• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 19
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • מחכים לתרגום: ״שירלי״ של ג׳וזפין דקר
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 3: "להציל את טוראי ראיין"

7 באפריל 2020 מאת אור סיגולי

שני הפרקים הראשונים בעונת הניינטיז של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, "JFK" ו"שארית היום", עסקו בהפסדים ידועים מראש. הם אמנם היו שחקני אוסקר מרכזיים ובעלי רשימת מועמדויות ארוכה, אבל קשה לומר שהם עמדו בראש טבלאות ההימורים.
המקרה של "להציל את טוראי ראיין" (Saving Private Ryan) ב-1998 לא יכול להיות יותר שונה מאלו. סרט מלחמת העולם השנייה של סטיבן ספילברג הגיח אל העונה כפרונט-ראנר והחזיק בעמדה הזו כמעט כל הדרך. נכון, סדקים התגלו במרוצת השבועות שהובילו לטקס, אבל נדמה היה שספילברג עומד להביס את התחרות שוב, ממש כפי שעשה חמש שנים לפני כן עם "רשימת שינדלר".
כפי שאתם יודעים, זה לא קרה.

"להציל את טוראי ראיין" היה סרט הקולנוע ה-18 של ספילברג, אותו כתב רוברט רודאט. הוא מביא את סיפורה של קבוצת חיילים אמריקאית, בפיקודו של קפטן מילר (טום הנקס). לאחר ששרדה את הפלישה לחוף נורמנדי היא מקבלת הוראה לתור את שטחי האויב בצרפת על מנת למצוא את ג'יימס ראיין, חייל ששלושת אחיו נהרגו לאחרונה במהלך המלחמה, על מנת להחזירו בשלום הביתה.
זהו סרט מסע שהתחפש לסרט מלחמה (או להפך) הנמשך על פני 170 דקות, ונחשב מאז לאחד מסרטי המלחמה המרשימים והטובים ביותר שנעשו. המעמד הזה אפילו התעצם לאחר שהפסיד את האוסקר לקומדיה הרומנטית "שייקספיר מאוהב", נותן לאוסקר ה-71 תדמית של אחד הטקסים הכי שנויים במחלוקת בתולדות הפרס.

מסלול ההפסד של "להציל את טוראי ראיין"

רשימת המועמדים של טקס האוסקר ה-71 הוכרזה ב-9 בפברואר 1999, ואת חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר היה אפשר לחלק לשתי קבוצות: התקופה האליזבטנית ומלחמת העולם השנייה.
הקבוצה הראשונה הורכבה משני סרטים: "שייקספיר מאוהב" שהיה הסרט עם מספר המועמדויות הרב ביותר, וזה היה רב בהחלט – 13. מרחק מועמדות אחת משיא המועמדויות האוסקרי ששייך ל"הכל אודות חווה", "טיטניק" ו"לה לה לנד". המועמדות החסרה לשיא הזה, אגב, הייתה יכולה ללכת בקלות לג'וזף פיינס בקטגורית השחקן הראשי. מחדל שזה לא קרה; השני הוא "אליזבת" לו 7 מועמדויות ללא בימוי ותסריט, מה שהפך אותו לסרט עם הסיכויים הנמוכים ביותר מבין החמישה.
קבוצת מלחמת העולם השנייה כללה שלושה סרטים: "להציל את טוראי ראיין" שניצב במקום השני במצבור המועמדויות עם 11, כולל כל מה שצריך החל מבימוי ומשחק (טום הנקס בקטגוריה הראשית) דרך תסריט, עריכה וצילום; השני הוא "הקו האדום", גם הוא עוסק בחיילים אמריקאים בשטח אויב, עם 7 מועמדויות. הוא היה על תקן סרט הארט-האוס השנתי, שגם סימן את חזרתו של טרנס מאליק לכס הבימוי לאחר 20 שנות היעדרות מאז יצירת המופת הקודמת שלו "ימים ברקיע"; 7 מועמדויות גם הרוויח השלישי בקבוצה, "החיים יפים" האיטלקי, אחד הסרטים הבודדים שהגיעו למעמד פרס הסרט על אף היותו הפקה זרה שאינה דוברת אנגלית. הקומדיה השואתית הזו הייתה מי שחתמה את ניצחונו המדהים של הארווי וויינשטין (שגם סידר מועמדות לסרט איטלקי אחרי שלוש שנים לפני כן, "הדוור"), שהיה אחראי על הצלחת האוסקרים שלו ושל "שייקספיר מאוהב".

אל הטקס, שהתקיים ב-21 במרץ 1999, הגיע "להציל את טוראי ראיין" עטור תארים כמו חייל מצטיין שחזר מהקרב (מבלי לדעת שהמערכה רחוקה מלהסתיים). הוא זכה בפרס איגודי העורכים, המפיקים והבמאים, שלושה פרסי איגוד המבקרים כולל הסרט הטוב ביותר, גלובוס הזהב לסרט ולבימוי, פרסי הביקורת של לוס אנג'לס וניו יורק, והיה מועמד לפרסי איגוד הצלמים, התסריטאים והשחקנים (שחקן ראשי, אנסמבל). יחד עם התמיכה מהביקורות, הנושא החשוב, וההצלחה הקופתית – הסרט היה המכניס ביותר בארה"ב של 1998 – נדמה היה שאנו עומדים מול טקס צפוי להפליא, ממש כמו שאר טקסי הניינטיז (להוציא את 1991).
אבל היריב המר ביותר של הסרט, הקומדיה הרומנטית התקופתית "שייקספיר מאוהב", בהחלט נתן פייט במהלך העונה. הוא זכה במקביל ל"להציל את טוראי ראיין" בגלובוס הזהב (יחד עם השחקנית הראשית והתסריט), קיבל מועמדויות לכל האיגודים, ואת זה של השחקנים סיים כמנצח הגדול עם פרס השחקנית הראשית והאנסמבל.

הדעה הרווחת הייתה ש"שייקספיר מאוהב" ייצא מהטקס עם פרסי העיצוב, התסריט וכנראה השחקנית (אלא אם כן קייט בלאנשט תביס את גווינת' פאלטרו), ו"להציל את טוראי ראיין" יקבל את שאר הפרסים הטכניים כמו יחד עם הבימוי והסרט.
הטקס עצמו התנהל באופן די צפוי, ממש עד השנייה האחרונה. "להציל את טוראי ראיין" גרף את האוסקרים לסאונד, עריכת אפקטים קוליים, צילום, עריכה ובימוי; כאשר "שייקספיר מאוהב" עלה לבמה בקטגוריות עיצוב התלבושות, העיצוב האומנותי, מוזיקה לסרט מוזיקלי או קומדיה, התסריט המקורי, שחקנית המשנה והשחקנית הראשית.
בדקותיו האחרונות של הטקס עמד האריסון פורד עם המעטפה בידיו, בתקווה שאת הפסל יניח בידיו של חברו הוותיק סטיבן ספילברג – ויהפוך אותו לאחד מהבודדים שביימו שני זוכי אוסקר – אבל בפנים היה רשום שם אחר. את הצרחות מהקהל כשנשמע פורד אומר "והאוסקר הולך ל… שייקספיר מאוהב" אפשר לשמוע היטב בקטעי היו-טיוב שהנציחו את הרגע.
את הערב סיים "שייקספיר מאוהב" עם שבעה אוסקרים, "להציל את טוראי ראיין" עם חמישה, "החיים יפים" עם שלושה (שניים מהם, הסרט הבינלאומי והשחקן הראשי, לרוברטו בניני), ו"אליזבת" עם פרס האיפור. "הקו האדום" נותר בידיים ריקות.

למה "להציל את טוראי ראיין" הפסיד את האוסקר

בדברי ימי האוסקר, רק שלוש מילים עונות על השאלה הזו: וויינשטין, הארווי ווינשטין.
הטקס ה-71 היה לאחד המשמעותיים ביותר של התקופה, ואולי של האוסקר באופן כללי, כי הוא נודע בכך שבו באופן רשמית וסופית התגלה שקמפיין אוסקר נכון יכול לעשות הכל. ובזה וויינשטין, אנס מורשע שבזכות הסרט הזה עלה לבמה ואחז בפסלון (על שאר זכיותיו לא היה חתום כמפיק ולכן לא נכלל במועמדים) ולאחרונה קיבל עונש מאסר של 23 שנה, היה המלך אז.
וויינשטין הוא זה ששכלל ופיתח את המונח "קמפיין אוסקר", והאוסקר לסרטי 1998 היה נקודת השיא שלו, כשזו שתוכיח את עצמה גם בהמשך עם "נאום המלך", "שיקגו" ו"הארטיסט". הוא פיתח שיטות כמו הקרנת הסרטים בבתי אבות בהן ידע שיש חברי אקדמיה מצביעים, ארגן מסיבות, והעביד את השחקניות שלו בפרך מטוק-שואו לטוק-שואו. כשג'ניפר לורנס זכתה בגלובוס הזהב על "אופטימיות היא שם המשחק" בחסות וויינשטין, היא אמרה בנאום הזכייה שלה "תודה הארווי, שהרגת את כל מי שצריך כדי לגרום לזה לקרות".

עכשיו, עם היד הלב, נראטיב "הקמפיין הוויינשטיני" הוא סיפור מעולה, בזה אין ספק, ויותר מדי אנשים חוזרים עליו בחלוף השנים כדי שזה כבר יתקבע כעובדה. אני, מצד אחד, בטח לא הולך לערער על זה – וכידוע, במילותיו של טום דוניפון, בדילמה בין האמת לאגדה תמיד צריך להדפיס את האגדה. מצד שני, אני חייב להודות שאני קונה את זה רק עד גבול מסוים. לדעתי יש פה משהו שאנשי מיראמקס עבדו קשה כדי להנחיל בתודעה, אבל האם באמת קמפיין, טוב ככל שיהיה, יכול להעביר אוסקר מסרט מלחמה מהולל לטובת קומדיה רומנטית קלילה?

אני מאמין שיש עוד סיבות. למשל, שהניצחון הסוחף של "רשימת שינדלר" היה עדיין טרי אצל המצביעים, ולכן הרגישו בנוח לתת לספילברג רק את פרס הבימוי, אבל את פרס הסרט לזה ממנו הכי נהנו בסופו של דבר, אולי אפילו זה שהם חזרו אליו לצפיות נוספות ומשפחתיות.
יכול מאוד להיות שגם "להציל את טוראי ראיין" פיצל חלק מהקולות שלו עם סרט האמריקאים-בשטח-אויב הנוסף בקטגוריה, "הקו האדום". על אף שמבחינת קצב ואמירה הם לא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, יש סיכוי שחלק מהקולות היו הולכים אל "להציל את טוראי ראיין" אם במקום "הקו האדום" היה מועמד "אלים ומפלצות" או "המופע של טרומן".
צריך גם לקחת בחשבון ש"להציל את טוראי ראיין" יצא ביולי, הרבה מאוד זמן לפני שהמרוץ מתחיל להתגבש, ויכול להיות שעד סוף השנה לאנשים כבר נמאס לשמוע עליו, והוא הרגיש כמו חדשות ישנות, בטח מול "שייקספיר מאוהב" שיצא בדצמבר, ממש ברגע הנכון.

בעיקר חשוב לציין שכל הדברים האלו הם חכמה בדיעבד, ועדיין לא נשמעים הגיוניים. עשרים שנה ואני עדיין נדהם מהמהפך האוסקרי הזה, שעדיין מצית את דמיונם של מסקרי התחרות בכל העולם.
מה שכן, לאחר ההפסד הזה האולפן של "להציל את טוראי ראיין", דרימוורקס, השיב מנה אחת אפיים ואת כל שלושת האוסקרים הבאים ניצח ברצף מרהיב של "אמריקן ביוטי", "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה", מותיר לוויינשטין לאסוף שאריות.

האם ההפסד היה מוצדק?

את השאלה הזו אפשר לפרק לכמה נקודות מבט. הראשונה היא שעם חמישה פרסי אוסקר כולל בימוי, קשה לדבר פה על הפסד צורב ומשפיל. מפתיע? בטוח. עומד במבחן הזמן? אפשר להתווכח על זה. אבל לא תבוסה בנוק-אאוט טוטאלי. למעשה, "ראיין" ניצח בכל הקטגוריות בהן הוא יכל, להוציא אחת – זו של הסרט (אומר, למרות שאיש לא שאל אותי, שאני חושב שגם הגיע לו פרס העיצוב האומנותי).
בנוסף, "שייקספיר מאוהב", אם קראתם את הפרק שכתבתי עליו בפרויקט זוכי האוסקר, הוא לא סרט רע. נכון, הוא לא איזושהי יצירת מופת והוא די התיישן, אבל לא רק שיש זוכים גרועים בהרבה ממנו בתולדות האוסקר, אלא גם שהוא כן הביא איזו רוח רעננה לפרס המאוד לבן, גברי ושמרני הזה – הוא היה הקומדיה הראשונה שזוכה בפרס הסרט מאז "הרומן שלי עם אנני" ב-1977, והיחידי בין "שתיקת הכבשים" ל"מיליון דולר בייבי" שזכה בפרס הסרט ובפרס השחקנית הראשית.
העניין הוא קונטקסט. פשוט שמול "להציל את טוראי ראיין", זה לא נראה טוב.

בעיני "להציל את טוראי ראיין" הוא סרטו הטוב ביותר של ספילברג, אחרי "מלתעות" כמובן. בהפרש ניכר מ"רשימת שינדלר". זה אפוס מלחמה עוצר נשימה, שלדעתי גם שינה את הדרך בה מלחמה מצטלמת בקולנוע. הרבה מדברים על הפתיחה שלו על חופי הקטל של צרפת, אבל גם הקרב האחרון בעיירה הנטושה הוא סיקוונס מדהים לא רק ברמת האקשן, אלא גם בעומס ההתרחשויות בו והשליטה המוחלטת של ספילברג במתרחש.
כל מה שקשור לעבודה טכנית בסרט הזה הוא מעבר ללא סביר. הצילום של יאנוש קמינסקי, העיצוב האומנותי של טום סנדרס, הסאונד שהוא מלאכת מחשבת, והעריכה של מייקל קאהן, כולם ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לחשוב עליה.
אל תוך המשוואה הזו גם נלקח בחשבון צוות השחקנים, בהובלתו של טום הנקס. מה שמצחיק הוא שכמובן כולנו זוכרים את מאט דיימון, טום סייזמור (שיכל להיות מועמד לאוסקר המשנה בכיף), אדוארד ברנס, ג'רמי דיויס, וין דיזל וג'ובאני ריביסי, אבל הקאסט כולל כמה שחקנים שעשו חיל לאחר מכן ובכלל לא זכרתי שהם פה: בריאן קרנסטון, פול ג'יאמטי וניית'ן פיליון בראשם.

ישנם רק שני אלמנטים בסרט שאני חלוק בדעתי לגבי הצלחתם. הראשון הוא יותר קל בשבילי, וזה הליווי המוזיקלי של ג'ון וויליאמס, שבעיני קצת ממחזר את עצמו פה, וההלחנה הולכת מאוד על בטוח, אפילו ברמת הקלישאה.
השני, וזה עניין מורכב יותר, הוא התסריט. אז דבר ראשון שאני די בטוח בו, הוא שכמו רוב הסרטים מעל שעתיים, ל"להציל את טוראי ראיין" היה די והותר מקום להידוק ושיוף, בעיקר במערכתו האחרונה. מעבר לזה הוא מועד לשמאלץ פה ושם, ותמיד הייתה ותמיד תהיה לי בעיה מאוד רצינית עם "הכריכה" של הסרט, זו המתרחשת בבית קברות צבאי. החלק הפותח עוד איכשהו בסדר כי לא מדברים בו, אבל השניות האחרונות כתובות מאוד לא טוב, עם דיאלוגים חורקים ממש וסנטימנטליות מעושה. גם הדגל האמריקאי המתנפנף שם פעמיים הוא הגזמה.
בהקשר הזה, יש בסרט לא מעט רגעים שעברו לי כפטריוטיות ריקה, ואולי אפילו מסוכנת. הבולט ביניהם הוא כאשר ראיין מסרב לעזוב את שדה הקרב על אף הפקודה. "מה נגיד לאמא שלך?" שואל אותו מילר. "תגיד לה שנשארתי להילחם עם האחים היחידים שלי שעדיין בחיים," הוא עונה. בגדול, הייתי שמח לבוא לשם ולתת לו שתי סטירות כדי לאפס אותו. הסרט לגמרי מצדיק את הבחירה של ראיין להישאר, ואותי זה חירפן.

מעבר לזה, התסריט של רודאט די מרשים גם במסגרת סרט המסע, בו עוברים הגיבורים במקומות שונים מול אתגרים מתחלפים, וכל אחד מהם מרתק ומצמרר. גם עיצוב הדמויות נהדר, על אף אי אילו מונולוגים תיאטרליים שהם מין כזו רעה חולה של סרטי מלחמה שכנראה צריך להחליק. הדמות של הנקס, קפטן מילר, הוא על פניו האמריקאי המושלם, כזה שפועל רק על פי אמות מידה טהורות, כולו אחריות ואהבת אדם. ועם זאת, התסריט כן סודק את זה (מגובה בהופעה מעולה של הנקס) כאשר הוא כן עושה טעויות, כאשר הוא כן מסכן את חייליו. בעיקר בולטת הסצנה המצויינת של הדסקיות, בה מילר נסחף אחרי הדרך ההיתולית בה חייליו מתייחסים לזכר המתים ואז מתבייש בעצמו, כל זה בלי מילת דיאלוג אחת.

את הצפייה השנייה שלי בסרט, לקראת כתיבת הפרק, התחלתי לראות בשעת לילה יחסית מאוחרת בנטפליקס, במחשבה שבטח אעצור אחרי שעה וחצי כדי ללכת לישון ואמשיך ביום שלמחרת. מצאתי את עצמי צופה בו עד תומו מבלי להפסיק. עוד הוכחה לכוח שלו. לכן, אם אתם שואלים אותי, ההפסד של "להציל את טוראי ראיין" צורב, לא משנה כמה חביב "שייקספיר מאוהב". זו הייתה ללא ספק, מבחינתי לפחות, טעות של האקדמיה.

המועמדות הבאה של ספילברג כבמאי וכמפיק תהיה ב-2005 על "מינכן", לדעתי אחד משפלי הקריירה שלו. לאחר מכן יגיע לאוסקר כמעט עם כל סרט שיעשה במסגרת הדרמות שלו: "סוס מלחמה", "לינקולן", "גשר המרגלים" ו"העיתון" (רק על "לינקולן" יהיה מועמד גם כבמאי).
הפרויקט הבא שלו, אם עולם הקולנוע יתאושש, יהיה הגרסה המחודשת למחזמר "סיפור הפרברים". מצד אחד, זה נשמע כמו השילוב הכי משונה בעולם. מצד שני, אפשר לסמוך על ספילברג. רוב הזמן, לפחות.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"