 שנה חולצה עם כתם דם בארון. אני חושב שלאיניס היה עדיף באמת לשמור מרחק.

אפילו אחרי הסצנה החזקה של אן הת'וואי שהזכרתי מקודם, כשהסרט מגיע לאיזשהו פאנץ' רגשי שמרסק את הנשמה, התקבלה החלטה להמשיך לאפילוג של איזה עשר דקות איטיות להדהים, שבו רק יותר עצוב לנו, כי הרי לא היה עצוב מספיק שעתיים תמימות לפני זה. מבחינתי לא רק שהאפקט הרגשי מת, אלא גם נקבר בחלקה המשפחתית של משפחת טוויסט במקום להתפזר מעל ההר.
ובזמן שאני מבין איך הסרט הזה הפך להיות אחד הסרטים הלהט"בים החשובים של הקולנוע, בעיקר כי הוא פרץ דרך לסיפורים כאלו ונחשף אליו קהל גדול באופן יחסי, אני לא מבין איך רוממו אותו כל כך גבוה, ובעיקר איך אפשר לחזור ולצפות בו.

הנראטיב של "הר ברוקבק" כמובן מדכדך הרבה יותר מכל ההפסד האוסקרי, בעיקר כי הוא נותר כמונומט נישא לכישרון העצום שאיבדנו ב-2008. הית' לדג'ר הפלאי הספיק להצטלם לעוד חמישה סרטים אחרי 2005, עד שנמצאה גופתו והוא בן 28. אני לא חושב שאי פעם הגבתי למוות של ידוען באותו שברון לב כמו כששמעתי את החדשות האיומות על לדג'ר. שנה לאחר מכן הוא זכה באוסקר בתפקיד הג'וקר ב"האביר האפל", נשאר לנצח בהיסטוריה של הקולנוע.

ג'ילנהאל, וויליאמס (שהייתה בת זוגו של לדג'ר לשלוש שנים) והת'וואי פיתחו קריירות של אלופים אחרי זה. ג'ילנהאל, בקטע לא ברור בעליל, עדיין לא נקרא שוב לאוסקר (והוא ניסה. וואי וואי כמה שהוא ניסה), כאשר וויליאמס כבר הספיקה לצבור ארבע מועמדויות וזה באמת רק עניין של זמן עד שהיא תזכה. הת'וואי זכתה באוסקר ב-2012 על "עלובי החיים" ועדיין במרכזה של אחת ממערכות היחסים הכי משונות ומורכבות בין שחקנית לקהל שאני זוכר.

אנג לי גם הוא היה רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. לאחר שזכה באוסקר השני שלו (כאמור, אחרי פרס הסרט בשפה זרה של "נמר דרקון") הוא ביים המותחן האירוטי המשובח "תשוקה, זהירות", מעד קלות עם "לקחת את וודסטוק" ואז שיחזר את הישגי 2005 כאשר עלה לקחת את פרס הבימוי עם "חיי פיי", מפסיד את פרס הסרט ל"ארגו" (הפסד שאני חי אתו בשלום).
מאז העניינים קצת פחות הסתדרו כאשר לי היה חתום על "מצדיעים לך, בילי לין!" ו"איש מזל התאומים", שניים מהכישלונות הגדולים ביותר של השנים האחרונות.

כמובן שבין "הר ברוקבק" ו"התרסקות" אין ספק שהראשון היה צריך לזכות, כי לפחות הוא סרט עם לא מעט מעלות. או לפחות סרט, זה גם לא משהו שדרמת האנסמבל של פול האגיס יכולה להגיד על עצמה. מבין החמישייה המועמדת אני חושב ש"טרומן קפוטה" הוא הזוכה היחיד הראוי. הוא לא באותה גלקסיה עם האחרים, לדעתי. לפחות הוא נשמר כאוסקר היחיד של פיליפ סימור הופמן, כך שהוא לא הולך להישכח מתישהו בקרוב.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"