• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

"לאנצ' בוקס", סקירה

15 באפריל 2014 מאת אור סיגולי

מסתבר שבהודו יש מערכת שליחויות מסועפת ומורכבת שמטרתה להביא ארוחות צהריים מהבתים אל מקום העבודה. אולי זה כדי לשמור על החום והטריות, אולי זה סתם קטע כזה של הודים, אבל (לפחות לפי הסרט החדש) בכל יום חוצות את הערים עשרות אם לא מאות קופסאות אוכל בדרכן אל הלקוח הרעב.
האמת היא שזה נשמע כמו משהו מומצא שנרקח במוחו של תסריטאי שנורא חיפש רעיון לקומדיה רומנטית, כי הרי מה יותר מתאים מסיפור שמתחיל במשלוח שמגיע אל האדם הלא נכון? אבל כנראה ששוב המציאות היא התסריטאי הטוב ביותר, וככה נולד "לאנצ' בוקס" (Dabba).
בשלב שבו הקומדיות הרומנטיות הן זן גווע, לפחות בארצות הברית, מגיע משב רוח מרענן דווקא מאסיה. אז נכון ש"לאנצ' בוקס" איננו ממש קומדיה רומנטית, לפחות לא לפי חוקי הניינטיז, אבל המנגנון שלו לחלוטין פועל בתוך הז'אנר.

בלהיט החדש שמגיע אלינו מהודו, יש משהו כמו שלוש דמויות ובערך חמישה לוקיישנים. הוא מצולם בפשטות, כמעט כל הזמן בצילומי פנים, בלי שום פירוטכניקה, בלי מוזיקה בולטת, בלי מונטאז'ים, ומראה איך אפשר להצליח לפתוח את הלב עם מינימום אמצעים ומקסימום רגש. זה בהחלט עוזר שהשחקנים מקסימים והבימוי מכיר ביכולותיו ובמגבלותיו.

לוח המשחק של הסרט מאוד מוכר, מוכר אפילו ברמת המרתיע. אילה (נימרט קאור. מסתבר שיש עוד שחקניות צעירות ויפות בהודו שאינן פרידה פינטו. קראו לי מופתע) היא עקרת בית צעירה שמאוד רוצה להרשים את בעלה האדיש ולכן משקיעה כל יום בהכנת ארוחת צהריים בשבילו. למרבה התסכול, הארוחות עליהן היא עומלת לא מגיעות אל הכתובת הנכונה, אלא לשולחנו של סג'אן (אירפן קאן, שחקן הודי שפרץ את גבולות היבשת והופיע גם ב"ספיידרמן המופלא" וגם ב"חיי פיי"), אלמן לפני פרישה. באקט מעט לחוץ מבחינת אמינות, בין שני האנשים מתחילה התכתבות יומיומית שגורמת להם להיחשף זה לזו כפי שלא עשו כבר שנים.

יש המון מקומות בתסריט שצריך להתאמץ כדי לעקוף. הזמן שלוקח עד שמתבררת הטעות במשלוח, ההתחמקות של סג'אן ממחליפו הצעיר והנלהב, תחילת החלפת המכתבים ועוד. אבל ככל שהסרט מתקדם נורא קל להניח את כל אלו בצד ופשוט להתאהב בשתי הדמויות הראשיות, שניצלות מאיזושהי הרגשה שנשלפו מבנק דמויות, בזכות ההופעות של השחקנים.
סג'אן הוא הגבר המותש, זה שכבר הבין שהוא מעבר לשיאו, אבל חושש מהעתיד. אילה היא צעירה המוזנחת על ידי בעלה ולא יודעת לאן לנתב את החיים שזורמים בה. המפגש בין הדמויות האלה הוא משהו שכבר נעשה עוד בשנות השלושים בקומדיות הסקרו-בול של הווארד הוקס ופרסטון סטרג'ס, ואפילו עלילת החלפת המכתבים נלקחה מהקומדיה הקלאסית "החנות מעבר לפינה" של ארנסט לוביץ' משנת 1940. אותו סרט שקיבל שיחזור צולע על ידי נורה אפרון בשנת 1998 עם "יש לך הודעה" ביכוכבם של מג ראיין וטום הנקס (שכיכבו יחד בסרט אחר של אפרון, הפועל על הקונפסט של שני זרים המבלים סרט אחד בנתיב לא מוכר זה לזרועות זה, "נדודי שינה בסיאטל" מ-1993, שהוא החביב עלי מכל הסרטים שהוזכרו עד כה).

זהו סרט הביכורים של ריטש באטרה, שאת בעיות התסריט הצליח להציל בזכות כמה הברקות מקסימות (דמות השכנה, חיתוך הירקות באוטובוס, וכמה הברקות שקשורות לקול-העל בו משתמשים להקראת המכתבים) ובמיוחד בזכות הליהוק ובימוי השחקנים. קאן וקאור פשוט לא מאפשרים לצופים שלא להתאהב בהם. וכמו כל קומדיה – רומנטית או לא – הייחוד והברק מגיע מדמויות המשנה. מי שגונבים את ההצגה הם נוואזודין סידיקי בתפקיד שיק, המחליף המיועד של סג'אן, ובראטי אצ'רקר בתפקיד השכנה של אילה. הצלחתה של האחרונה מרשימה הרבה יותר, בטח בהתחשב בעובדה שלא רואים את פניה במשך כל הסרט.
אבל יותר מהכל, הדבקות של הסרט בסיפורו הקטנטן, בלי לנסות להרחיב את היריעה שלא לצורך, והפשטות של עשייתו, היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שהוא עובד כמעט לכל אורכו.

"לאנצ' בוקס" הדהד בתודעה במהלך סוף 2013, כאשר התברר שהודו בחרה לשלוח סרט אחר כנציגה לפרס האוסקר. הרוחות מעט סערו, כי נדמה שעם היחס החיובי אל הסרט בפסטיבלי העולם והביקורות החיוביות, אין שום סיבה לבחור סרט אחר, אבל הוועדה של הודו עמדה על שלה. התוצאה הייתה יותר יחסי ציבור לשני הסרטים (זה ו"הדרך הטובה" שבסופו של דבר נבחר לייצגה, ולא הגיע לתשיעיה), ותקנון חדש לבחירת הנציג ההודי.
קשה לי לדעת הם הסרט היה נכנס לתשיעיה. אני מפקפק בכך, כי התחרות הייתה קשה השנה, אבל עם כמות הדיאלוגים שנאמרים באנגלית בסרט, אני בכלל לא בטוח אם הוא כשיר לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אבל לא בדקתי את זה לעומק, אם להתוודות.

מבחינתי, הסרט הוא הצלחה, אם להיות כן, בגלל שלהקרנה שלו נכנסתי עייף ודי זועף, בסיומו של שבוע קשה. התיישבתי במקום וקיוויתי שלפחות לא אשתעמם במיוחד (בטח עם הרתיעה שלי מסרטי אוכל). קומדיות רומנטיות הן מזמן לא משהו שמסעיר אותי, לצערי, וחששתי שמה זה יהיה סרט הודי "תיירותי" שיגבול בפולקלוריסטי.
על אף כל אלו, הרגשתי איך אני הולך ומפשיר ככל שהסרט התקדם, ולקראת הסוף כבר צוחק בקול רם ומתרגש, לא משנה כמה פעולותיהן של הדמויות היו משהו שאפשר להריח מקילומטרים. בסופו של דבר זו הייתה חוויה קטנה שהשאירה בי זכרון נעים. אך בזמן שאני מבין את הצלחת הסרט אצל הביקורת ואצל הקהל, אני לא נורא מבין את ההתלהבות שהייתה ממנו בסירקט הפסטיבלים של השנה החולפת. אם כמה שנהנתי ממנו, ואני שמח להרעיף עליו בשבחים, אין בסרט שום דבר שמצדיק התלהבות גדולה במיוחד. רק הנאה קטנה שמתגנבת. אבל כנראה, לפעמים לא צריך יותר מזה.

lunchbox2

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.