• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״הסיפור של אדליין״, סקירה

29 במאי 2015 מאת עופר ליברגל

רוב הסרטים מתחילים מרעיון. לעיתים, דומה כי רעיון טוב יכול לא רק לעשות את עיקר מלאכת השיווק של הסרט, אלא גם להכתיב לא מעט פרטים מן העלילה. הנוסחה – שנו רק פריט אחד מן המציאות וחישבו על פתרונות על מנת שהדבר יעבוד. כמו אדם אשר הופך בוקר אחד לג'וק, או מתעורר שוב ושב באותו היום, או מסוגל לפתע לקרוא מחשבות של נשים. הכנסה של יסוד פנטסטי אחד אל תוך המציאות אשר נותרת כולה ריאליסטית הינה נוסחה ישנה, אבל לפעמים היא יכולה להוליד יצירות חכמות וקאנוניות.

הסיפור של אדליין (את משחק המילים בשם המקורי, ״The Age of Adaline״ לא ניתן לתרגם) הוא סרט עם רעיון כזה. הסיפור של אדליין רוב הזמן הוא לא ממש סיפור, אלא משהו שקרה לה במהלך חייה – בעקבות תאונה דרכים מוזרה שעברה, היא פשוט מפסיקה להזדקן ונותרת תקועה בגיל 29, בעוד העולם סביבה ממשיך להתפתח. מכיוון שהיא חיה בעולם שדומה לעולם שלנו מכל בחינה אחרת, הצעירה הנצחית הזו לא יכולה להצטרף לנוקמים או לאקס-מן. במקום זאת, לאחר שהיא מבינה את מצבה, היא מחילטה פשוט להחליף את זהותה מדי כמה שנים על מנת שלא להפוך לידועה יותר מדי או לאישה אשר גופים ממשלתיים יבקשו לערוך ניסויים בגופה על מנת להבין מה לעזאזל קרה לה (לצופים המצב מוסבר בעזרת שורת קריינות פשוטה).

מנקודה זו, הבמאי לי טולנד קריגר והתסריטאים ג'יי. מיילס גודלו וסלבדור פסקוביץ' היו יכולים לנתב את הסרט (שלא מבוסס על ספר/קומיקס/צעצוע. בהוליווד הוקמה ועדת חקירה לבדיקת הנושא) למספר כיוונים. הם יכול להתמקד בטבעה של הזדקנות הנפש, לעסוק עוד בסוגיות של מדע בדיוני, לתאר את השינויים שעברו על תרבות המערב לאורך המאה-העשרים באופו אירוני או נוסטלגי. ניתן היה גם להפוך את הסרט לבעל גוון קומי על אישה זקנה בגוף מאוד צעיר. אבל הם בחרו להתמקד פחות או יותר רק בעלילה הרומנטית, בניסיון להפוך את הסרט הזה לסוג של סוחט דמעות. רוב האפשריות האחרות נזנחו כמעט לחלוטין.

בתחילת הסרט נראה כי דווקא הטון הנוסטלגי ישלוט. אדליין מודל 2015 מכנה את עצמה ג'ניפר ועובדת בספריה בסן-פרנסיסקו, מטפלת בספרים ישנים ונדירים. בראשית הסרט אנו חוזים בה צופה בגלגלי פילם הנלקחים לשחזור, גלגלי פילם המספרים את סיפורה של המאה העשרים, קצת בטרם נולדה אדליין בשנת 1908. אבל השנים חולפות מהר והכמיהה לעבר נותרת בגדר אקספוזיציה. בכלל, למעט גיחות קצרות של מוזיקת ג'אז או אזכורים ספרותיים נטולי עומק, דומה כי טעמה של אדליין לא נטוע עמוק בעבר, או אולי אפילו לא מגובש כלל. דומה כי המתנה היחידה אשר החיים הארוכים העניקו לה, מלבד מראה טוב נצחי, הוא ידע כללי אינסופי.

המוקד בסרט נוטה, כאמור, לצד הרגשי. אדליין נראית צעירה ויפה לנצח, ומפני שזה סרט הוליוודי גם כמו כוכבת קולנוע. במקרה הזה – בלייק לייבלי. לכן יש לה לא מעט מחזרים, אבל משום שהיא נאלצת לברוא את עצמה מחדש אחת לכמה שנים, היא משדלת שלא לייצר מערכת יחסים ארוכת טווח, כאשר מלבד חברה ותיקה אחת ועיוורת שאיכשהו אף אחד לא מעיר לה על המראה הצעיר של ידידתה, הקשר היחיד שלה הוא עם בתה, היחידה שיודעת את סודה. הבת מגולמת בידי השחקנית הוותיקה והנהדרת אלן בורסטין אשר בגיל 83 סוף סוף מצאה את התפקיד המתאים לה: הבת של הדמות הראשית והצעירה. מלבד הקשר המשפחתי עם הבת, שנמצאת בדרכה לדיור מוגן, הגיבורה מעדיפה לברוח מכל קשר בעל ערך ולהיוותר בבדידותה ועם קללת חיי הנצח.

אלא שכצפוי, לתמונה נכנס גבר, שבגיל 107 יעניק לגיבורה את הפרק הראשון והאחרון בסיפור שלה. על מנת שהקהל יבין כי מדובר בשידוך ראוי, יוצרי הסרט עיצבו דמות של גבר מושלם – ואז שיפרו אותה. הוא נראה נהדר (מגולם בידי מיכאיל הויסמן), והוא עשיר באופן אינסופי אבל נדיב וצנוע באותה מידה. אם יש לאדליין העדפות תרבותיות כלשהן – הוא שותף להן. הוא גם מאוהב באדליין עד מעל לראש ומוכן להתמיד ולחזר אחריה לא משנה עד כמה תסנוט בו. בנוסף, וכיאה לסרט רומנטי, האהבה ב״הסיפור של אדליין״ היא תמיד טוטאלית ופלאית, ממבט ראשון, עד כדי כאב מכל שנייה של ניתוק, רגעי או מתמשך. האהבה מבטלת כל סדר עדיפיות אחר וגורמת לדמויות להתנהג באופן לא רציונלי, גם אם מדובר באהבה אשר מימושה קמל לפני שנים רבות. יש ביחס זה לאהבה, הנוכח לאורך כל היצירה, משהו שובה לב, גם אם תמים.

הסרט לא שואף ליותר מאשר התחושה הזו, כלומר מפנייה אל הרגש של הקהל. לא מדובר בסיפור האהבה הגדול בכל הזמנים, או בסרט סוחט דמעות של ממש, אבל בכל זאת הסרט מצליח לא רע את מה שהוא מנסה לעשות. זאת למרות שהבימוי חף מהברקות של ממש ושני השחקנים הראשיים, לייבלי והויסמן, לא ממש מפגינים תצוגות משחק בלתי נשכחות, כאשר שחקני המשנה (בהם גם הריסון פורד) גונבים שוב ושוב את ההצגה. התסריט של הסרט מכיל הסבר טוב למדי למצב הלא-הגיוני שהסרט מתאר וגם לא מעט סצנות טובות. אולם, הסרט הזה גם נטול עומק בכל מובן אפשרי, דבר אשר לא היה הכרחי. הסיפור אותו מספר הסרט מוביל לכמה מקומות מאוד אפלים, אבל הסרט בורח מדיון מורכב בסיטואציה, באופן אשר נראה לא פעם מאולץ למדי. לכן, אף על פי שאין בסרט אף רגע מביך באמת (לא דבר מובן מאליו) הוא נותר מפוספס מאוד, ולא ממלא את הפוטנציאל הגלום בו.

TheAgeOfAdaline2

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    סרטים מן העבר-מתי?

    1. בעתיד.
      וכיוון שזה מדור חודשי – במהלך יוני

    2. אור סיגולי הגיב:

      בעוד שבועיים.

  2. Cvb הגיב:

    סרט פח. חבל לבזבז עליו זמן

  3. hozah הגיב:

    אחת מהביקורות הכי טובות שקראתי בחיי. בלי צחוק…
    תמציתי, ברור, בנוי היטב. לא זונח את פרספקטיבת המבקר אך חף מן ההנחה שהקורא שותף לה.
    לא רק שאני לעולם לא אראה את הסרט הזה (זאת כמובן בהנחה המגוכחת שאני אהיה אחראי על בחירת הסרט למשך שארית חיי…), אני גם אעשה זאת בלב שלם ובידיעה ברורה.
    כל הכבוד.

השאר תגובה