• פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 18
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • מחכים לתרגום: ״שירלי״ של ג׳וזפין דקר
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 17
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס
  • על סרטה של מרגרטה פון טרוטה: ״שתי אחיות גרמניות״
  • קרישה
  • ״גרייהאונד״, סקירה
  • ״אמה.״, סקירה לעיבוד החדש לספרה של ג׳יין אוסטן
  • מחכים לתרגום: ״פאלם ספרינגס״
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 1: "JFK – תיק פתוח"

24 במרץ 2020 מאת אור סיגולי

ההיסטוריה אוהבת מנצחים, והיא לא היחידה כמובן. מעבר לכך שניצחון הוא שאיפה אנושית והמנצחים הם מודל לחיקוי, בתמונה הגדולה כמעט תמיד זה בא יחד עם סיפור מעניין, לרוב מרגש, כמעט תמיד מעצים. אבל הרבה מאוד פעמים המפסידים, בין אם היה להם סיכוי או לא, מספרים סיפור מרתק לא פחות. באוסקר זה לא שונה.
אז אחרי הפרויקט שלי שהתחקה אחרי כל הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר מ-1927 ועד 2009 (עדיין הדבר המהנה ביותר שעשיתי בימי חיי, נכון לעכשיו), חשבתי שיהיה מרתק לחזור גם לאלו שלא עלו על הפודיום, אלו שנותרו מאחור.

אני כמובן לא אוכל לכתוב על כל מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, בעיקר כי אצטרך שני גלגולי חיים (או יותר) בשביל להספיק זאת. אני גם לא אנסה להכתיר את "ה-מפסיד הגדול ביותר" בכל שנה. מה שאני כן אנסה לעשות הוא לחזור לסרטים מעניינים שהיו קרובים יותר מכולם, לבקר בהם מחדש, להסתכל על מה שקרה ולמצוא את הסיפור המעניין שם.
הפרויקט, כפי ששמתם לב בטח, לא יהיה מסודר כרונולוגית אלא יחולק לעונות, הראשונה תתרכז בשנות התשעים, גם בגלל שזה עשור שאני מכיר יחסית טוב, וגם כי הוא בעצם זה שבו החל כל הקונספט של "המרוץ לאוסקר". יכול מאוד להיות שיהיה יותר מנציג אחד לכל שנה, זה תלוי ביכולת שלי להשיג את הסרטים ומידת העניין שלי.

אז אילו סרטים יהיו חלק מהפרויקט? קודם כל, תנאי הסף הראשון הוא די ברור: הסרט היה צריך להיות מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר, וכמובן גם להפסיד. חוק נוסף הוא שלא אכתוב על סרט שכבר קיבל מקום משלו בסריטה במהלך השנים, כלומר לא יהיו סרטים מעבר לשנת סריטה הראשונה (2010) או דוגמאות מובהקות למפסידים מרתקים מההיסטוריה כמו למשל "פארגו", "ענק", "חומות של תקווה", "הפסנתר", "האזרח קיין" או "דוקטור ז'יוואגו" כי עליהם כבר הרחבנו את הדיבור.
מכאן, הכל די הולך.

החלטתי להתחיל עם "JFK – תיק פתוח" (JFK) משנת 1991, דרמת המתח הקונספירטיבית של אוליבר סטון החושפת את השקרים שמאחורי ההתנקשות בנשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי ב-1963, כפי שמובאת מנקודת מבטו של התובע המחוזי של ניו אורלינס ג'ים גאריסון (בגילומו של קווין קוסטנר), האמריקאי המושלם, שמחליט לפענח מי עמד מאחורי הקנוניה.
בחרתי בסרט כי על אף שטכנית היו "מפסידנים" גדולים ממנו, אפילו בשנת יציאתו, בעיני הוא סרט מרתק לטוב ולרע, יש לו סיפור אוסקר מעניין והוא נדבך באחת משנות האוסקר יוצאות הדופן ביותר שהיו. בנוסף, יש לי אותו בעותק DVD וזה כל כך הצחיק אותי לחפש את הצורב הנייד שלי ולהכניס דיסק פנימה, שקשה היה לי לוותר על ההזדמנות.
אז ברוכים הבאים לפרק הראשון של פרויקט המפסידים של פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. בואו נקווה שהאנושות והמדינה ישרדו מספיק זמן כדי להגיע רחוק כמה שניתן.

מסלול ההפסד של "JFK – תיק פתוח"

רשימת המועמדויות של הטקס ה-64 הוכרזה ב-19 לפברואר 1992. עם חשיפת חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר, התגלתה רשימה שבה כמעט כל סרט משונה יותר מהשני:
"באגסי" הוביל את רשימת המועמדים עם לא פחות מ-10, כולל הבימוי, התסריט, השחקן הראשי ושני שחקני משנה. זה, יחד עם היותו דרמה מרשימה המבוססת על סיפור אמיתי, כמעט אוטומטית הפך אותו למועמד המוביל. עם זאת, הוא נחשב פרובוקטיבי בגלל החירות האומנותית שהוא לקח בנוגע לאמת, ועבר יותר כפרויקט ראווה של וורן בייטי יותר מכל דבר אחר. מה גם שהבמאי בארי לווינסון זכה ממש לאחרונה עם "איש הגשם" ולכן היה קשה להאמין שהוליווד תעניק לו כבוד נוסף כל כך מהר.
"JFK – תיק פתוח" התברג למקום השני והמכובד במספר המועמדויות השנתי עם 8: סרט, בימוי, שחקן משנה (טומי לי ג'ונס), תסריט מעובד, צילום, עריכה, סאונד ומוזיקה. ההשמטות המפתיעות ביותר בהקשרו היו בפרס השחקן הראשי והעיצוב האומנותי. עליו כמובן נרחיב.
"נסיך הגאות והשפל" קיבל 7 מועמדויות כולל השחקן הראשי (ניק נולטי), שחקנית המשנה (קייט נאליגן), התסריט, המוזיקה, העיצוב האומנותי והצילום; והיה אולי נחשב לאיום רציני על הפרס הגדול אילולא היעדרותו מפרסי הבימוי והשחקנית הראשית – שניהם שייכים לברברה סטרייסנד. העניין עורר חוסר נוחות גדול מאוד בהוליווד, מכיוון שהיעדרותה של סטרייסנד מקטגוריית הבימוי, לאחר שהייתה מועמדת לגלובוס הזהב ואיגוד הבמאים, הרגישה כמו הדרה מגדרית פר אקסלנס. ואם זה לא מספיק גרוע, זאת כבר הייתה השנה השנייה ברציפות שסרט של במאית מועמד לפרס הגדול ללא מועמדות לבימוי, אחרי "התעוררות" של פני מארשל.
"שתיקת הכבשים" השווה את מספר המועמדויות של "נסיך הגאות והשפל", עם 7 איזכורים: סרט, בימוי, שחקן ושחקנית ראשיים, תסריט, עריכה וסאונד. לרעתו עמדו שני דברים די משמעותיים – הראשון הוא שתאריך היציאה שלו היה כשנה לפני שיא העונה, וכן, העובדה שהוא מותחן-אימה שעוסק ברוצח שתופר שמלות מעור הקורבנות שלו ובקניבליזם. לא ממש הלחם והחמאה (או שמא נאמר הקיאנטי והפול) של האקדמיה.
האחרון, "היפה והחיה", עשה היסטוריה כאשר היה לסרט האנימציה הראשון המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, דבר שלא קרה מאז, עד שב-2009 הורחבה קטגוריית הסרט לעשרה מועמדים. זה הצליח להכניס פנימה את להיטי פיקסאר "למעלה" (2009) ו"צעצוע של סיפור 3" (2010). מאז ששונתה שוב הקטגוריה ל"בין 5 ל-10 מועמדים" אף סרט אנימציה לא הצליח להיכנס. "היפה והחיה" צבר 6 מועמדויות, חצי מהן בפרס השיר המקורי, כאשר השניים הנוספים היו לסאונד ולמוזיקה, ללא פרסי הבימוי או התסריט.

הטקס של סרטי 1991 התקיים ב-30 במרץ 1992, ועל אף של"JFK" היה את כל מה שסטטיסטית צריך בשביל להיות מועמד מוביל (נוכחות בפרס הבימוי, התסריט, המשחק והעריכה) נדמה היה שהפייט לתואר המנצח הוא בין שניים: "באגסי" – שהגיע לטקס עם פרס גלובוס הזהב לסרט הדרמה של השנה (את שאר שבע המועמדויות שלו הפסיד), זכייה בפרס איגוד הצלמים, מועמדות לפרסי איגוד הבמאים והתסריטאים, ופרס השחקן של הנאשיונל בורד אוף רוויו; ו"שתיקת הכבשים" שצבר (רק) פרס גלובוס אחד לשחקנית הראשית ג'ודי פוסטר, תשע מועמדויות לבאפט"א, שם זכה רק בפרסי המשחק הראשיים כשאת פרס הסרט הפסיד ל"הקומיטמנטס", מועמדות לאיגוד העורכים, ניצחון סוחף של שלושה פרסים בנאשיונל בורד אוף רוויו, ארבעה בפרסי המבקרים של ניו יורק, וזכייה בפרסי איגוד הבמאים והתסריטאים.

לשמו של "JFK – תיק פתוח" נרשם פרס הבימוי בגלובוס הזהב, זכייה בפרס איגוד העורכים, ומועמדויות באיגוד הבמאים והתסריטאים. זה לא מעט. את טקס האוסקר ה-64 הוא סיים, אם מסדרים את הזכיות על פי סדר חשיבות, בעמדה מרשימה יותר מכל ארבעת המפסידים האחרים.
"שתיקת הכבשים", כמובן, היה לסרט השלישי אי פעם שזוכה בכל חמשת הקטגוריות הגדולות (סרט, בימוי, שחקנים ראשיים, תסריט) אחרי "זה קרה לילה אחד" ו"קן הקוקייה". במקום השני, עם ארבע זכיות טכניות מכובדות, הגיע "שליחות קטלנית: יום הדין" (סאונד, עריכת אפקטים קוליים, איפור ואפקטים).
רק שלושה סרטים אחרים זכו ביותר מאוסקר אחד: "באגסי" שצומצם לשתי זכיות בודדות בקטגוריות העיצוב האומנותי והתלבושות, "היפה והחיה" עם פרסי המוזיקה והשיר, ו"JFK – תיק פתוח" עם ניצחונות בקטגוריות הטכניות הנחשקות ביותר – הצילום (מביס את "באגסי", "שליחות קטלנית", "נסיך הגאות והשפל" ו"תלמה ולואיז") והעריכה (על חשבון "הקומיטמנטס", "שתיקת הכבשים", "שליחות קטלנית" ו"תלמה ולואיז").

למה "JFK – תיק פתוח" הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר

פרויקט כמו "JFK – תיק פתוח" הוא מסוג הסרטים שהמילה "אוסקר" מרוחה עליהם. הבמאי, והתסריטאי-שותף והמפיק-שותף של הסרט, אוליבר סטון, היה בשיאו באותן שנים. ב-1991 הקולנוען בן ה-45 כבר ביים זוכה אוסקר ("פלאטון"), צבר לעצמו ארבע מועמדויות (על כתיבת "אקספרס של חצות", "פלאטון" ו"סלבאדור"; והפקת "נולד בארבעה ביולי") ושתי זכיות (על בימוי "פלאטון" ו"נולד בארבעה ביולי") כל זה תוך תריסר שנים בלבד.
בנוסף, הקאסט של הסרט היה כמעט לא סביר, כולל עשרות שחקני אופי, חלקם הגדול זוכי אוסקר בעצמם כמו למשל ג'ק למון, סיסי ספייסק, ג'ו פשי, וולטר מתאו וכמובן קווין קוסטנר, ששנה לפני כן סחף את האוסקרים כבמאי והמפיק של "רוקד עם זאבים". הסרט הזה היה שחקן אוסקרים עוד לפני יום הצילומים הראשון.

"JFK – תיק פתוח" יצא לבתי הקולנוע בדצמבר 1991, ישר לחופשת חג המולד, בתאריך הנחשק ביותר לאלו שרוצים תהילת אוסקר. אך על אף שהיה אחת ההפקות ההוליוודיות הגדולות של השנה, והפך לסוג של אירוע תרבותי (אפילו ב"סיינפלד" עשו עליו פארודיה, בסצנת "יריקת הקסם"), היציאה שלו לבתי הקולנוע הייתה מעט מגומגמת.
בשבוע היציאה שלו בארה"ב הוא התברג רק במקום החמישי בטבלת הקופות עם קצת מעל 5 מיליון דולר (הסרט הראשון באותו שבוע היה "הוק" שעשה 9 מיליון בשבוע השני שלו), אבל בשבוע השני שיפר את המצב עם כמעט 7.5 מיליון דולר. זה מעניין כי הסרט התמודד לא רק עם זמן מסך מנופח ומוגזם של מעל לשלוש שעות, מה שאפשר לו פחות הקרנות בכל יום, אלא גם הביקורות לא ממש קפצו לעזרתו. הרבה האשימו את סטון בחוסר אחריות לגבי החומרים שהציג בסרטו, כאלה שאפילו האשימו את הנשיא שהחליף של קנדי, לינדן ג'ונסון, בכך שהוא חלק מהקנוניה. בסופו של דבר, "JFK" הכניס מעל 205 מיליון דולר בהכנסות עולמיות, מתקציב של כ-40 מיליון דולר.

התיאוריות של סטון לגבי רצח קנדי, שהרגיזו מאוד את דעת הקהל האמריקאית, הפכו אותו לשנוי במחלוקת מכל המועמדים, וזה לא עניין של מה בכך כשעל התואר התמודדו גם סרט אנימציה וסרט אימה.
מה שעוד מנע ממנו סיכוי טוב לזכייה הוא שאוליבר סטון כבר ביים זוכה אוסקר אחד וזכה כבר בשני פרסי בימוי. לתת לו אחד נוסף בזמן כה קצר – מה שיעשה אותו זוכה שלושה פרסי בימוי תוך שש שנים – היה משדרג אותו למעמד אחד הבמאים החשובים של הוליווד, ולא בטוח אם תעשיית הסרטים רצתה שזה ייפול לידיו של הפרובוקטור הגדול של התקופה. עם זאת, 8 מועמדויות הוא לא עניין של מה בכך, וזה מראה שלסרט כן היה לובי בתוך האקדמיה.

האם ההפסד היה מוצדק?

כשזה מגיע לאוסקר 1991, השאלה הזו לא יכולה להיות פחות הוגנת לאף סרט באשר הוא. הטקס ה-64, שהעניק את הפרס הגדול ל"שתיקת הכבשים", הוא אירוע שקורה רק פעם בכמה שנים ארוכות, כאשר האקדמיה יוצאת מאיזור הנוחות שלה ומזהה גדולה בזמן אמת. אפשר לספור על כף יד אחת את הפעמים שזה קרה: "קאובוי של חצות", "אור ירח" ו"הרומן שלי עם אנני" הם המשמעותיים שבהם. הזכייה של "שתיקת הכבשים" היא מסוג אלו שמצדיקים עשרות טקסים עבשים וצפויים.
אז כן, ההפסד של "JFK – תיק פתוח" היה מוצדק בהחלט, אבל כאמור זה לא חוכמה. במנותק מ"שתיקת הכבשים"… זה כבר סיפור עם גוונים אחרים למדי.

לטוב ולרע, סרטו של אוליבר סטון הוא כזה שבחיים לא היה נעשה היום: במאי עטור פרסים שמקריב את המוניטין שלו ויוצא לספר מחדש את ההיסטוריה הקרובה של המדינה שלו, בחסות אולפן גדול, לא לוקח שבויים, מרגיז את כל הצדדים והמגזרים, ועושה זאת על פני מעל לשלוש שעות בבתי הקולנוע. אין שום תרחיש שדבר כזה היה קורה עכשיו, אפילו עוד לפני משבר הקורונה. כיום דבר כזה היה הופך למיני-סדרה בנטפליקס או HBO, אם בכלל מישהו היה מסכים לממן את זה. "JFK" הוא סמל לקולנוע שנעלם – קולנוע לא מתפשר, כוחני עד להכעיס, נוקט עמדה, חד צדדי לחלוטין, מלא מבע ושימוש מדהים בכל האמצעים הקולנועיים שיש, מתיש ומרהיב באותו הזמן.

לכן, על אף ההפסד המוצדק בפרס הסרט, שתי הזכיות בפרסי הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והעריכה (פייטרו סקאליה וג'ו האטשינג) בעיני ראויות במיוחד. ריצ'רדסון, באוסקר הראשון שלו מתוך שלושה ("הוגו" ו"הטייס" הסקורסזאים), השתמש בכל סוג חומר פילם שאפשר, בצבעים עשירים ובשחור לבן, בעדשות רחבות וצרות, קטעי ארכיון המשתלבים באופן מעורר התפעלות עם צילומים חדשים, וזוויות שלא לגמרי ברור איך התחברו ביניהן, ליצירת רכבת הרים אינטנסיבית.
העריכה – שאפילו לי בימים אחרי "רוצחים מלידה", "רקוויאם לחלום" ו"מכונת הכסף" עברה כאקסטטית, ואני בכלל לא יכול לדמיין מה קרה לצופי תחילת הניינטיז – בהחלט זכתה על תקן "הסרט הערוך ביותר" מבין המועמדים. ההערכה הרבה הגיעה בעקבות השילוב הבלתי אפשרי בין כל סוגי החומרים, וגם להמשיך ולדבוק בקצב הזה על פני 189 דקות. אלו גם נאמרים לזכות סטון, שאילולא הזכייה על "נולד בארבעה ביולי" ב-1989 והנוכחות של ג'ונתן דמי על "שתיקת הכבשים", היה לדעתי בוודאות עולה לנאום ניצחון.

קרדיט רב צריך להגיע גם לשחקנים, לכל האלפיים וחמש מאות שיש בסרט הזה, שמתמודדים עם טקסטים בלתי אפשריים, כאלו שאפילו אהרון סורקין יכול להיות שהיה מבקש שיצומצמו.
אני באמת מאמין שזהו תפקידו הטוב ביותר של קווין קוסטנר מאז ומעולם, וההיעדרות שלו מפרס השחקן היא רק הוכחה לצפיפות הבלתי תאומן של אותה שנה (אפילו ריבר פניקס ב"איידהו שלי" לא היה קרוב). השחקן הבולט הנוסף בקאסט הוא כמובן זה שייצג את הסרט בפרסי המשחק – טומי לי ג'ונס, במועמדותו הראשונה, כאנטגוניסט הראשי של הסרט. הוא מופיע פעם ראשונה בדקה הארבעים אך הסצנה המשמעותית הראשונה שלו מגיעה רק שעה ועשרים פנימה, והוא עדיין בלתי נשכח. עם זאת, אם אני הייתי בוחר שחקן אחד לתת לו מועמדות, הייתי הולך על גארי אולדמן בתפקיד הנאשם ברצח, לי הארווי אסוולד.
מי שבצפייה הנוכחית (והשלישית) הפתיעה אותי יותר מכולם, היא לא אחרת מאשר לורי מטקאלף המופלאה, שלאחרונה הייתה מועמדת לאוסקר על "ליידי בירד" לאחר שנים של זכיות באמי ובטוני. היא אחת מצוות עורכי הדין של גאריסון, אין לה אפיון או אישיות משלה, היא רק מעבירה אינפורמציה שבלתי אפשרי לעקוב אחריה, ואיכשהו עושה את זה בטבעיות כה גדולה כאילו היא דמות תיעודית. מדהים.
פרס הצוות הטוב ביותר של איגוד השחקנים הומצא רק ארבע שנים לאחר יציאת הסרט הזה, אך אם היה מוענק ב-1991 אני די בטוח ש"תיק פתוח" היה לוקח אותו בהליכה.

אבל, וזה לא יפתיע אף אחד, שלוש השעות של הסרט טומנות ברובן כמה בעיות בגודל של ניו אורלינס. אני לא נכנס לעיוות ההיסטורי ושיבוש המציאות של הסרט, כי זה באמת דיון אחר, אבל גם אם מסתכלים על זה כהזיית חום של סטון, הדברים רחוקים מלהיות נסיעה חלקה.
קודם כל, כפי שכבר אמרתי, היכולת לעקוב אחרי כל הדמויות ומקומן בדינמיקה של רצח קנדי, לפחות מבחינתי, די נידונה לכישלון, וכאמור צפיתי בסרט הזה שלוש פעמים. כל הריכוז שבעולם לא יכול לעזור. בנוסף, התסריט שכתב סטון יחד עם זקארי סקלאר בהתבסס על שני ספרים, אולי לא רע כשזה מגיע להתפלפלויות משפטיות ועיצוב דמויות (הגבריות, כמובן. לגבי הנשים זה זוועה), אבל כשהסרט פונה לחיים האישיים של גאריסון והדרמה האישית – קשה להביט על זה מבלי לצחקק. הסצנות של קוסטנר וסיסי ספייסק כאשתו, על אף ששניהם מצויינים, הם מופת של כתיבה גרועה, דידקטית, היסטרית וצורמת.
גם המבנה של הסרט מוזר בלשון המעטה, כאשר המערכה האחרונה, שאורכה יותר מחצי שעה, היא כולה נאום המתקפה של גאריסון בבית המשפט. זה לא פרופורציונלי בשום אופן.

ויש עוד בעיה אחת, שעוררה – ומעוררת – הדים מאוד קיצוניים נגד הסרט, וזה כל מה שקשור לייצוג להט"בי. שתיים מהדמויות היותר שליליות בסרט, זו של קליי ישו (לי ג'ונס) וזו של דיויד פרי (ג'ו פשי), הן של גייז דקדנטיים ואפלים במיוחד, כאשר דמות נוספת להט"בית היא ווילי או'קיף (קווין בייקון), זונה ממין זכר שאותו אנחנו פוגשים בכלא ולא מתאפק חמש דקות לפני שהוא מציע הצעה מגונה לגאריסון.
אבל אני כן רוצה להיות רגע פרקליט השטן בהקשר הזה. אז כן, בפריזמה של 1991, הייצוג הזה הוא סופר בעייתי בטח כשאנחנו נמצאים בשיאה של מגפת האיידס והיח"צ הלהט"בי לא מרהיב. הייצוג הגאה המוגזם וחורש הרעה של הסרט לא עושה יותר מדי טוב לקהילה. עם זאת, קשה לי לומר שבעיניים עכשוויות הייצוג הזה הוא פסול לחלוטין.

קודם כל, כיום ישנו רצון לייצוג ונוכחות גם של גייז שאינם חלק מהנורמה הסטרייטית, וכשסרט מציג רק גייז קלים לעיכול על ידי אמות המידה ההטרוסקסואליות (כמו למשל "באהבה, סיימון", "הר ברוקבק" ואפילו "15 שנה" הישראלי) מבלי לתת מקום לסקאלה הקווירית, זה נחשב ללא פחות גרוע. הקוויריות של הדמויות האלו ב"JFK" יכולה היום אפילו להתקבל כנקיטת עמדה חזקה יחסית.
בנוסף, ישנה סצנה אחת משמעותית שבכל זאת פתאום נותנת הסתכלות אחרת על החוויה הלהט"בית בסרט: מדובר ברגע בו דיויד פרי, אותו כאמור מגלם ג'ו פשי (שנה אחרי האוסקר של "החבר'ה הטובים") בהכי מוגזם שלו אי פעם, נדחק לפינה וכמעט חוטף התמוטטות עצבים. בשלב הזה הוא דמות מאוד נלעגת, אבל שם לפתע פורץ ממנו כאב גדול ואנושיות גדולה לא פחות כאשר הוא על סף בכי מתוודה שכל מה שהוא רצה להיות זה איש כמורה, אבל "דבר אחד" מנע את זה ממנו. שלא באשמתו, הזהות הלהט"בית שלו מנעה ממנו חיים נורמליים וזה מה שהביא אותו למצב הנורא שהוא נמצא בו. זה רגע לא קל לצפייה, בו נדמה שיש אפילו אצבע מאשימה כלפי החברה שדוחקת הומואים לקצה, והורסת את הסיכוי שלהם להיות כמו כולם. אז אולי זה לא מחפה על שאר הדברים, אבל הומופובי – בעיני – זה בטח לא.

בדיעבד 1991 הייתה ההזדמנות האחרונה של אוליבר סטון להתהדר באוסקר נוסף. המניות שלו נפלו החל מאותו הרגע, ישר עם "רוצחים מלידה" השנוי במחלוקת שלוש שנים לאחר מכן. הוא חזר לאוסקר שוב כמועמד על התסריט ל"ניקסון" ב-1995, אך מאז שערי האוסקר ננעלו בפניו, וסרטיו האחרונים ("מגדלי התאומים", "W", "המרגל סנודן") הפכו לפחות ופחות רלוונטיים.
באוסקר ה-64 כנראה ש"באגסי" היה המקום השני אחרי "שתיקת הכבשים", אבל "JFK – תיק פתוח" היה, כנראה, המקום השלישי, ובעיקר נשאר תיעוד לקולנוע גווע ונאבק, שלפחות אז האקדמיה ידעה להוקיר.

פה נסיים להפעם. הפרק הזה היה ארוך מבדרך כלל, בעיקר בגלל ההקדמה המפורטת והמסבירנית. ככל שאתקדם עם הפרויקט בטח הדברים יתהדקו וישתנו, אז גם אם הפעם זה היה קשה אני בטוח שבקרוב נכנס לגרוב. אנחנו נמשיך בינתיים עם מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר של שנות התשעים, ואתם מוזמנים לכתוב בתגובות אם יש מפסידנים – מכל התקופות – עליהם תרצו שאכתוב.

תגובות

  1. רינגו הגיב:

    רעיון נהדר לפרויקט!
    הייתי שמח לסקירה של המפסיד הגדול בכל הזמנים – אפוקליפסה עכשיו כמובן

  2. נדב הגיב:

    נראה לי כמו הזדמנות טובה לכתוב על ספרות זולה

  3. איתן הגיב:

    הזכרת את אור ירח כרגע בו האקדמיה האמריקאית זיהתה גדולה אמיתית, ובעיני דווקא הזכייה שלו בשנה הזאת היתה אחד הפספוסים הגדולים אי פעם עם ללה לנד המבריק.

  4. Sarah Nalkin הגיב:

    פרוייקט מעניין. ולגבי הסרטים ראית את הסרט בקולנוע והרגשתי שאני סובלת ממש – לעומת זאת את שתיקת הכבשים – סרט לא פשוט כלל – יצא לי לראות כמה פעמים ובכל פעם נהנתי ממנו…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.