• סרטים חדשים: ״הריבוע״ של רובן אוסטלונד
  • ״אויבים״, סקירה למערבון של סקוט קופר
  • רוחות שונות בסרט ״חוטים נסתרים״ של פ.ת. אנדרסון
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 67
  • פרדוקס קלוברפילד
  • ״50 גוונים של שחרור״, סקירה
  • הפנתר השחור
  • הרפורמה של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה
  • ״אלסקה״, סקירה
  • הכהנים הגדולים: פרק שלישי - ״צומת מילר״
  • אוסקר 2017/18: השחקניות
  • ״חי בסרט״ (או ״אמן האסונות״ אם לתרגם לבד), סקירה
  • ״אני, טוניה״, סקירה
  • ״כוכבים חיים לנצח״, סקירה
  • אוסקר 2017/18: פרסי שחקן המשנה והשחקן הראשי
  • המלצות סינמטקים לחודש פברואר

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 64: "שתיקת הכבשים" (1991)

23 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

בכל 89 שנות האוסקר עד כה לא היה זוכה כל כך יוצא דופן כמו זה של הטקס ה-64, "שתיקת הכבשים" (The Silence of the Lambs). כמובן שהשיוך שלו לעולם הז'אנר – והאם הסרט הזה הוא אימה או מתח היא שאלה בוערת שאאלץ לגעת בה בהמשך – הוא אחד הדברים שמבליטים את הסרט מכל מנצחי התחרות מיומה הראשון ועד התקופה הנוכחית, אבל זה אפילו לא קצה הקרחון.

"שתיקת הכבשים" יצא לבתי הקולנוע בינואר 1991, כשבעולם האוסקר זה שווה ערך למשהו כמו מאה שנות אור מהטקס, שהתקיים בסוף מרץ 1992. לרוב, הסרטים הזוכים יוצאים יותר קרוב לסוף השנה, כדי להיות טריים ומדוברים בזמן ההצבעות לטקס שמתקיים כמה חודשים ספורים אל תוך השנה הבאה, אבל הסרט הזה הצליח לשמור על מומנטום של מעל 12 חודשים (עזרה לו העובדה שהוא יצא למדיה ביתית, כלומר קלטות וידאו, בתקופת ההצבעה והעניין בו ניצת מחדש).
בנוסף לזה, הסרט גם הפך לשלישי בסך הכל שחוטף את החמישייה הגדולה: סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית ראשית ותסריט. רק שני סרטים אחרים הצליחו לעשות את זה – "זה קרה לילה אחד" ב-1934 ו"קן הקוקיה" ב-1975. מאז "שתיקת הכבשים" אף אחד לא הצליח לשחזר את ההישג הזה.
הניצחון של ג'ודי פוסטר ואנתוני הופקינס בפרסי המשחק גם הוא לא משהו מובן מאליו. פוסטר זכתה שלוש שנים לפני זה על "הנאשמים", ואנחנו יודעים כמה האקדמיה לא נלהבת לתת פרסי משחק ראשיים למישהו כל כך מהר אחרי זכייה, והתפקיד של הופקינס הוא קטן מאוד ביחס לחבריו לקטגוריה.

אני לא הצלחתי למצוא אף אחד שממש מצליח להסביר איך סרט אפל ועוכר שלווה במרכזו מרדף אחרי רוצח סדרתי מטורף הצליח להגיע להישגי אוסקר כאלה, אבל בלי לקחת מההפתעה יוצאת הדופן הזו, ישנם שני דברים שצריך לקחת בחשבון. הראשון הוא ש"שתיקת הכבשים" אמנם הוא סרט הז'אנר המעוטר ביותר בתולדות האוסקר, אבל הדרך לניצחון הזה נסללה על ידי סרטים אחרים שקסמו לאקדמיה, בין אם "פסיכו" שהיה מועמד לפרס הבימוי, "מגרש השדים" שהיה מועמד לפרס הסרט וזכה בפרסי התסריט והסאונד, או המועמד לפרס הסרט "מלתעות" שזכה בעצמו בשלושה אוסקרים.
הדבר השני הוא שמבט על רשימת הסרטים שהתמודדו נגד "שתיקת הכבשים" מייצר מצב מוזר שבו אפילו סרט מתח ואימה יכל איכשהו לקחת את כל הקופה. כבר מההתחלה אפשר לפסול את "היפה והחיה", שהיה לסרט האנימציה הראשון המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, מכיוון שהוא… נו… אנימציה; המועמד הבא היה "נסיך הגאות והשפל" שלא זכה למועמדות על בימוי, תפקיד עליו הייתה אמונה אישה, רחמנא ליצלן. זאת הייתה ברברה סטרייסנד, כמובן. להוליווד ייקח עוד עשור וחצי לפני שתעז לתת את הפרס הגדול לסרט של במאית; השלישי הוא "באגסי" שבהחלט מרגיש כמו סרט אוסקר אולטימטיבי (הוא היה שיאן המועמדויות של אותה שנה, עם 10), אבל לא עבר מספיק זמן מאז זכייתו האחרונה של הבמאי בארי לווינסון על "איש הגשם" ולתת לו שני אוסקרים תוך ארבע שנים היה כנראה קצת יותר מדי; המועמד החמישי הוא העבודה המונומנטלית והמרשימה בהחלט של אוליבר סטון, "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח", אבל הסרט היה יותר מדי שנוי במחלוקת בזמנו, ולסטון כבר היו שני פרסי בימוי ופרס סרט אחד ("פלאטון") כך שאין מצב שהוליווד הייתה מעניקה לו כזו יוקרה שוב בזמן הקרוב.
האמת היא שאני חושב שאם "תלמה ולואיז" היה מצליח להיכנס לקטגורית הסרט הטוב ביותר, יכול להיות שהוא היה זוכה. בכל זאת, הוא היה מועמד לבימוי, לשני פרסי משחק וזכה בקטגורית התסריט הטוב ביותר. אבל לתדהמת כולם, סרטו של רידלי סקוט נשמט מהחמישייה, ואפשר ל"שתיקת הכבשים" להגיע עד הפודיום.

יש אמנם עוד אלמנט שיכול להסביר את זכיית "שתיקת הכבשים", אבל הוא לא באמת מחזיק מים כשזה מגיע לאוסקר – הסרט הזה הוא יצירת מופת. סרט שאין כמות מוגבלת של פעמים שאפשר לראות אותו בלי להיות מרותקים, שהשפיע על כל קולנוע הז'אנר לאחריו, והפך להיות ספר הדרכה לכתיבה ובימוי. הזכייה של הסרט בטקס ה-64 היא אחת הסיבות שלעולם לא נוותר על האוסקר כמשהו שבכל זאת יכול להעריך משהו גדול למרות שהוא לא עונה על הכללים שהפרס הציב לעצמו במשך השנים.

מקורותיו של "שתיקת הכבשים" הוא ספרו של תומס האריס משנת 1988. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה האריס עסק בפסיכיאטר הקניבלי חניבעל לקטר אותו מגלם בסרט הזה אנתוני הופקינס. למעשה, זה גם לא היה הביקור הראשון של הדמות האיקוניות הזו בקולנוע. "דרקון אדום", הספר שכתב האריס ב-1981, חשף לראשונה את לקטר, ועובד למסך חמש שנים לפני "שתיקת הכבשים" במותחן של מייקל מאן, "מנהאנטר" שם לקטר גולם על ידי בריאן קוקס.
הראשון שרצה לעשות סרט על פי ספר ההמשך לעלילות לקטר היה השחקן ג'ין הקמן. הוא רכש את הזכויות ושקל לביים וגם לגלם את הדמות המסתורית והמסקרנת. מה שמנע ממנו ללכת על הפרויקט בסופו של דבר, כך על פי מקורות, הוא שיחת טלפון מבתו שגילתה על התכנית והתקשרה לאביה כדי להגיד לו שלא יעז להפוך את התועבה הזו לסרט. הוא הקשיב לה, והעביר הלאה את הזכויות. טד טאלי, שהיה באמצע כתיבת התסריט ונחרד מהמחשבה שהפרויקט עומד ליפול, קיבל הבטחה מראשי אולפן הקולנוע אוריון להמשיך לכתוב בזמן שהם מחפשים במאי אחר, וכאן נכנס לתמונה ג'ונתן דמי. אבל אל תרחמו על הקמן. הוא אמנם ויתר על גילום אחת הדמויות המוכרות ביותר בתולדות הקולנוע, אבל שנה לאחר מכן זכה באוסקר על הופעתו ב"בלתי נסלח" עליו נדבר בפרק הבא.
לתפקיד לקטר, דמי התחבט בין אנתוני הופקינס ושון קונרי, ובסוף בחר בשחקן הבריטי המהולל. הופקינס, אז בן 54, הרוויח בזכות דמי ולקטר את מועמדותו הראשונה (לאחר מכן היה מועמד על "שארית היום", "ניקסון" ו"אמיסטד") ואת זכייתו היחידה.
ג'ודי פוסטר, שהתפרסמה בשנותיה הראשונות כילדה-שחקנית והייתה מועמדת לאוסקר כבר בגיל 14 על "נהג מונית", תפסה לעצמה את התפקיד של בקרוב-סוכנת האף.בי.איי קלאריס סטרלינג, וזכתה על כך, כאמור באוסקר השני שלה בתוך שלוש שנים. היא תהיה מועמדת לאוסקר שוב שלוש שנים לאחר מכן על "נל", ותפסיד לג'סיקה לאנג. בשנת זכייתה זו, גם פסעה לראשונה אל מאחורי המצלמה, וביימה את הדרמה המקסימה "איש קטן ושמו טייט" שהאוסקר התעלם ממנה לחלוטין.
בזמן ששניהם זכו באוסקר מוצדק (זכייתה של פוסטר כנראה קשורה לכך ששתי נשות "תלמה ולואיז", ג'ינה דייויס וסוזן סרנדון, ביטלו זו את זו), אני תמיד מרגיש חבל על כך שטד לווין, המגלם את הרוצח הסדרתי באפלו ביל, לא באמת קיבל את הכבוד שהגיע לו. לווין מדהים בסרט הזה ובקומץ סצנות מצליח לברוא דמות עגולה ובלתי נשכחת. בכל עונת הפרסים של 1991, לווין לא הוזכר אפילו פעם אחת.

"שתיקת הכבשים" עומד במרכזו של אחד הדיונים הכי קשים של עולם הז'אנר – האם מדובר בסרט אימה או לא? מבחינת נראטיב האוסקר, הסרט נחשב כ"סרט האימה היחיד שזכה", אבל אוהדי אימה אדוקים לא כל כך מסכימים עם הקביעה הזו, ומשייכים אותו יותר לתחום המתח. ההגדרות של הז'אנרים הן קשות וכמעט בלתי ניתנות להסכמה. האם "פסיכו" הוא סרט אימה אבל "שתיקת הכבשים" לא? ואם סרטו של דמי הוא אימה, האם זה גם הופך את "שבעה חטאים" ו"דרקון אדום" לסרטי אימה?
קטונתי מלענות על השאלה הזו באופן חד משמעי, אבל כן אחלוק את תחושותיי האישיות. לדעתי "שתיקת הכבשים" הוא בהחלט סרט אימה, למרות שהוא לא עונה על ההגדרות המקובלות. אמנם האימה בו היא ריאליסטית ומקורקעת, אבל הוא לא רק שמפחיד, אלא גם עוסק בפחד. לא רק שהוא כן מנסה לטעת אימה בלב הצופים, הוא חלק עיקרי מהמסע שעוברת הגיבורה שלו, התמודדות עם פחד, חוויות מסמרות שיער וצלילה אל מקומות אפלים לחלוטין. האימה של הסרט אמנם ניתנת להבנה בכלים מציאותיים, מה שנתפס כזה שמרחיק אותו מלהיות סרט אימה פרופר, אבל כל הווייתו היא של טרור וחרדה.
אין ספק, עם זאת, שג'ונתן דמי, בחוכמה רבה ואינטליגנציה מרהיבה, בוחר פעם אחרי פעם להסיט את אלמנטי האימה הצידה כדי להתרכז בתהליך של הגיבורה קלאריס. יש לו אין ספור הזדמנויות לייצר רגעי הבהלה והקפצה, ועל כולן הוא מוותר באדיקות מוחלטת. זה בולט בעיקר ברגע בו קלאריס מוצאת ראש כרות במחסן הנטוש. במאים אחרים היו בוחרים ללוות את הרגע הזה במוזיקה מלחיצה שהייתה מגיעה לקרשאנדו ברגע החשיפה, חותכים מהר מהאימג' המחריד לטובת איזה קלוז אפ של פניה המבועתות של קלאריס והפנס שנופל מידיה, אבל לא ככה בסרט הזה. מה שמעניין את דמי הוא המסע הרגשי, המהפך של קלאריס מגולם לפרפר, לאישה עצמאית, לזו שיכולה להתמודד עם טראומות הילדות שלה והגברים שמקיפים אותה, ועל כן הוא גם זכה לשבחים רבים וגישר בין קהל האימה והקהל הרחב, מה שהפך את הסרט ללהיט. "שתיקת הכבשים" היה לסרט הרביעי המרוויח ביותר בארה"ב בשנת יציאתו, ממוקם מתחת "היפה והחיה", "רובין הוד: נסיך הגנבים" והשליט של הקופות ב-1991, "שליחות קטלנית: יום הדין". ההצלחה של הסרט הביאה גם לסרטים נוספים, "חניבעל" בשנת 2001 (ג'ודי פוסטר סירבה לחזור לתפקיד קלאריס, ובמקומה לוהקה ג'וליאן מור), גרסה נוספת ל"דרקון אדום" שנה אחר כך, ופריקוול לעלילות הקניבל בשם "חניבעל: מקור הרוע" ב-2007. אף אחד מהם לא דגדג את הצלחת זוכה האוסקר.
בטלוויזיה, העולם של תומאס האריס הונצח בסדרת המופת "חניבעל" על שלושת עונותיה, שהיא בעיני עדיין הסדרה המרהיבה ביותר שראיתי בחיי.

זה היה הפיצ'ר העלילתי ה-11 במספר של ג'ונתן דמי, אז בן 47, ונחשב לפסגת עשייתו. הוא החל את הקריירה שלו באמצע שנות השבעים כבמאי סרטי אקספלוייטיישן בחסות רוג'ר קורמן (שקיבל בסרט קרדיט על משחק, למרות שהסצנה בכיכובו נפלה מהקאט הסופי), ורק בשנות השמונים עבר לביים סרטי איכות. הראשון שבהם היה "מלווין והווארד" שבשנת 1980 זכה באוסקר לתסריט ושחקנית המשנה מארי סטינבורגן. באמצע העשור נטש את הוליווד לטובת סרטי תעודה מוזיקליים, המפורסם שבהם היה "Stop Making Sense" על להקת הטוקינג הדס, והמשיך לעסוק בכך במקביל לסרטי תעודה ועלילה עד מותו ב-2017. הזכייה בפרס הבימוי ב-1991 הייתה למועמדותו וזכייתו היחידות באוסקר.
דמי איננו נחשב אוטר במונח הקלאסי של המילה, וההתפרשות שלו על פני סוגי סרטים שונים וברמות משתנות של איכות והצלחה, מנעה ממנו להיחשב כאחד הבמאים הגדולים או הבולטים של הקולנוע העכשווי, אבל בשנת מותו שהגיע מוקדם מהצפוי נדמה שהחלו להבין שההפך הוא הנכון. ואכן, קשה לומר שהקריירה של דמי אחידה, אבל בקומץ סרטיו המוצלחים אין ספק שיש מגע של גאונות, בטח בתחום הקלוז-אפים שמגיע לאיזשהו סוג של שיא ב"שתיקת הכבשים". כמות הקלוז-אפים על הדמויות בסרט הזה היא מופרכת ממש, וממש תופסת אותנו בגרון ומכריחה אותנו להישיר מבט לכל מהלך שקורה בו. אפילו דמויות משנה שמופיעות לסצנה אחת זוכות להתמקדות שמאפיינת גיבורים ברגעי השיא שלהם.
לאחר זכייתו באוסקר ביים דמי את "פילדלפיה" שהיה לאבן דרך בייצוג הלהט"בי בקולנוע (הטענה היא שאחת הסיבות שדמי בחר בפרויקט הזה הוא כדי לפייס את הקהילה הגאה לאחר ייצוג הטרנסג'נדרים המאוד בעייתי ב"שתיקת הכבשים". ייצוג שהיה מונע מהסרט הזה להיעשות כיום) והעניק לטום הנקס את האוסקר הראשון. לאחר מכן ביים את העיבוד הקולנועי לספר הקאנוני של טוני מוריסון, "חמדת", שלמרבה הצער לא זכה להערכה ראויה בשנת יציאתו ונחשב כישלון, למרות שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו על נושא העבדות. סרטיו הבאים, "האמת אודות צ'רלי" (רימייק ל"חידון בחרוזים") ו"המועמד ממנצ'וריה" (רימייק ליצירת המופת באותו השם), התקבלו גם הם בקרירות, ודמי נעדר מהמסך הגדול במשך שש שנים עד הקאמבק של "רייצ'ל מתחתנת" המעולה בשנת 2008. סרטו האחרון בהחלט יצא בשנת 2015, "ריקי והפלאש" שמו, ולמרבה הצער מדובר בסרט גרוע למדי.

דמי גובה בצוות מדהים שעזר לו לשדרג את "שתיקת הכבשים" מסתם מותחן לסרט בלתי נשכח. טד טאלי, שהתחיל לכתוב את התסריט עוד לפני שדמי נכנס לתמונה, כתב סיפור על מאבקה של אישה בעולם של גברים, כזו שכל רגע בחייה הוא ניסיון נואש לפלס את דרכה בעולם שנשלט על ידי המין השני. בכל פסע ושעל של קלאריס בסרט, אנחנו חווים אותה דרך המבט הגברי של האנשים שסובבים אותה. מהאימונים במתקני הבולשת, דרך המפגש עם שוטרי העיירות הקטנות בחקירתה, הגברים שגידלו אותה בילדותה, ומפעילי מתקן הכליאה של לקטר. קלאריס תמיד נמדדת דרך היותה אישה, ואין לה שום יכולת לברוח מזה. אפילו חוקרי החרקים החביבים שעוזרים לה מתחילים איתה. היא לנצח האישה, הפחותה בסיטואציה, וזה פשוט מדהים לראות איך טאלי ודמי הצליחו לגרום לנו להבין את המצוקה שלה דרך המבט הגברי, אבל עדיין לא נפלו למלכודות נצלניות והשאירו את הפוקוס עליה. זה ללא ספק אחד הסרטים הכי מעניינים על חוויה נשית, על אף שרק גברים עומדים מאחוריו. זהו סרט שעיקרו הוא תהליך שינוי, טרנספורמציה, והתימה הזו שזורה בכל חלקיו ביד אמן. הדקויות המדהימות האלו מצליחות גם להסתיר את העובדה שבכל זאת יש כמה חורים תסריטאים בעלילה המהודקת הזו, אבל כמה שקל להניח אותם בצד.
המעצבת האומנותית קריסטי זיאה ("חלון פנורמי", "החבר'ה הטובים") השתמשה בכלים ריאליסטיים כדי לעצב את האפילה החונקת של הסרט, ושתלה את המוטיבים שמגלמים בתוכם את המסע של קלאריס, במיוחד זה של הפרפרים. אני ספרתי שמונה פעמים שונות בהם פרפרים מופיעים בסרט, ובטח פספסתי כמה. היא גם זו שאחראית על האיקוניות של חדרי הכליאה של לקטר, ומספיק להציץ בסצנות בודדות מ"מנהאנטר" כדי להבין כמה זה לא מובן מאליו.
על העריכה חתום קרייג מקי, שיחד עם מעצבי הסאונד טום פליישמן וכריסטופר ניומן, בנו מעברים מדהימים שמחליקים היטב ומשווים לסרט הרגשה של התקדמות שלא עוצרת, של זרימה יוצאת דופן, וכמובן הצטברות של חרדה שבשום שלב לא מוותרת על הדרמה של הדמויות. הם גם המועמדים היחידים מטעם הסרט שהפסידו את האוסקר. קריסטי זיאה, הצלם טאק פוג'ימוטו והמלחין הווארד שור, שבאמת אין מילים לתאר את עבודתם פה, לא היו מועמדים כלל.

בדרך כלל כאשר מגיע זוכה אוסקר ששונה מכל מה שהקדים אותו, זה מעיד על ההמשך, על מגמה אוסקרית חדשה שעומדת לתפוס עמדה גם אם לזמן מוגבל. זה מה שקרה עם "סוף השבוע האבוד" ב-1945, עם "קאובוי של חצות" ב-1969, ו"אנשים פשוטים" ב-1980. מה שיוצא דופן בזכיית "שתיקת הכבשים" שהאנומליה שלו עומדת לבדה. לאחריה חזרה האקדמיה להפקות גדולות ותקופתיות (ייקח לאוסקר שמונה שנים עד שיבחרו בסרט בעל עלילה עכשווית לפרס הסרט, "אמריקן ביוטי"), כאילו האוסקר ה-63 היה איזשהו רגע של מציאות מקבילה שאיש לא יודע להסביר. הדבר היחיד שאפשר לראות שהדהד בשני הזוכים הבאים, היא שכולם התעסקו בצדדים האפלים של האנושות וההיסטוריה. "בלתי נסלח" ו"רשימת שינדלר" צללו לתוך שורשי הרוע של בני האדם, ואולי "שתיקת הכבשים" בישר את זה, כריאקציה לשנות שלטונו של רייגן שלא באו טוב להוליווד הליברלית.
זכיית "שתיקת הכבשים" היא אחת המוצלחות של האוסקר, אם כי רק בשביל להתקטנן, אבכה על כך שהסרט השני הכי טוב של אותה שנה, ואחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו, "איידהו שלי", לא היה מועמד כלל. חמשת המועמדים שלי ל-1991 יהיו "שתיקת הכבשים", "איידהו שלי", "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח", "בארטון פינק" ו"שליחות קטלנית 2: יום הדין". "פישר קינג", "רץ אינדיאני" ו"הנערים בשכונה" יבואו ממש בעקבותיהם.

מעבר לסרטים שכבר הוזכרו, 1991 היא גם השנה של "דליקטסן" שפירסם את ז'אן פייר-ז'נה וזכה לפרק משלו ב"סרטים מן העבר", "עקבים גבוהים", "עגבניות ירוקות מטוגנות", "נקודת פריצה", "ארוחה עירומה", "מסע הכזבים של ביל וטד", "חייה הכפולים של ורוניק", "הרוקטיר", "מלכודת אש", "קדחת הג'ונגל", "האדסון הוק", "הקומיטמנטס", "פסגת הפחד", "בכוננות מתמדת", "משפחת אדאמס", "הוק" ו"אירופה" של לארס פון טרייר, אם להזכיר רק קומץ. לדעתי כל אלו יכולים לעשות קייס די רציני לכך ש-1991 היא אחת השנים הטובות בתולדות הקולנוע.
בישראל "מעבר לים" זכה בפרסי הקולנוע הישראלי ונשלח לייצג את ישראל באוסקר. העיקר שניסינו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-64:
הסרט הטוב ביותר: אדוארד סקסון, קנת' אוט ורון בוזמן – "שתיקת הכבשים"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ונתן דמי – "שתיקת הכבשים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: אנתוני הופקינס – "שתיקת הכבשים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ודי פוסטר – "שתיקת הכבשים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ק פאלאנס – "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מרסדס רוהל – "פישר קינג"
התסריט המקורי הטוב ביותר: קלי חורי – "תלמה ולואיז"
התסריט המעובד הטוב ביותר: טד טאלי – "שתיקת הכבשים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: דניס גאסנר וננסי היי – "באגסי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אלברט וולסקי – "באגסי"
הצילום הטוב ביותר: רוברט ריצ'רדסון – "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אלן מינקין – "היפה והחיה"
השיר הטוב ביותר: אלן מינקין והווארד אשמן – "היפה והחיה" (היפה והחיה)
הסאונד הטוב ביותר: טום ג'ונסון, גארי ריידסטורם, גארי סאמרס ולי אורלוף – "שליחות קטלנית 2: יום הדין"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: גארי ריידסטורם וגלוריה ס. בורדרס – "שליחות קטלנית 2: יום הדין"
העריכה הטובה ביותר: פייטרו סקאלייה וג'ו האטשינג – "ג'יי.אף.קיי – תיק פתוח"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: דניס מורן, סטן ווינסטון, ג'ין וורן ג'וניור ורוברט סקוטאק – "שליחות קטלנית 2: יום הדין"
האיפור הטוב ביותר: סטן ווינסטון וג'ף דון – "שליחות קטלנית 2: יום הדין"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: גבריאל סלוואטורה – "מדיטראנו" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: אלי לייט ואירווינג סרף – "בצלי הכוכבים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: דברה צ'נסוף – "מרמה קטלנית: ג'נרל אלקטריק, נשק גרעיני והסביבה שלנו"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: דניאל גריבס – "מניפולציה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: סת' ווינסטון ורוב פרייד – "Session Man"
פרס מיוחד: סאטייג'יט ריי
פרס מפעל חיים: ג'ורג' לוקאס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "שתיקת הכבשים" (1991)
7. "חופי הכרך" (1954)
8. "במערב אין כל חדש" (1930)
9. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
10. "קן הקוקיה" (1975)
11. "זה קרה לילה אחד" (1934)
12. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
13. "חלף עם הרוח" (1939)
14. "קזבלנקה" (1943)
15. "קאובוי של חצות" (1969)
16. "הקשר הצרפתי" (1971)
17. "מה יפית עמק נוי" (1941)
18. "צלילי המוסיקה" (1965)
19. "בן-חור" (1959)
20. "מעתה ועד עולם" (1953)
21. "רוקי" (1976)
22. "פלאטון" (1986)
23. "אנשים פשוטים" (1980)
24. "כחום הלילה" (1967)
25. "אמדאוס" (1984)
26. "אוליבר!" (1968)
27. "רבקה" (1940)
28. "כנפיים" (1927)
29. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
30. "איש הגשם" (1988)
31. "גבירתי הנאווה" (1964)
32. "הקיסר האחרון" (1987)
33. "סיפור הפרברים" (1961)
34. "קרמר נגד קרמר" (1979)
35. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
36. "אדם לכל עת" (1966)
37. "כל אנשי המלך" (1949)
38. "סוף השבוע האבוד" (1945)
39. "גברת מיניבר" (1942)
40. "רוקד עם זאבים" (1990)
41. "טום ג'ונס" (1963)
42. "תנאים של חיבה" (1983)
43. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
44. "העוקץ" (1973)
45. "גראנד הוטל" (1932)
46. "מרטי" (1955)
47. "ג'יג'י" (1958)
48. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
49. "המרד על הבאונטי" (1935)
50. "הדירה" (1960)
51. "גנדי" (1982)
52. "המלט" (1948)
53. "פאטון" (1970)
54. "מרכבות האש" (1981)
55. "סימארון" (1931)
56. "תהלוכה" (1933)
57. "זיגפלד הגדול" (1936)
58. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
59. "ברודווי מלודי" (1928)
60. "החיים של אמיל זולא" (1937)
61. "אמריקאי בפריז" (1951)
62. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
63. "הולך בדרכי" (1944)
64. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)