• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"משחקי חובה", סקירה

28 ביולי 2016 מאת אור סיגולי

במרכז הסרט החדש "משחקי חובה" (Nerve), ניצבת תיכוניסטית בשם וי, שמתלבטת האם לעבור לקולג' מרוחק ולהשאיר את אימא שלה לבדה, מוקפת בזיכרונות של אחיה הגדול שנהרג לפני שנים. וי הפחדנית מתפתה, כי סיבות כלשהן, להשתתף במשחק מסוכן וסודי שמקורו באפליקציה ששמה כשם הסרט באנגלית. היא מקבלת משימות מסוכנות לבצע ברחבי העיר, אותם מטילים עליה משתתפים אחרים, ובכל פעם שהיא מצליחה, היא זוכה בסכום כסף. אבל ככל שהמשחק מתקדם, כך הופכות המשימות למסוכנות יותר, ובלילה אחד, וי מוצאת את עצמה הולכת ומסתבכת בקנוניה ענקית שכוללת את רוב בעלי הטלפונים הניידים של התפוח הגדול. מקום קסום ודמיוני, אגב, בו הסוללה לעולם לא אוזלת.

אני בטוח שזה לא יגיע כהפתעה לאף אחד, אבל נדרשת מידה הגונה של השהיית אי-אמון במהלך הצפייה במותחן הזה. ברגע שבו מנסים להכיל את העלילה הזו על העולם האמיתי, היא מתפוררת לאבק. השהיית אי-אימון היא גם משהו שצריך לגייס לטובת ההתמודדות עם היחסים בין הדמויות, ובאופן כללי עם הדמויות עצמן, שהן יותר כמו אבטיפוסים של סרטי נעורים, בין אם זו "הנערה הפרועה שהיא בעצם חסרת ביטחון", "המרובעת", "המסוכן", "החנון" או "הקווארטרבק".
את סקירה זו כותב מישהו, שכנגד כל הסיכויים, הצליח לשים את אלו בצד. ככזה, אין לו ברירה אלא לומר ש"משחקי חובה" עבד לו מצוין. שעה וחצי מפתיעה לטובה שעוקפת את התסריט המסומן והמופרך בזכות לפחות שלוש סצנות מותחות מאין כמותן (שתיים מהן קשורות לסולם), ומראה ויזואלי נהדר. "משחקי חובה" הוא אחד הסרטים הכי יפים לצפייה שראיתי בזמן האחרון, בטח בעולם סרטי הקיץ המיועדים לקהל צעיר יותר.

עיקר הצלחתו של "משחקי חובה" הוא הדרך בה הוא תופס את התחושה האורבנית העכשווית ואת הקונספט של קהל היעד שלו, המילניאלס (הדור שהגיע אחרי דור ה-X, ילדי אמצע שנות השמונים ועד תחילת האלפיים). הוא גם לא מעוניין להיות אחד מסרטי ציקצוקי הלשון על איך הסמארטפונים הורסים את הצעירים ואיך הדור הזה עלוב ומשועבד, וזה כבר חדשות טובות. מצד שני, אני לא יודע אם יש לו חיבה רבה לעניין. מה שאני כן בטוח בו, הוא שהסרט הזה מבין מי הקהל שלו, מבין איך העולם שלו נראה, ועושה מעל ומעבר כדי להנציח אותו על המסך. אני בהחלט לא מתכוון לומר ש"משחקי חובה" הוא סרט חשוב, אבל הוא בעיני כן אחד מאלו שיהפכו להיות קפסולת זמן.
ניו יורק של הסרט היא כולה אורות ניאון וגותיקה. זה נשמע כמו משהו מהאייטיז, אבל זה לא, זה אחרת. זה אקספרסיבי מאוד, אך גם מרגיש מציאותי. הצלם מייקל סימונדס ("לאנצ' בוקס", איכשהו) וצוות התאורנים שלו מקימים עיר מושכת ומאיימת, מסעירה ומלחיצה בו זמנית, וגם השילוב של הצילום המסורתי יחד עם אלו שכאילו מובאים דרך הניידים הוא אחד המרשימים שראיתי. על כך יש לתת קרדיט לעורכים מדלין גאווין וג'ף מקאווי.

על הבימוי חתומים הנרי ג'וסט ואריאל שולמן, אלו שאחראים על שניים מסרטים "פעילות על טבעית", אבל גם על הסרט התיעודי האפקטיבי והשנוי במחלוקת, "קאטפיש", שהפך למין תופעה תרבותית. סרטם החדש הוא שילוב יפה של הדברים החיוביים יותר משני הפרוייקטים המפורסמים שלהם. מצד אחד, יצירת מתח בעזרת אמצעי צילום דלים, ומצד שני הבנה של חברה המייצרת דינמיקה בעזרת טכנולוגיה.
את התסריט כתבה ג'סיקה שרזר, על פי ספרה של ג'ין ריאן משנת 2012, והוא חלק מתת-הז'אנר "סרטי לילה", אותו הזכרתי לאחרונה בסקירה הקצרה שלי על "הלילה הארוך של פרנסיסקו סנקטיס" כחלק מההמלצות לקראת פסטיבל ירושלים. אלו סרטים, לרוב מתח אבל לא תמיד, אשר מתרחשים במהלך לילה אורבני אחד. המפורסם מכולם הוא כנראה זה מהאייטיז בבימויו של מרטין סקורסזה "שיגעון של לילה" (After Hours), אבל לאחרונה נעשו כמה סרטים מצוינים במיוחד בסגנון הזה, כמו "71" או "לוק". בהקשר של "משחקי חובה" אפשר להוסיף כמובן גם את "המשחק" של פינצ'ר, וסרטי האימה "מה תעדיף" ו-"Cheap Thrills".
אני לא יודע מהו המבנה של המקור הספרותי, אבל זה של העיבוד הקולנועי מוזר למדי. הוא בעצם מחולק לשלוש מערכות, שעל הנייר לא עשויות נכון. יש לנו כמובן חצי שעה של התנעת העלילה, הכרת הדמויות והמפגש שלהן על המסך, ואז מערכה שנייה נמרחת שבה למעשה רצים שני צעירים יפים בניו יורק הלילית תוך כדי שאולי כן או אולי לא משהו מוזר קורה ברקע, ואז בחצי שעה האחרונה הסרט נותן פול-גז ולא שם לב שהוא מתקדם לעבר תהום שאותה לא יוכל לזנק. כאמור, לי זה פחות הציק מכיוון שהעולם הויזואלי כבר סחף אותי מספיק כדי שלא אתאכזב מהקליימקס המופרך והטוויסט הלא מובן.

את הדמות הראשית, וי, מגלמת אמה רוברטס, כוכבת סדרות וסרטי ילדים שלאחרונה פרצה לאחר שהתחבבה מאוד על ריאן מרפי שלקח אותה לסדרותיו "מלכות הצעקה" ו"אימה אמריקאית", שם היא מצטיינת. אני לא נורא התרשמתי ממנה עד העונה השנייה של "אימה אמריקאית" וסרט המתח "פברואר", אך מאז היא תמיד תוספת חיובית בעיני. ל"משחקי חובה" הוא מביאה כריזמה מצוינת, שמצליחה להשכיח מעט את העובדה ששכחו לכתוב לה דמות שהיא יותר מסך הדילמות שלה. כמובן עוזר שהיא יפייפיה.
את המסך חולק איתה רוב הזמן אחיו הצעיר של ג'יימס פרנקו, דייב (ואם כבר אנחנו בייחוסים משפחתיים, אזכיר שדודתה של אמה רוברטס היא ג'וליה), והוא מצליח פחות דווקא במקומות בהן נדמה שרוברטס עוברת בלי בעיה. על אף הופעותיו הטובות בשני סרטי "שכנים", פרנקו ב' פחות משכנע פה.

צילום מעולה, פס-קול באמת יוצא מן הכלל, כמה הופעות טובות, קצב מהיר, וקליטה מרשימה של הזייטגייסט והדור שלנו (אם כי כיליד 1983 אני בקושי שייך לו, על פי ההגדרה), אלו כל מה שיש ל"משחקי חובה" להציע. מבחינתי זה הכל חוץ ממובן מאליו. בעיני הסרט הזה הוא אחת ההפתעות החיוביות של הקיץ (במסגרת הציפיות הנמוכות), אבל זה לא בא כדי לטעון שמדובר בצפיית חובה כלשהי.

עכשיו, ברשותכם, אשאיל את הקונספט שהביא תומר קמרלינג כאשר כתב ל"פנאי פלוס", ואזכיר חמישה סרטים שתופסים גם הם את רוח דור המילניאלס (יש לזה שם בעברית?) שכדאי לכם להכיר, ובנוסף שלושה סרטים ישראלים:

1. "בלינג רינג" – סופיה קופולה, 2013
2. "הסר חבר" – לוואן גבריאדזה, 2014
3. "הרשת החברתית" – דיויד פינצ'ר, 2010
4. "קריאטיב קונטרול" – בנג'מין דיקינסון, 2015
5. "שכנים" – ניק סטולר, 2014

והישראלים: "אנשים שהם לא אני" (2016), "ג'רוזלם" (2015), "שש פעמים" (2013)

nerve second

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    סליחה על הנדנוד: "השעיית אי אמון", לא "השהיית אי אמון".

השאר תגובה