• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • המייסד
  • אסון בלב ים
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

"מים לא שקטים", סקירה

18 באוגוסט 2016 מאת אור סיגולי

הסרט "מים לא שקטים", הוזכר לראשונה בפינת אימת החודש של יולי, אז התלוננתי על מצב סרטי הז'אנר של 2016, וקיוויתי שאולי הסרט הזה ישנה את המצב. היחס אליו מעבר לים היה חמים ומפרגן למדי, ומעבר לכך במאי הסרט, חאומה קולט-סרה, עשה בסוף האלף הקודם את המותחן "יתומה" (Orphan) שהיה להפתעה מוצלחת למדי וכפי שגיליתי לאחרונה, גם שורד היטב צפייה שנייה. מאז הוא אמנם עשה משהו כמו שלוש פעמים את אותו הסרט בדיוק עם ליאם ניסן, אבל אולי הוא פשוט היה צריך זמן להטעין מצברים לפני שהוא חוזר לעולם המתח.
באותו הפוסט גם הרמתי גבה מול בחירת השמות של סרטי האימה לאחרונה. שמו המקורי של "מים לא שקטים" הוא "The Shallows", והוא מגיע אחרי שלושה סרטים אחרים מהשנה-שנתיים האחרונות, כולם שונים מאוד זה מזה, הנקראים "The Hallow", "The Gallows" ו"The Hollow". כך שמסתבר שגם בחו"ל, ולא רק אצלנו, עניין השמות לסרטים הוא מקרטע.

באופן לא מאפיין אך משמח למדי, הוחלט להפיץ בארץ את "מים לא שקטים". אני, כידוע, מברך על כל סרט ז'אנר שזוכה לראות אור מקרנה בישראל, לא לגמרי משנה מהי איכותו, כך שזה כשלעצמו נחמד. אני מניח שהעובדה שהסרט החדש איננו אלים או קיצוני במיוחד, ויכול להיות מתאים גם לנערים ונערות צעירים יחסית, בוודאי עזרה להפצה הקיצית. גם פניה היפות והמוכרות של השחקנית הראשית בסרט, בלייק לייבלי (שכיום אפשר לפגוש אותה גם ב"קפה סוסייטי" של וודי אלן), כנראה תרמו להחלטה.

לייבלי, שבשנה שעברה סחבה על כתפיה גם את "הסיפור של אדליין", מגלמת את ננסי, צעירה גולשת גלים חובבת מטקסס, אשר מגיעה לחוף סודי ומבודד במקסיקו עליו שמעה מאמה שהלכה לעולמה. לאחר שהיא סופגת את הנוף עוצר הנשימה, ונכנסת לתפוס גלים, היא מגלה שסכנה ברורה ומיידית אורבת לה בין הגלים – כריש ענק ורעב.
"מים לא שקטים" משתייך לשניים מתתי הז'אנר החביבים "חופשה שהשתבשה" ו"אדם נגד הטבע". הראשון בדרך כלל מתייחס לקבוצת צעירים בבקתה מבודדת, או תיירים במדינה זרה, הנרדפים על ידי רוצחים או שדים, כאשר השני לרוב תופס כיוון ריאליסטי הרבה יותר. הדוגמאות לשני הסוגים האלו רבות וסביר להניח שכל צופי הקולנוע נחשפו ללא מעט מהן, אבל כדי לצמצם את היריעה ולעמוד טוב יותר על יתרונותיו וחסרונותיו של הסרט החדש, אתייחס, ברשותכם, רק לשניים מהם.

הראשון, שאיננו סרט אימה (לפחות לא במתכונת הקלאסית) אבל אין ספק שקשה לצפות ב"מים לא שקטים" מבלי להיזכר בו, הוא כמובן שובר הקופות זולל האוסקרים "כח משיכה" בכיכובה של סנדרה בולוק. בשני הסרטים מוצאת את עצמה בחורה נאה בצורה יוצאת דופן נטושה ופצועה בסביבה עוינת, וכל מה שיכול לעזור לה לשרוד הם התושייה ויצר ההישרדות שלה.
הסרט החדש על הגולשת הטקסנית כמובן שלא נהנה מהתקציב וההתקדמות הטכנולוגית של סרטו של אלפונסו קוארון, אבל גם הוא נראה נהדר. הסרט מתרחש כמעט כולו על חוף מדהים, והעדשה של הצלם הספרדי פלאביו מרטניז לביאנו מייצרת אימג'ים נפלאים מעל ומתחת למים. יש אמנם אי אילו שימושי אפקטים ממוחשבים צורמים למדי – בעיקר חלקים בהם הכריש תוקף בחלקו האחרון של הסרט, וכמובן ההדבקה של פניה של לייבלי על הגולשת האמיתית – אבל הם מספיק מדודים כדי שיהיה אפשר להחליק אותם.

נקודות החולשה הבולטות ביותר של "מים לא שקטים" למעשה גם הן משיקות ל"כוח משיכה". כמו בסרט הקודם, גם פה החליטו הכותבים, הפעם מדובר באנתוני ג'סווינסקי ("קריסטי"), להעניק לגיבורה סיפור רקע של מוות במשפחה, ולבסס את סיפור ההישרדות שלה על יכולתה למצוא תקווה דרך געגוע ושבר נפשי. הרגעים בהם ננסי נזכרת באמה המתה, והתהליך הנפשי שהיא עוברת, לא מפותחים מספיק ומרגישים כמו רצף קלישאות תסריטאיות. וחבל, כי לא בטוח שצריך את זה.

וזה מביא אותי לסרט הבא עליו חשבתי בהקשר של "מים לא שקטים", והוא "ארץ פראית", שסוקר באימת החודש של יוני 2015, וכיום משודר מדי פעם בערוצי הסרטים של yes. זהו סרטו הקנדי של אדם מקדונל, ובו זוג צעיר הולך לאיבוד ביער עבות ומוצא את עצמו קורבן לדוב שחור ענק. איתרע מזלו של הסרט הלא-רע-בכלל הזה, והוא נחשף לקהל רק קצת לפני "האיש שנולד מחדש", ולכן סצנת תקיפת הדב המדהימה של הסרט הקנדי הוסטה הצידה לטובת הדובה המגוננת על גוריה שקורעת את דמותו של ליאונרדו דיקפריו.
כמו בסרטים שהוזכרו עד כה, גם ב"ארץ פראית" ישנה בחורה אשר הטבע חסר הרחמים עושה בה שפטים ומצריך ממנה תושייה שלא ידעה שיש בה, אבל שם אין שום ניסיון לדחוס בכוח טראומות עבר או פסיכולוגיה בגרוש כדי לחזק את הגיבורה ולנסות להעניק לה מימדים נוספים. אמנם ב"ארץ פראית" היא מבלה זמן לא מועט עם בן זוגה, ולכן היה אפשרי להכיר אותה דרך דיאלוגים, אבל גם זה לא היה משנה.
אני די בטוח שאם היו חותכים את כל סיפור הרקע של ננסי מ"מים לא שקטים" לא רק שהסרט לא היה נפגם, אלא היה אולי מדויק הרבה יותר.

אבל גם אלו לא באמת מונעים מהסרט להיות חוויה חיובית למדי. יש בו כמה רגעים מותחים במיוחד, הצילום, כאמור, נפלא, ובלייק לייבלי מצליחה להחזיק את הסרט יפה מאוד. אני יודע שלא כולם אוהדים את השחקנית, אבל מי שמחבב אותה או שמא טרם פיתח אליה יחס כזה או אחר, סביר שיהנה ממה שהיא עושה בסרט.
עוד דבר שהערכתי מאוד בסרט, הוא הדרך בה מציגים על המסך את שיחות הוידיאו ותמונות האייפון של ננסי.
בפעם הראשונה שזה קורה, כאשר ננסי נוסעת בג'יפ בתוך היער, ועל המסך מוקרנים באופן מוגדל התמונות אותן היא רואה על הנייד שלה, די התעצבנתי. קצתי באופן התצוגה הזה שכבר הפך להיות נורא נפוץ, של תמונות או הודעות טקסט מרוחות על הפריים ("משחקי חובה" גם עושה בזה שימוש סביר, אך מוגזם מדי), וכבר התכוננתי לפתח טינה לגבי הסרט. אבל אז אומר לה הנהג שלה משהו בסגנון "תפסיקי להסתכל בנייד שלך ותביטי החוצה, יש פה כל כך הרבה מה לראות," ובשלב הזה הבנתי מה הם מנסים לעשות. או לפחות ככה היה נדמה לי.
הפעם הבאה כבר איששה את התיאוריה שלי. רגע לפני שהיא נכנסת למים, ננסי עושה שיחת וידיאו עם אחותה ואביה, ושוב, מסך הנייד מוצג לנו על כל שדה הראייה, משתלט על הנוף היפייפה של הים והחול, וחוסם את המרחב. זה נורא נורא מציק, ובעיני זאת הייתה המטרה של קולט-סרה. הוא מראה לנו בצורה נורא מוחשית איך מסכי הוידיאו הניידים והזמינים שלנו פשוט חוסמים לנו את הנוף, מונעים מאתנו לראות את כל מה שקורה בחוץ. האפקט הזה הוגזם בכוונה ב"מים לא שקטים" והאפקטיביות שלו התבררה כמצוינת.

"מים לא שקטים" מנסה לשמור על רמת ריאליזם סבירה. אמנם אני בטוח שפרמדיקים או ביולוגיים ימיים יזדעזעו מול כל אי הדיוקים שיש בסרט, אבל לצופה הסביר (אני, למשל) זה לא הפריע, וקניתי פחות או יותר את כל מה שקורה. עם זאת, במערכתו האחרונה, הסרט הופך להיות מופרך לגמרי, ואם "לקפוץ מעל הכריש" הוא מונח שבכלל הגיע מעולם הטלוויזיה (מהתכנית "ימים מאושרים", אם תרצו להיות ספציפיים יותר), נדמה שהסרט החדש מנסה לתפוס עליו חזקה. לייבלי אמנם לא קופצת מעל הכריש, אבל היא עושה משהו חסר פשר ולא הגיוני בערך באותה מידה, וזה צורם במיוחד בהתחשב בקו שהסרט לקח עד הרגע הזה.

אני מצאתי את הסרט אפקטיבי ומהנה למדי, כאמור, ובטח שמרהיב לצפייה. עם זאת, למרבה הצער הוא לא יהיה הסרט שיציל את המים השקטים מדי בהם קולנוע הז'אנר מדשדש השנה, אבל זה בסדר. יש לנו עוד כמה חודשים של חסד, ואני בטוח שהמצב יהיה טוב יותר.

the shallows second

Leave a Reply