• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אימת החודש – ספטמבר 2016: ספיישל מועדון האימה

26 בספטמבר 2016 מאת אור סיגולי

בחודשים האחרונים נוצרה מסורת חדשה ונהדרת בחיי. בכל מוצאי שבת, אני ועוד מספר אנשים, חלקם אני מכיר כבר זמן מה וחלקם היה לי את העונג להכיר לאחרונה, עולים לדירתה של רעות מרים כהן (העורכת הראשונה שלי ב"כלכליסט") שנמצא לא רחוק ממשכני שלי, שם מתקיים מפגש "מועדון האימה" שהיא ייסדה.
בכל שבוע אנחנו נפגשים לצפייה בסרט ז'אנר, כאשר הבחירה בסרט התורן נעשית על ידי סקר פייסבוקי במהלך השבוע שמקדים, והלקטורה היא דמוקרטית ואקלקטית לחלוטין: קלאסיקות, סרטים חדשים, יצירות מופת או סתם גילטי-פלז'רס שאנחנו רוצים לתת להם הזדמנות נוספת.
מה שבאמת כיף לי במפגשים האלו, מעבר להון האנושי והפיצות, הוא שזה מספק הזדמנות לצפות בסרט אימה, בין אם ראיתי אותו בעבר או לא, עם קהל שמגיע לא ממקום אירוני, אלא כזה שבאמת רוצה לתת הזדמנות לסרט, ולראות מה ההשפעה שלו. האם הסרט עובד, האם הוא מפסיק לעניין באיזשהו שלב, מה עדיין מחזיק ומה התיישן. לרוב יש כבר כמה בחדר שראו את הסרט בעבר, וכמה שזו צפייה ראשונה שלהם, והתגובות תוך כדי ובסופו מרתקות.

על אף שראיתי החודש כמה סרטי אימה חדשים שאני מת לספר לכם עליהם (דבר אחד שאני לא מצליח להתאפק: רוצו לאתר של פסטיבל חיפה והזמינו כרטיס לסרט "רכבת לבוסאן". סרט הזומבים הכי טוב שראיתי מאז "28 יום אחרי…"), החלטתי לקחת הפוגה אחת מהפורמט הקבוע, ולכתוב על חמישה מהסרטים שראינו, ובעיקר איך היו התגובות אליהם, האם הם עומדים במבחן הזמן או הצפייה הנוספת. אם תהיה היענות, אולי אחזור לדון בסרטי המועדון גם בעתיד.
לאימת החודש של ספטמבר בחרתי בחמישייה שלא כתבתי עליהם לאחרונה, או בכלל. סרטים אחרים שהספיקו לעבור את המבחן של "מועדון האימה" הם "סיוט ברחוב אלם 7: הסיוט החדש", "המכשפה" ו"רוח זדונית", אך הם לא יופיעו פה.

לפני שנגיע לסרטים, אני מתריע מראש שיכול להיות שבחודש הבא לא תהיה פינה בגלל פסטיבל חיפה. אני מאוד מקווה שכן אצליח להכין אחת לאוקטובר, אולי עם סרטים שאראה עד סוכות, או אולי לחכות עם הסקירות היומיות של מסגרת "טירוף בחצות" כדי לקבץ את כולן ל"אימת החודש" של סוף הפסטיבל. בכל מקרה, אוקטובר יהיה עמוס גם ככה, אז אל תדאגו.
ולסרטי "מועדון האימה"…

"יתומה" – Orphan

orphan-movie

הבמאי הספרדי חאומה קולט-סרה ידוע בעיקר בזכות שלושת סרטי הפעולה שלו עם ליאן ניסן ("זהות לא ידועה", "נון-סטופ", "מרדף לילי"), אבל את הקריירה שלו החל עם סרט האימה "בית השעווה", ולאחרונה תרם לנו את סרט הכרישים המהנה "מים לא שקטים".
בשנת 2009 ביים את "יתומה", שעל סקאלת המתח והאימה הוא נוטה יותר לכיוון הראשון, והוא למעשה צאצא של קולנוע שהיה מאוד פופולרי בארה"ב בימי שלטון בוש האב – משפחה אמריקאית מושלמת נופלת קורבן לפסיכופט/ית המגיעה מבחוץ ומאיימת על שלומם. מדובר בסרטים כמו "חיזור גורלי", "במרומי הפסיפיק", "היד שמנענעת את העריסה" וגם "דרושה שותפה רווקה" ו"הבן הטוב". "יתומה" הוזכר בבלוג בעבר כאשר השחקנית הראשית שלו, איזבל פוהרמן בת ה-12, נכנס למצעד "20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים".

עלילת "יתומה" סובבת סביב משפחת קולמן. האם (ורה פארמיגה, תמיד נהדרת), האב (פיטר סארסגארד) ושני ילדיהם הקטנים. על אף שחייהם נראים מושלמים, הטרגדיות לא מפסיקות לפקוד אותם. בתם הקטנה נפלה לאגם הקפוא, בגלל הזנחה של אימה בעלת היסטוריה של אלכוהוליזם, ואיבדה את חוש השמיעה שלה, וההיריון האחרון שלהם נגמר בהפלה. כדי למלא את החלל של הילד שלא נולד, מחליטים בני הזוג קולמן לאמץ ובכך להפוך את האבל למצווה. הם נוסעים לבית היתומים ובוחרים באסתר, ילדה מקסימה ואינטליגנטית מאוד, שנולדה במזרח אירופה ועברה כמה טרגדיות בחייה גם היא. הם מכניסים אותה אל ביתם, ואז דברים מתחילים לקרות. דברים לא טובים, שמובילים לאחד הטוויסטים האהובים עלי בקולנוע.

"יתומה" איננו קולנוע גדול, זו לא איזו קלאסיקה חד-פעמית, אבל הוא אפקטיבי ומהנה מאוד גם בצפייה שנייה. הוא מצולם וערוך היטב, המשחק טוב, ולמרות שיש בו כמה הפחדות שאינן בדיוק שיאים חדשים של תחכום (הסרט הזה לוחץ ממש חזק על הבהלת מראת האמבטיה) וכמה אלמנטים עליליתיים שגרמו לגלגולי עיניים ולצחקוקים, הוא עובד לא רע בכלל. אני חיכיתי לראות כיצד ירשם אצל חברי אותו טוויסט מדובר, ואני חייב להודות שמעט התאכזבתי כאשר לא נשמעו השתנקויות. למעשה, זה עבר די בשקט, אז אולי ההשפעה שלו עלי היא גדולה מהראוי. בסיכומו של עניין, "יתומה" היה לאחת הצפיות היותר כיפיות שעברנו ביחד, למרות שקשה לומר שהוא טלטל את עולמינו יותר מדי.

"מגרש השדים" – The Exorcist

exorcist

בואו נדבר רגע על הסרט הזה, שבמרוצת השנים נחשב ל"האזרח קיין" של סרטי הז'אנר, סרט האימה האולטימטיבי. וויליאם פרידקין ביים אותו בשנת 1973, על פי תסריט שכתב וויליאם פיטר בלאטי שהתבסס על ספרו. הסרט הדהים את העולם, זכה בשני אוסקרים, היה להצלחה ענקית (עם כמה סרטי המשך) ולאחד מסרטי האימה המשפיעים ביותר אי פעם.
זאת הייתה הצפייה הרביעית (לפחות) שלי בסרט, ואני עכשיו יכול להגיד את זה בביטחון מלא – זוהי אחת מיצירות הקולנוע הכי מוזרות ומבלבלות שראיתי, והוא משאיר אותי עם כל כך הרבה סימני שאלה, שבכל פעם שאני מסיים לראות אותו אני מרגיש כאילו הקצתי משינה. לא בגלל שהשתעממתי, אלא בגלל שבכל פעם אני מרגיש שפספסתי משהו, שלא הבנתי משהו, כמו חלום שככל שאתה מנסה להיזכר בו הוא הוא הולך ונעלם מהתודעה.
מזהיר מראש, אכנס פה לספויילרים.

צריך אולי להתחיל בכך שהעשייה הקולנועית של "מגרש השדים" היא לא פחות מפלאית, וזה כנראה הדבר שממשיך להחזיר אותו לשיח. הצילום מדהים, השחקניות אלן בורשטין ולינדה בלייר מרימות הופעות נפלאות שבאותה קלות יכלו להיות מופע היסטרי ולא אמין, הגברים ג'ייסון מילר ומקס פון סידוב גם הם משובחים, עבודת הסאונד ראויה לכל המחמאות בעולם, והאפקטים עדיין מחזיקים נהדר. סצנת רייגן והצלב עדיין מחליאה, הקליימקס של הסרט מעולה, והראש המסתובב עובד כל פעם מחדש. למרות, וזה גורלם של רוב סרטי האימה שהזמן עושה בהם שפטים, מפחיד הוא לא בשום צורה או אופן.
אבל כל אלו לא לגמרי מצליחים לגרום לי להבין מה ראיתי. ואם לשפוט לפי התגובות של חברי לצפייה, אני לא היחיד שמגרד בראש בכל פעם.
קודם כל המבנה של הסיפור מוזר נורא. אנחנו פותחים עם הכומר מרין (פון סידוב) שנמצא בעירק ומגלה איזשהו רליק לרוע קדום, ומרגיש כי הוא עומד בפני המלחמה האולטימטיבית עם שדיו. הסרט, במשך כמה דקות ארוכות, בונה לנו דמות מרתקת עם פוטנציאל סיפורי עצום, רק בשביל לעזוב אותה לחלוטין למשך יותר משעה, להחזיר אותה למערכה האחרונה אותה היא לא תשרוד כעבור כמה דקות. אבל אוקי, נגיד שזה תעלול תסריטאי, כזה שאמור להחזיק אותנו ערניים (זה לא, אבל ניחא). העניין הוא שכל שאר התסריט מרגיש ארעי באותה מידה. מדוע רייגן חוטפת את הדיבוק? מה השטן מנסה לעשות? למה הוא מחליט לעזוב את רייגן לטובת קאראס? מה הסיפור של קאראס בכלל? מה הסרט רוצה להגיד? האם הוא סיפור על רוע אקראי שתופס אנשים תמימים ומחריב את חייהם, רק בגלל שלפעמים יש רוע בעולם והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, גם לאנשים טובים?
האמת היא שאני לגמרי יכול להבין את הנקודה הזו, אם לשם כיוונו: סרט על האקראיות של הרוע. אחלה. אבל כמו שסרט על שעמום לא יכול להיות משעמם, כך גם סרט על אקראיות לא יכול להרגיש אקראי. אני לא מנסה לבטל פה את הגדולה הקולנועית של "מגרש השדים", אלא פשוט לשאול כמה שאלות שלא הצלחתי למצוא להן תשובה. בכל צפייה בו אני מנסה לחפש עוגן להיאחז בו, ובזמן שאני נהנה מהמסע, אני לא מצליח להבין לאן רצו שאגיע בסופו של דבר.
מבלבל, כבר אמרתי?

"Re-Animator"

re-animator-poster

זה יהיה קצר.
סרט הקאלט הזה משנת 1985 הוא כנראה הצפייה המהנה ביותר של "מועדון האימה" עד כה. מבוסס על ספרו של ה.פ. לאבקראפט (עליו עמלו שלושה תסריטאים, משום מה), זו קומדיית אימה שהולכת על הקו המאוד לא מובן מאליו בו היא גם לא לוקחת את עצמה ברצינות, אבל באותו הזמן יודעת היטב מה היא עושה. זאת הייתה הצפייה השנייה שלי בסרט, אבל הראשונה בתנאים נאותים, ואין ספק שאני אשמח לצפות בה שוב.

סרטו של סטוארט גורדון מספר על סטודנט לרפואה שמכניס לביתו שותף, סטודנט חדש בפקולטה, אבל אקסצנטרי ומוזר, שמשוכנע שהוא יכול להחזיר מתים לחיים. הקליימקס של הסרט הוא אחד הפרועים והמשעשעים ביותר, והאפקטים שלו עובדים נהדר עדיין. ברוס אבוט מקסים בתור הגיבור, אבל זהו ג'פרי קומבס בתפקיד המחייה חסר הגבולות שבונה כאן דמות שהיא לא פחות מאיקונית. טרם ראיתי את סרט ההמשך, אבל אני לגמרי מוסיף אותו לרשימת הצפייה שלי.
האמת היא שבעיקר מה שבלט לי בצפייה החוזרת, שלא שמתי לב אליה בפעם הקודמת, היא המוזיקה שממש נשמע שנלקחה אחד-לאחד מזו שהלחין ברנרד הרמן ל"פסיכו". לא בטוח איך לא הייתה תביעה משפטית בהקשר הזה.

בהקשר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם אנקדוטה משעשעת אליה נחשפתי אתמול באחד הפודקאסטים להם אני מאזין, שקושרת את שני הסרטים האחרונים שהוזכרו יחד: מסתבר שוויליאם פרידקין ממש רצה שברנרד הרמן ילחין את "מגרש השדים" ולאחר שצילם את הסרט הזמין את הרמן לצפות בגרסה ערוכה. "אני רוצה שתלחין לסרט הזה מוזיקה טובה אפילו יותר מזו שכתבת ל"האזרח קיין"", אמר לו פרידקין. "אז למה לא עשית סרט טוב יותר מ"האזרח קיין"?" השיב לו הרמן. פרידקין נעלב ובזאת הסתיים שיתוף הפעולה.

"The Brood"

brood

מעטים יחלקו על תרומתו העצומה של הבמאי הקנדי דיויד קרוננברג לז'אנר האימה. סרטיו המוקדמים הפכו לקאלט במהירות, והבשורה שלו לגבי תת-הז'אנר של האימה הגופנית היא חלק בלתי נפרד מהקולנוע כיום. הקריירה שלו יכולה להתחלק לשניים, זו של שנות השבעים-והשמונים, בהן יצר סרטים מטרידים תכנית כמו גם ויזואלית, והחלק השני באלף החדש, בו עבר למותחנים פסיכולוגיים יותר.
הפילמוגרפיה של קרוננברג היא הכל חוץ מאחידה. בין סרטים מעולים כמו "הזבוב", "וידאודרום" ו"היסטוריה של אלימות", ישנם גם פשעים כנגד הקולנוע כמו "שיטה מסוכנת" ו"מפות לכוכבים". עם זאת, אני חייב להתוודות שלא רק שאני מחבב מאוד לא מעט מסרטיו הרגועים יותר (בעיני "קוסמופוליס" הוא סרט טוב ממה שחושבים עליו), אלא שחלק משמעותי מסרטיו המוקדמים התיישנו בצורה בעייתית מאוד. "The Dead Zone" ו"סקאנרס" ממש לא מצליחים להחזיק כיום, והם משעממים למדי.
לסרטים אחרים שלו, כמו "תאומי המריבה", "ארוחה עירומה", "ספיידר", "קראש" ו"אקזיסטנז" אצטרך לתת הזדמנות נוספת, כי ראיתי אותם מזמן ואני לא בטוח מה דעתי עליהם. חלקם זכורים לי כסרטים מעולים, חלקם כבעייתיים במיוחד, אבל גם אם כך וגם אם כך, אני לא יכול להתעלם מהאווירה יוצאת הדופן שלהם, והעשייה המרשימה.
לפני כמה שבועות צפיתי ב"Rabid" שביים בשנת 1977, שהפתיע אותי לטובה, ולכן הייתי מאוד מסוקרן מהצפייה בסרטו משנת 1979, "The Brood", לראות היכן הוא ניצב ביחס לסרטיו האחרים.

"The Brood" היה הסרט הראשון של מועדון האימה שאותו איש מהנוכחים לא ראה טרם הצפייה. במרכזו אב לילדה קטנה, אשר אימה, ממנה התגרש, אושפזה במין מוסד לטיפול אלטרנטיבי אותו מנהל סוג של גורו מסתורי. על פי צו בית המשפט, בסופי השבוע הוא מביא את הילדה לשהות עם אימה במוסד, ובא לאסוף אותה בתחילת השבוע. הסרט נפתח כאשר הוא מגיע לקחת את בתו, ומגלה עליה סימני אלימות. נחרד מהעניין, הוא מאיים שלא יביא אותה יותר לביקורים למרות שהוא יכול להכניס את עצמו לתסבוכת משפטית בעקבות זאת. אבל מסתבר שזאת הקטנה שבבעיותיו, כי מישהו, או משהו, מתחיל לרצוח אנשים הקרובים אליו, והוא יאלץ לגלות מה באמת קורה באשפוז הזה של אשתו.
למרות שעלילת הסרט די מוכרת כיום, לא אחשוף מה העניין למקרה שתרצו לצפות בו.

התגובות בחדר היו מאוד מפוצלות לסרטו השישי של קרוננברג. אני הייתי בקבוצה הקטנה שאהדה מאוד את הסרט. לא בטוח האם הוא אחת מפסגות העשייה של קרוננברג, אבל הוא בהחלט מחזיק רוב הזמן. העיצוב של הסרט מיוחד מאוד, והוא ללא ספק גם מנסה להעביר רעיון, ולאו דווקא רק להפחיד או לטלטל. "The Brood", כפי שעלה בדברים שנאמרו לאחר הצפייה תוך כדי ההתארגנות ליציאה, מדבר על הורות, אבל אחריות ועל שליטה בזעם. במהלכו היחס של הצופה לדמויות משתנה, וקשה להצביע בו על רע מרכזי או על גיבור חיובי אחד. ובעיקר, השפעתו על הקולנוע כיום ניכרת. סרט האימה האומנותי "סיטדל" הוא ללא ספק גלגול של סרטו של קרוננברג, אחד מסרטי הז'אנר הכי משמעותיים שעסקו בנושא אימהות והיריון, משהו שהתחיל עם "תינוקה של רוזמרי" כעשור לפניו, וממשיך עד היום. אבל לא רק אימהות יש בו, אלא גם דיון די מעניין על אבהות.
אמנם איכות דיון על סרט אינה מעידה הרבה מאוד על השפעתו כחוויית צפייה, אבל בהחלט שווה לתת לו הזדמנות.

"מרטירים" – Martyrs

martyrs

הצפייה בסרט הצרפתי-קנדי הזה הייתה אחת מאלו שציפיתי להן הכי הרבה. ממש סיקרן אותי לדעת כיצד הוא יעבוד. לאלו שאינם מודעים אליו, אספר שיצירתו של פסקל לוג'ייה מ-2008, נודעה בזמן יציאתו כסרט האימה החולני והקיצוני ביותר שנעשה. הוא צבר לעצמו שם של סרט שלא אמור להיעשות, כזה שדוחק את גבולות היכולת של הצופים בו. הראשונים שנחשפו אליו יצאו מזועזעים, והוא נחשב לאחד מסרטי הדגל של הקיצוניות הצרפתית החדשה. במשאל מבקרי ישראל לבחירת סרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש שערכתי במרץ, "מרטירים" נכנס למקום ה-30.
אני צפיתי בו פעם אחת בשנת 2011, ואני זוכר שגם אני די הזדעזעתי ממנו, אך האפקט היה חלש משחשבתי שיהיה. לא החזקתי ממנו סרט מצטיין במיוחד, אבל כן הערכתי כמה מהרעיונות שהוא מעלה, ואת עשייתו הקולנועית. ממש הייתי מסוקרן לראות איך יגיבו אליו חברי המועדון, והאם שמונה שנים אחרי יציאתו הוא ימשיך להלך אימים על הקהל.

אם נתחיל בשורה התחתונה, התשובה היא לא. ממש ממש לא. "מרטירים", בזמן שהוא סרט מאוד מאוד לא נעים לצפייה, ויש בו סיקוונס אחד שממש בוחן את סובלנות הצופה (בין אם באלימות שלו ובין אם באורכו המוגזם שמחלחל לתוך המוח), קשה לומר שהיה בו משהו שגרם ליושבי החדר להסיט את מבטם מהמסך. אולי רק בגלגול עיניים מדי פעם, וצחקוקים מובכים. בהתחלה נרשמו כמה הקפצות, אבל הסרט נוטש אותם בשלב מוקדם ועובר לדברים אחרים.
זה, אולי, הדבר האמיתי שמחזיק ב"מרטירים". הוא בנוי ככה שבכל פעם שאתה חושב שהבנת על מה הסרט, הוא משנה כיוון לחלוטין. הצופה לא מצליח לדעת לאן הסרט מתקדם, והוא שובר את ההגה בכל פעם כשנדמה לנו שהתרגלנו. בצפייה שנייה זה מרשים כקונספט, אבל פחות באופן חווייתי.
חלקו הראשון של הסרט מאופיין בהיסטריה טוטאלית, שמרגישה אדג'ית אבל לי באיזשהו שלב עשתה כאב ראש. הגילוי שנחשף לנו באמצע הסרט החזיר חזרה את תשומת לב הקהל למתרחש, אבל רובו התפוגג כאשר נכנסו לאותו סיקוונס עינויים ארוך יתר על המידה, שלוקח לא מעט מ"הפאסיון של ז'אן דארק" משנת 1928, אבל איכשהו מרגיז ומתיש הרבה יותר מאשר מזעזע. למעשה, אני יכול לומר שסרטו העתיק של דרייר אפקטיבי אפילו יותר.
באופן אישי סבלתי פחות משאר חברי לצפייה, אם כי גם לדעתי "מרטירים" איבד את האלמנטים שהפכו אותו למשהו שנחשב במשך שנים לצפיית חובה, וכרגע הוא מין סרט אקסטרים שיש בו רעיונות טובים, אבל לא מצטבר לכדי משהו שאסור לפספס. מעניין לבחון כיצד סף הגירוי שלנו עלה כל כך גבוה במהלך השנים שחלפו מאז יציאתו.
עם זאת, חובבי האימה האדוקים בנינו אולי כן כדאי שיפנו שעה וארבעים לצפות בו ולהחליט בעצמם.

The Brood

The Brood

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    Jeffrey Combs משחק את מחייה המתים…
    לגבי The Brood – קרוננברג מספר שזה הקרמר נגד קרמר שלו.
    סרט מאוד אישי- מקביל לתהליך גירושין שעבר…
    Re-Animator מעולה גם היום.נעשו לו שני המשכונים שלא מגיעים לקרסולי
    המקור..
    חוץ מזה – אחל'ה סקירה
    thanks

  2. מיקי הגיב:

    זה לא דן אבוט אלא ברוס אבוט

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    צאצאים של קרוננברג סרט מצוין ומפחיד.

  4. דורה הגיב:

    תודה על הסקירה!
    מעניין לשמוע על מגרש השדים, סרט שלחלוטין פחדתי לחזור אליו גם אחרי עשר שנים מהצפייה האחרונה שלי בו שהוא בעצם אקראי ולא ממש מפחיד. אולי הגיע הזמן לצפיה חוזרת.
    יש אפשרות להגיש מועמדות להצטרפות למועדון האימה?
    חלקנו לא בורכנו בחברים חובבי הז'אנר ):

  5. לב הגיב:

    גם אני זוכר את ״צאצאים״ כמין גרסה מצמררת ל״קרמר נגד קרמר״. אחלה של סרט

  6. בולגקוב הגיב:

    לגבי סצינת האקספוזציה בעירק:
    במידה מסויימת הדיבוק שתופס את הילדה הוא דמות בפני עצמו. האקספוזיציה בה פון סידור פוגש בשד נועדה בחלקה להציג את השד בתור דמות על זמנית-קימת-משחר-האנושות- תמיד-הייתה-פה-ממתינה-בצללים, אולי אף יותר משנועדה להציג את הכומר.

  7. אנימטור הגיב:

    חבורת אנשים המכנים את עצמם "מועדון האימה", ואיש מהם לא מזהה את ג'פרי קומבס? אירוני משהו…

השאר תגובה